בהמשך לדברי הרב המכריע:
הסוגיא האחרונה שהרב המכריע הזכיר היא מה הדין אם לא בדקו את הסכין לאחר השחיטה, ונמצא פגימה אח"כ. והסוגיא שאחרי זה היא מנין שהולכים אחר החזקה (כגון כאן - חזקת הסכין שהיה תקין), ואח"כ - מנין שהולכים אחרי הרוב.

הוכחות הרבות הביאו האמוראים להוכיח שהולכים אחרי הרוב. ונשאלת השאלה מדוע צריך כל כך הרבה הוכחות? זה מזכיר לי את דברי הירושלמי "כל מילא דלא מחוורא מסמכין לה מן אתרין סגין", (כל דבר שאינו ברור - מביאים לו אסתכתאות ממקומות רבים) ובפראפראזה - אם יש אסמכתאות רבות כנראה שזו מילתא דלא מחוורא...
אבל רמז לתשובה לענ"ד תמצאו בהמשך.
(הירושלמי נמצא בברכות פ"ב ה"ג, להלן קישור לדף י"ד ע"ב בירושלמי וילנא, המשפט המבוקש הוא באמצע העמוד, וקישור נוסף ל"ירושלמי כפשוטו" של הרב גורן זצ"ל).

ואחרי הוכחות רבות אלו דוחה רב כהנא (או רב שימי) בדף י"א ע"ב "ודלמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר" ופירש רש"י "היכא דאפשר לעמוד על הבירור - בודקין, ולא סמכינן ארובא, וצריכין לבדוק בהמה מכל י"ח טריפות"
והוא מוכיח מר' מאיר, ומסיים את דבריו באותם מילים "הכא נמי היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר".
בדרך כלל ביטוי כזה בתלמוד מופיע בסימן קריאה, והוא מסקנת הסוגיא. ואם אכן היה כך היה יוצא שכשאפשר - אין לסמוך על הרוב, ולעניין טריפה - יש לבדוק בכל י"ח טריפות ולא רק בריאה.
אלא שכאן זה כנראה חריג, ודברי רב כהנא/רב שימי הם בסימן שאלה. וכך פירש רש"י (באמצע הדיבור הראשון בעמוד) "...אלא ודאי הלכה למשה מסיני הא דסמכינן ארובא אפילו היכא דאפשר, אי נמי אחרי רבים להטות ..." כלומר כל הראיות שהביאו האמוראים נדחות, ואעפ"כ סמכינן על הרוב. וההשלכה המעשית כפי שאומר רש"י היא שאין צורך לבדוק את כל י"ח הטריפות.
כל זה הוא לפי מנהג בבל בתקופת התלמוד, ואולי עוד קודם, ועל פיו אנו נוהגים בכל תפוצות ישראל. אבל בני ארץ ישראל היו בודקים את כל י"ח הטריפות, לא רק בזמן התלמוד אלא גם אחרי כן. (אינני יודע איך אפשר באופן מעשי לבדוק בקרבנות הפסח את כל הטריפות). על כך ראה ב"חילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל", להלן קישור לקובץ המלא של הספר במהדורת ד"ר מרגליות ז"ל. החילוק הוא חילוק י"ח, בעמ' 81, והרחבת הדברים בעמ' 127.
לקריאה נוספת - מאמר מעניין ומרחיב על ספר זה, מאתר ישיבת הר עציון.