תשובת הרב יעקב שכטר: הסיום הוא חד פעמי בהחלט. לאחר שהלומד סיים את המסכת הרי לימודה נסתיים. לקריאה נוספת של הקטע האחרון אין כל משמעות. עם זאת יש לציין, שיש רבנים הפוסקים שגם מי שלא שמע את הסיום יכול להיפטר מתענית בכורות על ידי השתתפות בסעודת הסיום. ייתכן שבשעת הדחק, אם קשה מאד להשיג סיום אחר, ניתן לסמוך על דעה מקילה זו, וכל עוד המסיים וידידיו עדיין אוכלים בסעודת הסיום, יכול הוא להשתתף בסעודה זו ולהיפטר בכך מהתענית.
תשובת הרב יעקב שכטר: לא. אין לזה שום משמעות בהלכה. סיום מסכת קטנה, הוריות למשל, שיש בה סך הכל מעט יותר מ12 דפים, הוא סיום גמור, מה שאין כן סיום של חצי דבר. חצי מסכת גדולה, כמו מסכת שבת למשל, למרות שחצי המסכת מכיל קרוב ל-80 דפים, למעלה מפי 6 ממסכת הוריות כולה, ובכל זאת סיום זה לא. יש כאן באמת רעיון מעורר מחשבה. השמחה היא על גומרה של מצווה. על הבאת דבר לידי השלמתו. יש בחינה שעבודה קטנה ומושלמת ערכה רב מעבודה ענקית שלא הושלמה.
תשובת הגרי"ש אלישיב: אין צורך במניין לסיים מסכת בערב פסח, הבכור רשאי לעשות סיום לבד ולאכול לבד את הסעודה שלאחר הסיום. ואף רשאי לומר את נוסח ההדרן. (מתוך: אשרי האיש פסקי הגרי"ש אלישיב, בעריכת הרב יחזקאל פיינהנדלר, מועדים פרק נה סעיף ט)
תשובת הגרי"ש אלישיב: מי שסיים מסכת זמן רב לפני פסח רשאי להשאיר את הקטע האחרון לסיום בערב פסח על מנת להפטר מתענית בכורות. אם שכח להשאיר קטע אינו רשאי לסים אותה שוב בערב פסח. (מתוך: אשרי האיש פסקי הגרי"ש אלישיב, בעריכת הרב יחזקאל פיינהנדלר, מועדים פרק נה סעיף ח)
תשובת הרב יעקב שכטר: השימוש של להחיות מתים, אינו הולך על העולם שהוא יעשה זאת, אלא שהעולם ההוא מעותד לנושא זה של תחיית המתים, וכאילו נאמר העולם שעתיד הן להתחדש, והן שיחיו בו המתים. וכמו שאר הייעודים העתידיים שנזכרים בהמשך הקדיש שכולם יקרו באותו עולם שאנו מייחלים לו.
תשובת הרב יעקב שכטר: יותר נכון לסיים את המסכת ואז ליטול ידיים לסעודה. כך המנהג הנפוץ, ולא רק לגבי "סיום", אלא בכל מצווה שעושים לכבודה סעודה, מקיימים את המצווה ואז מתיישבים לסעודה, כמו סעודת נישואין לאחר החופה, או סעודת מילה לאחר המילה וכדומה [מלבד פדיון הבן שיש נוהגים מסיבה מסוימת ליטול ידיים בדווקא קודם הפדיון]. ולגבי "סיום", ייתכן שכיוון שכל עניין הסעודה הוא שמחת הסיום, הרי זה אף יותר נכון מלגבי שאר מצוות, קודם לסיים ורק אז להתחיל את הסעודה, שהרי כל עוד לא סיימו אין סיבה למסיבה. עם זאת ראוי להדגיש, שכל זה לגבי שאלת השואלים "מה יותר נכון", אבל ודאי שגם אם נטלו ידיים ואחר כך סיימו הרי זו סעודת סיום לכל דבר ועניין. ואם יש סיבה לעשות כן, כגון שרואים שהזמן מתעכב והציבור רעב, או טעמים דומים, אפשר לנהוג כך לכתחילה. ואף ישנם מצבים שאולי אף כדאי לעשות כך, כגון אם יש לשער שאחרי שהציבור יתחיל את הסעודה וישב במקומו בניחותא, הוא יהא קשוב יותר למסיים, ונמצאת התורה מתכבדת בכך.
תשובת הרב יעקב שכטר: לכאורה אין ענין שאשה תערוך סיום. ראשית היות שכל ענין הסיום יסודו במנהג ובודאי מעולם לא היה שכיח שאשה לומדת ומסיימת וממילא לא נהגו בכך. שנית, כל ענין הסיום הוא כדי להחשיב את הלימוד ולעודד את הלומד עצמו או לומדים אחרים להשתדל ולסיים מסכתות שלמות וסדרים שלמים. ומכיון שבקושי התירו לנשים שליבן חפץ בכך ללמוד באופן של קביעות, א"כ אין כל ענין לעודד עריכת סיום על לימוד של אשה. ועדיין יש לדון אם האשה חפצה בכך האם ראוי למונעה. נראה שהיה ראוי להנהיג שסיום כזה ייערך בקרב נשים בלבד, גם ללא בעיה של צניעות, כגון שזה נערך בקרב בני משפחה קרובים ממש, מכיון שבדור האחרון פעולות מסוג זה של אשה המופיעה בפני גברים בשעת עשייה של דברים המסורים לפי המסורת לגברים, [כגון להיות ש"ץ ובעל קריאה או מסירת שיעורי תורה וכדומה], בדרך כלל נעשות על ידי חוגים וזרמים שמטרתם לנגח את המסורת, לכן לא כדאי שזה ייערך בהשתתפות גברים, כדי להרחיק מן הכיעור ומן הדומה לו.
תשובת הראל שפירא: מדוע שלא? אם לומדים מסכת שלמה, ניתן לערוך "סיום". לא נראה שיש סברה לחלק בין השתתפות בשיעור לבין לימוד בחברותא לבין לימוד עצמאי לבין לימוד באמצעות שיעור מוקלט. בהצלחה, ושתזכה לסיים עוד ועוד.
בספר "אשרי האיש" מובא הפסק הבא של הגרי"ש אלישיב: העורך סיום מסכת בימי הספירה, מותר לו לעשות תזמורת, אפילו אם לא היה רגיל עד היום לעשות תזמורת בסיום, דשמחת התורה אין לה גבול. (אשרי האיש, אורח חיים ג, מועדים, פרק סה סעיף כב)
הרב נחמן יחיאל מיכל שטיינמעטץ (שו"ת משיב נבונים, או"ח, סימן יז): איתא בגמרא (שבת קיח, ב) אמר אביי תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן ע"כ. ובבבא בתרא (קכא, א) איתא, לא היו ימים טובים לישראל וכיום הכיפורים וכו', בשלמא יום הכפורים יום סליחה ומחילה, יום שנתנו בו לוחות אחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא וכו', רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא רבי אליעזר הגדול אומר כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה, ע"כ. וכתב הרשב"ם (שם) ואותו יום שפסקו היו שמחים, לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת, ובנמוקי יוסף (שם) וז"ל, ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו', מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה, עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט עכ"ל. ובשולחן ערוך יורה דעה (סימן רמו סעיף כו בהגהה) כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. וצוין שם למימרא הנ"ל דאביי, ולנמוקי יוסף פרק יש נוחלין, וכן בגר"א ציין למימרא דאביי בכל כתבי הנ"ל, ולפרק יש נוחלין עיי"ש. (ועיין בים של שלמה בבא קמא (פ"ז סימן לז) ז"ל, היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקב"ה, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח, א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא עכ"ל. וע"ע שו"ת באר שבע (סימן ע)) ובנידון דידן אם אפשר לעשות סיום ע"י כמה אנשים שסיימו כל אחד חלק מהמסכתא לכאורה נראה בפשטות דלא מהני, כדמבואר בגמרא פרק כל כתבי שם דכד הוי מסיימי מסכתא הוי עבידנא יומא טבא לרבנן, ומשמע בפשטות דבכל המסכתא מיירי. אלא דבמקור השני שהבאנו לעיל, מבבא בתרא פרק יש נוחלין, נראה להביא ראיה דאף כשסיימו שנים מסכתא אחת הוי סעודת מצוה, דהרי שם הושלמה המצווה ע"י הרבים, ואף עפ"כ עשו שמחה לגומרה של מצוה, הרי דאפילו אם נעשית המצוה ע"י כמה אנשים הוי שמחה. אבל אין זה ראיה מוכרחת דשם לא היה אפשרות לעשות הכל ע"י אחד, דהיו צריכין זה לזה, וכעין שמצינו לגבי שנים שעשאוהו דהיכא דאין האחד יכול לעשות לבדו ועשאוהו שנים ששניהם חייבים הרי דהוי כמו שכל אחד עשה מעשה שלם, משא"כ כאן בסיום מסכתא דכל אחד יוכל לסיים לבדו א"כ אין נחשב מעשה כל אחד למעשה שלם, ואין ראיה משם. עוד נראה לחלק דשם מבין כל אלה שנתעסקו בדבר נגמרה מלאכת כריתת העצים למערכה, וכבר לא היה צריך יותר לכרות, וכמו דאיתא שם דיום זה נקרא יום תבר מגל, שאפשר כבר לשבור את המגל כיון דאין צריכים לו יותר, וזה הוי שמחה גדולה שנגמרה המצוה, ואף שאין כאן אדם מסוים שגמר את המצווה מ"מ על כך שהמצווה נגמרה יש לעשות שמחה, אבל בנידון דידן לא הראשון גמר מסכתא ולא השני, ואף גם מבין שניהם לא נגמרה המסכתא דמה מצרפן, א"כ וודאי דאין ללמוד משם דכשסיימו שנים מסכתא אחת הוי סעודת מצוה. העולה לדינא: כמה אנשים שגמרו כל אחד חלק ממסכת ובין כולם גמרו את המסכתא, הסעודה שעושים אינו נחשב לסעודת מצוה. וה' יאיר עיני בתורתו.
הרב יוסף ליברמן (משנת יוסף, חי"ג, סימן שלא): והזכרתם שמכמה תשובות בשו"ת משנת יוסף (ח"ז פג. וח"י, פ. ועוד) כתבתי בס"ד בנוגע לשמיעת סיום דרך טלפון שרק בשעת הדחק יוצאים בכך, אך לא כשמתעצל מחמת סתם טרדה. וכתבתי שיאכל מסעודת המצוה, או שיקח בעצמו משלו ויאכל לשם מצות סעודה זו. – לכאורה כאשר אדם שומע ורואה ע"י המחשב את הסיום בשידור חי, זה עדיף מסיום שע"י שיחת טלפון, כי הוא נחשב כאחד מהמסיימים. א"כ אם ע"י הטלפון יוצא, ק"ו אם רואה ושומע דרך מסך בשידור חי. ע"פ הלכה (או"ח סי' תע) בכור צריך להתענות. וכן נהג כק"ז מרן החת"ס זי"ע שהיה בכור, לצום בערב פסח. אלא שנהגו זה הרבה דורות שאוכלים בסיום שאחד עושה ומחלק מסעודתו לשומעים, וזה מתירו שלא להתענות. [ואצל כ"ק גיסי הרה"ק ציס"ע מהר"א מבעלזא זי"ע נהגו לעשות הסיום ומנין אנשים נטלו ידיהם לסעודה עם פת]. והעולם מקילים עוד יותר שאין המסיים עושה סעודה והשומעים נהנים ממנו, אלא מביא עמו כמה חבילות תמרים יבשות וכדו' ומחלק מהם אחת אחת למשתתפים שבזה נחשב כחלק מהסעודה. אבל להקיל עוד יותר, שהשומע ישב בביתו ושומע ורואה הסיום דרך המסך, הגם שעדיף מטלפון ששם רק בשעת הדחק נקטינן להתיר, מ"מ בודאי אין זה לכתחילה. ונהי שמקיים בזה מצות ת"ת, אבל ת"ת "דרבים" לא מקיים בזה, ואי אפשר לצרפו לאמירת קדיש בסיום מסכת. א"כ גם להיות חלק מהיומא טבא לרבנן, אינו לכתחילה. כמו שבשבע ברכות אין מצרפין אותו למנין או לפנים חדשות. כ"ז לכתחילה, אבל בדיעבד ובלית ברירה אפשר להקל בזה.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: יומא טבא לרבנן, עמ' קט): מותר לעשות סעודת "סיום" בבית הכנסת משום דהוי סעודת מצווה, ואפילו באחד שסיים מתיר לאכילת כולם בבית המדרש גם אם לא למדו את המסכת, ומותר אף בבית הכנסת שהוקדש בפועל וגם בבית הכנסת של רבים.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: יומא טבא לרבנן, עמ' קיב): סיום זה רק כשהוא גומר את המסכת עם הציבור.
הגר"ח קנייבסקי (הובא ב: קול התורה, חוברת ע"ד, עמ' סז): כתב השו"ע (או"ח סי' תקמ"ו) שמותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה, וכתב במ"ב (ס"ק י"א) דלא חשיבי שמחה אלא סעודת נישואין ואירוסין בלבד ע"ש, (וכ"כ פתחי תשובה או"ח סי' תרס"ט). ולפ"ז ה"ה דאפשר לעשות סיום מסכת בשבת ויו"ט, וכן אפשר לעשות שני סיומים ביחד.
תשובת הראל שפירא: על אף המובא בגמרא ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא" (ולפי פירוש רש"י הכוונה היא ל"תלתא בבי"), הרי שמעולם לא ראינו מי שנמנע מלעשות "סיום" לאחר שסיים ללמוד את אחת ה"בבות", ועל כגון זה נאמר: "פוק חזי מאי עמא דבר". וכך גם מובא בשמו של הגר"ח קנייבסקי (אורייתא, כרך כ, עמ' קצו): "המנהג לעשות סיום על כל אחת". אמנם בתחילה 3 ה"בבות" היו מסכת אחת של 30 פרקים, אך מאוחר יותר מסכת זו התפצלה ל-3 מסכתות (וסביר שכבר בתקופת האמוראים, שאלמלא כן, לא היה צורך לומר ולהדגיש כי כל שלוש הבבות חדא מסכתא היא), והשתרש הדבר שאלו 3 מסכתות נפרדות, ויחידות לימוד נפרדות וגדולות (אורכן של בבא קמא ובבא מציעא 118 דף כל אחד, ואורכה של בבא בתרא 175 דף). לכן נראה מסברה פשוטה, שמי שמסיים את אחת ה"בבות", שמחתו גדולה על כך שסיים חטיבת לימוד גדולה ועצמאית, וראוי לו לערוך על כך "סיום", ובפרט שחגיגת סיום מסכת ברוב עם מחזקת את הלומדים ואף מעודדת לומדים חדשים להצטרף. בנוסף, יתכן אולי, שבסיום 3 ה"בבות" כדאי לערוך "סיום" משמעותי יותר, וזאת לאחר סיום של תקופת לימוד של מעל שנה, וכפי שראיתי נהוג בכמה מסגרות של לומדים.
