הרב יחזקאל הלוי מאשקאוויטש (יומא טבא, שער ראשון, עמוד כג):
מי שהחסיר קטע וכו' מלימוד מסכת גמרא נחשב הדבר כסיום כל המסכת, הואיל והשלים את רוב הסוגיות נחשב לו כסיום מסכת.

תשובת הראל שפירא:
מדוע לא?
לכאורה, ברגע שסיימת ללמוד מסכת שלמה, בהתמדה ובעקביות, הרי שנחשב הדבר ל"סיום" לכל דבר ועניין.
כל אחד לומד לפי דרגתו ומצבו. יש מי שמעדיף ומצליח ללמוד גמרא בעיון עם ראשונים ואחרונים, ויש מי שמצליח ללמוד גמרא עם רש"י, ויש מי שמצליח ללמוד גמרא עם פירוש עזר כדוגמת שוטנשטיין. אך המשותף לכולם הוא, שהשקיעו ולמדו דף אחר דף עד שסיימו את המסכת כולה.
ובעז"ה, יהי רצון, שתזכה להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם.

תשובת הרב אלחנן פרינץ (שו"ת אבני דרך, כרך יח):
לגבי חופה בעשרה בטבת, כתבנו על כך בשו"ת אבני דרך (יז, צ). וציינו דמפורש מהתוספות במסכת עירובין (מ, ב ד"ה 'דילמא') שבעבר עשו חופה בתאריך זה. וכן הוכיחו זאת מהתוספות בשו"ת אמרי דוד הורביץ (קסב), מעייני הישועה (יד) ועוד (וע"ע במנהגים וורמישא ח"ב עמוד כח). וכן הזכיר הבגדי ישע (על המרדכי עירובין סי' תצג) כי בימי רשב"ם אירע חופה בעשרה בטבת. אלא דהרמ"א ציין (תקנ, ג): "ואם יש חופה ביום התענית בערב שבת נוהגין להתפלל מנחה ולקרות ויחל ואח"כ עושין החופה". ואין הסעודה ביום התענית. וכן התירו לעשות הנישואין בעשרה בטבת בשו"ת אבן ישראל (ז, כח).
אך מצינו דיש שהחמירו בעמידת חופה ביום זה, כפי שכתבו הפרי מגדים (אורח-חיים תקנא אשל-אברהם סק"י) והאליה רבה (שם, סק"י) והזכירם הביאור הלכה (בריש סימן תקנא). ובשלחן העזר (ח"א דף צ ע"א אות טו) התיר הנישואין ביום זה רק בדיעבד. ועיין בשו"ת יביע אומר (ו אבן-העזר ז) שהתיר לערוך חופה בעשרה בטבת, אך אעיר דאם אפשר לדחות עד הלילה מה טוב (וע"ע בדבריו בחזון-עובדיה ד' תעניות עמוד קטו). וכן התירו במקום דחק וצורך לערוך בעשרה בטבת בשו"ת ציץ אליעזר (ו, מט סק"ז) ובשו"ת חיים ושלום (ב, לא). וע"ע בספר נישואין כהלכתם (ה, מד).
אלא שלכאורה כל הדברים הינם לגבי היום, אך בליל התענית, בליל עשרה בטבת, אין הזמן מוגדר כיום צום ושרי לאכול ולשתות (עיין משנה ברורה תקנ, סק"ז). ובזה אף מצינו כמה פוסקים שהתירו נישואין לכתחילה. בספר שערי נחמה (עמוד סו) איתא בשם הגריש"א (וכן הובא גם באשרי-האיש ח"ג סז, כח) שאפשר לכתחילה לערוך נישואין בליל עשרה בטבת (אף עם כלי שיר), וכן נראה לדייק גם משו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, קסח) שדוקא בליל שבעה עשר בתמוז רצה להחמיר בגלל שדיני בין המצרים מתחילים כבר מהלילה, דבר שאינו שייך לגבי עשרה בטבת. וכן העלו להתיר בשו"ת אבן ישראל (ז, כח), בשו"ת ישא יוסף (ג, קלח) ובשו"ת משנה הלכות (תנינא אב-העזר שמא).
אך הגרשז"א (הליכות שלמה תעניות יג, א. ארחות-הלכה 1) העלה דאין ראוי לעשות כן אם לא בשעת הדחק. ועיי"ש שציין שליל עשרה בטבת שהיא תענית חמורה (וכן מצינו שהחמיר בשו"ת פרי-השדה ד, סב). ועיין בשו"ת להורות נתן (י, נ) דעיקר התענית היא מהלילה, רק שהקלו באכילה ושתיה, אך רק במה שצריך (ולא ביותר מכך). וההוכחה שעשרה בטבת חמורה טפי היא
אלא שחזיתי דכתב השל"ה בתחילת מסכת תענית (פרק נר מצוה אות ו) בעניין הצומות, בהאי לישנא:
מן הראוי היה להחמיר בשלשה צומות, צום גדליה, ועשרה בטבת, ושבעה עשר בתמוז כמו בתשעה באב, שכולם הם משום החורבן. אבל אין גוזרין גזירה על הצבור אלא אם כן [רוב הצבור] יכולין לעמוד בה (בבא קמא עט, ב). על כן לא החמירו אלא בתשעה באב בעצמו. ומבואר מדברי הפרדס שנתחבר בשם רש"י ז"ל, שעל כן איזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ארבעה צומות שיחמיר על עצמו, לפסוק האכילה מבעוד יום, עד כאן. ונראה בעיני, דדוקא באכילה ושתיה להפסיק מבעוד יום יחמיר, כדי שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים אין צריך להחמיר, מכל מקום אם מחמיר בהן גם כן, בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבא עליו ברכה.
דבריו של השל"ה הובאו באחרונים, ועיין בזה בבאר היטב (תקנ אות ב) ובמשנה ברורה (שם סק"ו). ואף לפי דעת בעל הפרדס "שאיזה יחיד שמרגיש בעצמו שיוכל לעמוד בזה, טוב לו בכל ד' צומות שיחמיר על עצמו לפסוק האכילה מבעוד יום". זה רק באכילה ושתיה: "שיהיה תענית שלם יום ולילו, אבל בשאר דברים א"צ להחמיר". אלא שכתב השל"ה: "אם מחמיר מהן ג"כ בינו לבין עצמו שלא יהא נראה כיוהרא, תבוא עליו ברכה". ולפי זה ניתן לדייק ולומר שראוי להחמיר בינו ובין עצמו. ועיין בשו"ת אבני ישפה (ה, לג, ח) שהיקל במוזיקה בצום גדליה. אלא דראיתי כי בבן איש חי (דברים אות ה) כתב לגבי עשירי בטבת שאין לעשות ריקודים בלילה וביום, וכעין זה איתא בקיצור שו"ע (קכב, א).
אך לענ"ד ישנה סברא להתיר, דהרי לא ניתן להחמיר בליל תענית עשרה בטבת יותר מר"ח אב עד התענית ובימים הללו התירו לאכול בשר ולשתות יין בסעודת סיום מסכת וכמבואר ברמ"א (תקנא, י). ועוד, חזינן שאף דבעשירי בטבת אין איסור רחיצה אף בחמין ואילו לפי הרמ"א אין לרחוץ אף בצונן כל גופו מראש חודש אב (וע"ע בכף-החיים תקנ, סקי"ב-יג). וכן נאסר בימים אלו לערוך חופה (אשכנזים מי"ז בתמוז. ספרדים מר"ח אב - תקנא, ב), מה שלא בהכרח נאסר בעשרה בטבת (כפי שביארנו לעיל). הרי מתבאר כי ימים הללו (מראש-חודש אב ועד תשעה באב) חמורים יותר (מעשרה בטבת) ובכל זאת הותר לאכול בהם בשר ולשתות יין בסעודת סיום מסכת.
ואציין כי לגבי סיום מסכת כתב הרמ"א (תקנא, י): "ונוהגין להחמיר שלא לשתות יין... ובסעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת... אוכלים בשר ושותין יין כל השייכים לסעודה. אבל יש לצמצם, שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם... ". והעיר המשנה ברורה (סקע"ג): "וסיום מסכת - ומ"מ אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי מותרין לאכול אף אותן שלא למדו עמהן אם היו הולכין ובאין גם בזמן אחר משום ריעות". (בעניין סיום מסכת בתשעת הימים, ע"ע באליה רבה (תקנא, סקכ"ו), בשו"ת חסד לאברהם תאומים (נו), בשו"ת נשאל דוד (אורח-חיים כב), בשו"ת יחוה דעת (א, מ), בסידור היעב"ץ (שער השמים ח"ב), בשו"ת אריה דבי עילאי (אורח-חיים יא), בשו"ת משנה שכיר (קמד), בשו"ת ויצבור יוסף, בשו"ת התעוררות תשובה (ג, תקה), בשו"ת מנחת יצחק (ב, עג), בשו"ת בצל החכמה (ב, כח), בשו"ת משנת יוסף (י, פט), בשו"ת אור לציון (ח"ג יב, א), בשו"ת שאילת יצחק (מהדו"ת נו), בשו"ת רבי ידידיה טיאה וויל (אורח-חיים לח), בשו"ת מחקרי ארץ (ה, צה), בשו"ת שערי חיים (ב, עא), בספר משכיל לדוד (א, כד), בשו"ת אבני דרך (יג, קיא. טו, קט) ועוד) וכ"ש אצלנו, דמיירי שהחבורה רגילה לעשות בכל סיום מסכת סעודה. ועוד, דלא מיהרו בשביל לסיים בליל זה, אלא זהו הקצב של לומדי הדף היומי.
ממילא הוא הדין אצלנו שיהא מותר לאכול בשר ולשתות יין אם עושים סיום מסכת בליל תענית עשרה בטבת. וכעין זה כתב לי גם בעל שו"ת דברי בניהו. (וזו לשונו בסיכום תשובתו: ציבור שלומדים דף היומי ונזדמן להם לסיים מסכת תענית וכדו' בליל תענית עשרה בטבת יכולים לעשות סעודת מצוה באכילת בשר ובשתיית יין וכמו שהתירו לעשות כן מראש חודש אב עד התענית וכמו שכן כתב רמ"א (תקנא, י) וימים הללו יותר חמורים מצום עשרה בטבת שמצינו בראשונים שעשו נשואין בעשרה בטבת ואילו במים שמראש חודש אב עד התענית לא מצינו שהתירו לעשות נשואין וכן מצינו שיותר החמירו לענין רחיצה בימים הללו משא"כ בעשרה בטבת שלדעת השו"ע מותר אף ברחיצה בחמין ולרמ"א עכ"פ פניו ידיו ורגליו התירו אף בג' תעניות משא"כ מראש חודש אב ומכיון שבימים אלו התירו אכילת בשר ושתיית יין בסעודת מצוה כל שכן שיש להתיר לעשות סעודת סיום מסכת בליל תענית עשרה בטבת. עין רמ"א (תקנא, י וטז) ובסימן תקנ לענין רחיצה. ובכף החיים (שם אותיות יב-יג))
וכתב לי בשאלתנו בעל שו"ת באר שרים, בהאי לישנא: "גם באם אין אוכלים בליל תענית בשר ויין, כנהוג. בסעודת מצוה של סיום מסכת שרי עיין חוות יאיר (ע) ויש״ש (ב״ק פרק מרובה) והגהות דגול מרבבה (הל׳ שמחות) שמצות סיום מסכת גם אבל יכול להשתתף ולכן כיום בפרט, בודאי יש לחזק עשיית סיומים למסכתות הנלמדות בסעודת מצוה בבשר ויין גם באור לתענית כן נראה להלכה. מפאת שהותי בחו״ל לא אוכל להאריך אך זה לדינא".
ויודע אנכי דכתב המשנה ברורה (תקנ, סק"ו) ד"בעל נפש יחמיר בכולן כמו בט"ב", לענ"ד, זה אינו לגבי לומדי תורה שמסיימים מסכת, ובייחוד בדורנו שצריכים לעשות הכל בכדי לחזק את לומדי התורה. ודי לחכימא.
העולה לדינא: בליל עשרה בטבת נסיים את מסכת תענית בלימוד הדף היומי, ובמקומות שעושים בכל סיום מסכת סעודת מצווה עם בשר ויין, רשאים לקיים סעודה זו גם בליל עשרה בטבת.
 

תשובת הרב יובל שרלו:
שלום וברכה.
שאלת ההתמודדות עם המידות הרעות היא שאלה הנוגעת למשימת חיים, וקשה כמובן במסגרת זו לעסוק בה בצורה מלאה.
אני מבקש להציג בפניך את דרך תיקון המידות שאני מאמין בה, בקיצור נמרץ:
יותר טוב לא לעסוק כלל בציד מכשפות פנימי. כאשר עושים דבר טוב, כמו לסיים מסכת, שמחים באופן טבעי ואפילו מתגאים בכך שמסיימים מסכת, והדבר הזה שייך לעולמות הטובים ולא לעולמות הרעים.
ואם כן, היכן מתמודדים עם המידה הרעה של הגאווה?
ההתמודדות נעשית בצמתי הכרעה, לאמור: אדם נתקל בחייו בהרבה מצבים בהם יש עימות בין מידת הגאווה הרעה ובין הדברים הטובים שיש לעשות (שלא כמו בסיום מסכת). זו צומת הכרעה - האם הוא יבחר בהכרעה שתביא לו כבוד וגאווה, או שיעשה את הדבר הנכון. דוגמה לדבר: כשהוא מגלה שהוא טעה, והוא מתבייש להודות בטעותו בשל גאוותו, אך זה הדבר הנכון לעשות. זה המקום בו בא המאבק במידת הגאווה לידי ביטוי במלוא העוצמה.
צמתי הכרעה אלו עומדים בפני האדם לעתים מזומנות מאוד. עבודת המידות היא התכוננות מתמדת לקראת צמתי ההכרעה האלה, וקבלת ההחלטה הטובה והענוותנית באותם מקומות. זו דרך מאירה הרבה יותר מציד פנימי אחר נטיות רעות שעלולות להשתרבב לתוך מעשים טובים, ומניסיוני - הן האישי והן הרבני - היא מביאה לתיקון מידות הרבה יותר גדול.
כל טוב, וסיומים רבים.
 

פורום פורטל הדף היומי

תשובת הרב דוד כוכב:
כתב הרמב"ם בסדר תפילות - נוסח הקדיש:
קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן:
כָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יָתֵר שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, וְאַפִלּוּ בַּמִּדְרָשׁוֹת אוֹ בַּהַגָּדוֹת - כִּשְׁהֶן מְסַיְּמִין, אוֹמֵר אֶחָד מֵעוֹמֵד קַדִּישׁ בְּנֹסַח זֶה: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּה. דַּעֲתִיד לְחַדָּתָא עָלְמָא, וּלְאַחָאָה מִיתַיָּא וּלְמִפְרַק חַיַיָּא... וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא קַדִּישׁ דְּרַבָּנַן.
מסורת יהודי תימן לאחוז בפסקי הרמב"ם. וכך הם נוהגים גם בהלכה זו, ואומרים נוסח זה בכל 'קדיש דרבנן' שלאחר לימוד. ומנהג שאר העדות לומר נוסח קדיש זה רק בקדיש הנאמר בסיום מסכת.
מכל מקום עולה מדברי הרמב"ם שהקדיש הנאמר בסיום מסכת, עיקרו אינו אלא קדיש דרבנן שרגילים לאומרו לאחר כל לימוד תורה בעשרה. והרי כאשר לומדים בציבור משנה ולאחר מכן גמרא, אין מקום לאמירת קדיש דרבנן אלא בסוף הלימוד כולו. כך איפוא הדין גם כאשר שני הלימודים השונים נעשים במסגרת סיומי סדר משנה ומסכת גמרא.
וכך אמנם נוהגים בבתי הכנסת בערב פסח לאחר תפילת שחרית, כאשר בכורות רבים מסיימים מסכתות שונות.
ואולם, כאשר מפסיקים בין שני הסיומים בדברים שאינם בכלל הלימוד, כל אחד מהסיומים הוא לימוד בפני עצמו, ויש לומר קדיש אחר כל אחד מהם.

תשובת הרב דב ליאור

תשובת הרב שרקי:
הבנה רציונלית מינימלית. קריאה בלי הבנה לא מועילה.