אולי כדאי להביא כאן דבר יסודי למרות שפרטים ממנו שנויים במחלוקת.
מדרשי ההלכה, - מכילתא על שמות, תורת כהנים על ויקרא, ספרי על במדבר ודברים - קדמו ביסודם למשנה. דרך הלימוד אז היתה צמודה לתורה. קראו את התורה בפנים (מספר תורה בדרך כלל) ועל הפסוק הביאו את הדין עם כל דרכי הלימוד בעזרת המידות שהתרה נדרשת בהן.
כך למדו עד ימי רבי.
החיסרון הוא, א. סירבול למי שרוצה ללמוד את הדין בקצרה. ב. חסרים הדינים דרבנן, מלבד אלו שהדביקו והסמיכו לפסוקים (זה גם יסוד האסמכתא לרוב הפרשנים, ידעו שזה דרבנן אבל אילו לא היו מסמיכים לאיזה פסוק זה היה נשמט מסדר הלימוד). ג. נושא אחד נמצא בכמה מקומות בתורה, למשל דיני שכר שכיר בפ' משפטים ובפ' כי תצא.
בא רבי (על יסוד קודמיו) ריכז את הדינים לפי נושאים, השמיט את הלימודים, הוסיף את כל דברי חכמים, והנה לנו המשנה.
התוספתא היא לא פירוש למשנה, היא משניות חיצוניות שלא נכנסו למשנה, דעות שאינן להלכה וכדומה, אלא שמתוך החומר הרב הקיים שם מתבארים לפעמים דברי המשנה, ובדרך כלל התלמוד כבר מביא זאת כשיש צורך.
אגב בכתב יד מינכן המשנה כתובה בצד ולצידה התלמוד בדומה לרש"י אצלינו על הגמרא.
- עד כאן בינתיים - אולי בלילה אמשיך