בגמרא מובאות שתי לישנות זהות בתוכן (לכאורה) אך שונות במבנה:

א"ר אסי א"ר יוחנן: ארבע אמות שאמרו, חוץ משל פתחים.
תניא נמי הכי: אין חולקים את החצר - עד שיהא בה שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה;
והא אנן תנן: ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה!
אלא ש"מ כדרבי אסי, שמע מינה.

ואיכא דרמי להו מירמא;
תנן: אין חולקין את החצר - עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה;
והתניא: שמונה אמות לזה ושמונה אמות לזה!
א"ר אסי אמר ר' יוחנן: ארבע אמות שאמרו, חוץ משל פתחים

התופעה הזו (של "ואיכא דרמי להו מירמא") קיימת בעוד מקומות בש"ס, ומוכרת היטב.

מאז ומתמיד כשאני נתקל במבנה דומה לנ"ל, אני מתקשה ומתלבט האם יש הבדל מהותי בין שתי הלישנות או שההבדל הוא רק באופן הצגת הדברים אך אין שום נפקא מינה.
הרושם שלי מהיכרות סגנון הגמרא וכדו' זה שאין נפקא מינה והגמרא רק מציגה אופן הצגת דברים שונה, אך הלב ממאן לקבל שהגמרא סתם מספרת סיפורים ושאין נפק"מ.

האם מישהו יודע ויכול לשכנע לכיוון מסויים?

לגבי הפרשנים, כמעט תמיד אני מוצא מישהו שטוען שיש הבדל גם בתוכן, אך רק בדוחק זה משכנע.
במקרה דנן מצאתי התייחסויות כדלהלן:
הרשב"א (שו"ת, ח"א סי' תקפ"ה, וסי' אלף קנ) טוען שאין נפק"מ לדינא בין הלשון ראשון ללשון השני (אלא שלפי הלשון הראשון רבי יוחנן בא לפרש את דברי המשנה, ולפי דבריו מתורצת הקושיא מהברייתא, ולפי הלשון השני רבי יוחנן אמר כן משום שהיה קשה לו הסתירה מהמשנה לברייתא).
ובכוס הישועות (ד"ה בגמרא תנ"ה) וכן בפורת יוסף (ד"ה אמר) ביארו, כל אחד לפי דרכו, שיש נפק"מ לדינא בין שתי הלשונות.