דומה לקרבן.
אדם רוצה למסור נפשו לה'. זה בלתי אפשרי הוא נותן תחליף. או נפש תחת נפש. או תרומה כערכו.
התרומה כערכו תתכן בשלשה אופנים:
א. או שיאמדו את מחירו כעבד.
ב. או שיתרום כמשקל גופו, משקל של כסף או זהב.
ג. או שיתן את המחיר הממוצע של ערך בני אדם במינו בקבוצת גילו.
היתרון באופן האחרון שהוא מוחלט ובלתי ניתן לעירעור שגיאה ומנפולציות. וחוסך את טרחת השומא והשקילה.

הראיות לכך שזהו הערך המקובל לאותה קבוצת גיל:
בבמדבר יח, טז
וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
במדבר ג מו-מז
וְאֵת פְּדוּיֵי הַשְּׁלֹשָׁה וְהַשִּׁבְעִים וְהַמָּאתָיִם הָעֹדְפִים עַל הַלְוִיִּם מִבְּכוֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָקַחְתָּ חֲמֵשֶׁת חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים לַגֻּלְגֹּלֶת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ תִּקָּח עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשָּׁקֶל.

שמות פרק כא, לב
אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו.
וכתב החזקוני:
"כסף שלשים שקלים - כפי ערך נקבה מבת עשרים שנה עד בת ששים, דעבד ואשה כי הדדי נינהו דגמר לה לה מאשה".
וכ"כ הספורנו:
"כסף שלשים שקלים. כערך הנקבה, כי כמוה ענין העבד בקיום המצוות כדאיתא בחגיגה פרק קמא".

מדרש תנחומא פרשת וישב סימן ב:
"עמדו מכרוהו בעשרים כסף לכל אחד מהם שני כסף לקנות מנעלים לרגליהם, וכי תעלה על דעתך שנער יפה כמותו נמכר בעשרים כסף, אלא כיון שהושלך לבור מתוך פחד נחשים ועקרבים שבו נשתנה זיו פניו וברח ממנו דמו ונעשו פניו ירוקות לפיכך מכרוהו בעשרים כסף בעבור נעלים".
פירוש, ששוויו היה צריך להיות לפחות שלושים כשווי סתם עבד.
ובחזקוני על בראשית פרק לז, כח
"בעשרים כסף - וכי אדם יפה כיוסף לא נמכר אלא בדבר מועט כזה, אלא מחמת שהוריקו פניו בבור מחמת הנחשים לא מכרוהו יותר, וכל אחד מהשבטים נטל שני כספים לחלקו לקנות לחם מנעלים שנאמר על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים. ד"א בעשרים כסף שכך קצב זה כתוב בפרשה כדכתיב ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה והיה ערכך הזכר עשרים שקלים, ויוסף לא הגיע לכלל עשרים באותו פרק כדכתיב ויוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן".
פירוש הראשון הוא כתנחומא, ולפירוש השני שוויו כערכו עכשיו.


מעשים שהיו, באופן השני:
בתוספתא מסכת ערכין (צוקרמאנדל) פרק ג הלכה א (ובמסכת ערכין דף יט ע"א):
"מעשה באימא של רימטיא שהיתה בתה חולה ואמרה אם תעמוד בתי מחוליה אתן משקלה בזהב עמדה מחליה עלתה לירשלם ושקלתה זהב".
ובספרא בחוקותי פרשה ב פרק ו:
"אמרו עליו על דואג בן יוסף שמת והניח בן קטן לאמו והיתה מודדהו בטפחים בכל שנה ונותנת משקלו זהב לשמים".