הוא עומד על המשנה עצמה שאומרת "ואומר" ומביאה פסוק שני.
דרך הגמרא לברר מאי ואומר, לשם מה נצרך פסוק שני.
הוא מחדש צריכותא.
בני גד ובני ראובן הביאו את החשד על עצמם.
כשהם ביקשו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, הם גרמו שיחשדו בהם שהם יראים מהמלחמה עם הכנענים.
לכן חובה כפולה ומכופלת עליהם לנקות את עצמם מן החשד.
והיה מקום לטעון שרק בכהאי גוונא יש חובת והייתם נקיים.
קמ"ל התנא ואומר ומצא חן וגו', שגם אם חושדים בך ללא שיש לך יד בדבר, עליך להשתדל למצוא חן ושכל טוב גם בעיני אדם.

ומכאן למד התפאר"י ביאור חדש בירושלמי.
איזהו המחוור שבכולן, כלומר מתי החיוב להיות נקי הוא ברור ומחייב יותר,
באופן של והייתם נקיים,
כלומר אם אתה עצמך גרמת שיחשדו בך, עליך להתאמץ במיוחד להסיר ממך לזות שפתיים,
מה שאין כן אם חושדים בך ללא שהבאת את החשד על עצמך, החובה להינקות הינה פחותה.