כניסה הרשמה

פורטל הדף היומי > להרחיב > קטנית - "כל מיני קטניות ..." (חולין נב ע"א)

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו

כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים – קטנית

"חיטי וכל דמינייהו חיישינן, שערי וכל דמינייהו חיישינן, כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים, לבר מן רוביא. חימצי אין בו משום ריסוק אברים, חפצי יש בו משום ריסוק אברים. כללא דמלתא: כל מידי דמשריק אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק יש בו משום ריסוק אברים" (חולין, נב ע"א).

פירוש: נפל על חיטי וכל דמינייהו [חיטים וכל מה שממינם], כגון כוסמין ושיפון שהם קשים — חיישינן [חוששים אנו], וכן אם נפל על שערי וכל דמינייהו [שעורים וכל שממינם] כגון שבולת שועל — חיישינן [חוששים אנו]. כל מיני קטניות שנפל עליהם עוף — אין בהם משום ריסוקי אברים, מפני שבשעה שנופל עליהם העוף הם מחליקים זה מזה, בגלל צורתם העגולה, לבר [חוץ] מן רוביא [תלתן, חילבה]. חימצי [אפונה] — אין בו משום ריסוק אברים, אבל חפצי [חומוס] — יש בו משום ריסוק אברים. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל מידי דמשריק [דבר שמחליק] לצדדים כשהעוף נופל עליו — אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק [אינו מחליק] — יש בו משום ריסוק אברים (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ)

שם עברי: קטנית שם באנגלית: Legume שם מדעי: Fabaceae

נושא מרכזי: מהם הגורמים להבדלים בין גרגירי התבואה השונים ביחס ל"ריסוק איברים"?

תקציר: בסוגיה זו קיימות שתי גרסאות לגבי היחס בין חיטים ושעורים ולגבי היחס בין "חימצי" (על פי רש"י זו האפונה) ו"חפצי" (על פי רש"י הכוונה לחימצה). על פי הגרסה בגמרא שלפנינו בחיטים ושעורים ודומיהם יש משום "ריסוק איברים" ואילו בקטניות, באופן כללי, אין "ריסוק איברים". מבין הקטניות יוצאת מן הכלל היא החימצה שיש בה משום "ריסוק איברים". על פי הגרסה השנייה בחיטה (ודומיה) יש "ריסוק איברים" ואילו בשעורה (ודומיה) ובקטניות אין משום "ריסוק איברים". יוצאות מכלל הקטניות הן האפונה והחימצה שבשתיהן יש "ריסוק איברים". מודל פיסיקלי העשוי לפרש את גרסת הגמרא שלפנינו כולל שני מרכיבים הגורמים למשטח הנפילה להיות קשה ולגרום ל"ריסוק האיברים". א. משטח עלול להיות קשה כאשר הגרגירים קטנים ולכן דחוסים יותר. חללי האוויר בין גרגירים קטנים בנפח קטן יותר בהשוואה לחללי האוויר הקיימים בין גרגירים גדולים. ב. גרגירים מחוספסים כדוגמת החימצה אחוזים זה בזה באופן הדוק יותר ולכן יוצרים משטח קשה. מסיבה זהה בהמה הדשה ערימת קטניות חשופה יותר לסכנת החלקה מאשר בעת דיש של דגניים (המשנה בבא מציעא).

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

הסוגיה משווה בין עוצמת החבטות הנגרמות לעוף כתוצאה מנפילתו על משטחים העשויים מעצמים וחומרים שונים. להשוואה זו יש משמעות הלכתית משום שהיא קובעת האם כתוצאה מנפילה זו העוף הופך לטריפה (יש בו משום ריסוק איברים). בין שאר החומרים, הגמרא מתייחסת גם לשורה של גרגירי תבואה וקטניות ממינים שונים. הגמרא קובעת כלל האומר: "כל מידי דמשריק אין בו משום ריסוק אברים, לא משריק יש בו משום ריסוק אברים". בשורות הבאות נעסוק בשתי שאלות הקשורות זו לזו: 1. מהם בדיוק המאפיינים הפיסיקליים "משריק" – "לא משריק"? 2. מה הקשר בין מבנה הגרגירים השונים לתכונות "משריק" -"לא משריק"?

נפתח בפירוש רש"י במקום ובזיהוי המינים המופיעים ברשימה. "חיטי וכל דמינייהו - כגון שיפון שהוא קשה חיישינן אם נפל עליהם. כל מיני קטנית - לא חיישינן משום דמישתרקי מהדדי ואינם נכבשים יחד. רוביא – תלתן. חימצי - פישל"ש מחליקין הן ואינן נכבשים. חיפצי - צידרו"ש ואינן עגולין ולא מישתרקי. כל דמישתריק - מחליק זה מזה ואינן נכבשים יחד והנופל עליהם נשמט והולך ואין כאן חבט". הרוביא = תלתן הוא לרוב הדעות הצמח לוביה (או פול המצרי). צמח זה דומה לשעועית אלא שתרמיליו מאורכים ודקים יותר (ראה בהרחבה במאמר "פול המצרי שזרעו לזרע". חימצי על פי תרגומו של ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י" הוא אפונה. הוא מעיר שקיים דמיון על פי הכתיב העברי בין פישיל"ש (pesels) שהוא אפונה לבין פיישול"ש (feisols) שפירושו שעועית. חיפצי על פי ד"ר קטן הוא דווקא החימצה (חומוס) כפי שהיא נקראת בימינו.


מיני קטניות – מימין לשמאל: אפונה, חימצה ועדשים .		גרגירי שומשום מימין וחיטה משמאל.

אם נסכם את הרשימה על פי גרסת הגמרא שלפנינו (קיימים הבדלי גרסאות משמעותיים שאתייחס אליהם להלן) הרי שנמצא שבכל מיני הדגנים יש משום ריסוק איברים ואילו בקטניות (על פי המינוח המקובל היום) קיימים הבדלים בין המינים השונים. ככלל אין בקטניות משום ריסוק איברים (כולל האפונה), מלבד הרוביא (לוביה) והחימצה שבהם יש ריסוק איברים. על פי פירוש רש"י משמעות "משתריק" היא "מחליק" ולכן כנראה האבחנה היא בין גרגירים המחליקים זה על גבי זה ולכן אינם נדחסים (בלשון רש"י "(בלשון רש"י "מחליק זה מזה ואינן נכבשים יחד") ואינם יוצרים משטח קשה. המאירי מתאר מנגנון דומה (אם כי חולק בפרטי ההלכה כפי שנראה להלן): "נפל על חטים ועל היוצא מהם או מכל תבואה שהוא ממין חטים והיוצא מהן, חוששין מפני שחלקיהם מתקבצים זה עם זה ונעשה קשה. אבל שעורים ומיניהם וכל מיני קטניות אין חוששין להם, חוץ מרוביא וזרעונים אא"כ הם בכלי שדפני הכלי מעכבתן שלא להתפזר ונעשה מקומן קשה". דברי המאירי סותרים לכאורה את הגמרא שהרי על פי דבריה שעורים דומים לחטים ואילו המאירי משווה בין שעורים לקטניות.

לפני הרי"ד (פסקי רי"ד, חולין מהדורה בתרא, שם) עמדה גרסה שונה ההולמת את פירושו של הערוך: "... כל מיני קטניות, לא חיישינן, לבר מחימצי וחיפצי. פירוש, תלתן ואפונים. כללא דמלתא, כל דחביש, חיישינן, וכל דשריק, לא חיישינן". כך גרס גם המאירי ועל פי גרסתם גם ב"חמצי" חוששים ל"ריסוק איברים". התוס' מתייחס להבדלי הגרסאות: "קטניות אין בהן משום ריסוק אברים כו' - אית ספרים דגרסי בתר הכי חמצי אין בהם משום ריסוק אברים חפצי יש בהם משום ריסוק אברים וכן לגרסת הקונטרס משמע דלא הוו בכלל קטנית. ויש לומר דקטנית מיירי בדברים דקים כמו עדשים ואורז ודוחן". להבדלי הגרסאות יש השלכה הן לגבי הגדרת הקטניות אך גם לגבי ההשוואה בין "חימצי" ו"חפצי". על פי גרסתנו הלכותיהם שונות ואילו על פי הגרסה של "לבר מחמצי וחפצי" בשניהם חוששים לריסוק איברים. ב"אור זרוע" לרבי יצחק בן משה (נכתב במאה ה – 13) אנו מוצאים שלא כגרסתנו: "חיטין, כוסמין ושיפון חיישינן, שעורין ושיבולת שועל לא חיישינן. כל מיני קיטנית לא חיישינן לבר מחימצי וחפצי. חפצי פירוש עדשים. ורבינו אב"י (כנראה הראבי"ה) פירש חיפצי עפצים וכו'". יש לציין שהרמב"ם (הלכות שחיטה, פ"ט הלכה י"ד) לא חילק בין סוגי הגרגירים: "עוף שנחבט על דבר קשה כגון כרי של חטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן חוששין לריסוק אברים, ואם נחבט על דבר רך כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן אין חוששין לו".

מתוך ההשוואה בין הגרגירים השונים שנמנו בסוגיה, על פי הגרסה שלפנינו, ניתן להסיק שקיימים שני משתנים הקובעים את רמת הדחיסה של הגרגירים. הגורם הראשון הוא גודל הגרגירים והוא משתמע מתוך ההשוואה בין הדגניים (חיטים ושעורים ודומיהם) לבין הקטניות. הגורם השני הוא צורת הגרגירים והוא משתמע מתוך ההשוואה בין גרגירי הקטניות.

ריסוק האברים הנגרם מנפילה על ערימת הגרגירים עשוי להימנע אם משטח הנפילה גמיש דיו או מחליק (בלשון הגמ' "משריק"). ככל שגודל הגרגירים קטן יותר חללי האוויר שביניהם קטנים יותר (1) (ראה בשרטוט להלן) ולכן מרווח התנועה שבין כל גרגיר מצומצם דבר הגורם למשטח הנפילה להיות קשה ולגרום לריסוק אברים. בחיטים ושעורים יש חשש לריסוק אברים משום שהם בעלי גרגירים קטנים הדחוסים יותר. בקטניות אין חשש משום שהגרגירים גדולים די הצורך על מנת לאפשר למשטח להיות גמיש חוץ מגרגירי רוביא (תלתן) שהם הקטנים ביותר בקבוצה בקבוצה (ראה ב"הרחבה"). האפונה אף היא בכלל הקטניות גדולות הגרגיר אך היא הוזכרה כאן בנפרד משאר מיני הקטניות אך ורק לשם השוואתה לחימצה, שלמרות גדלה הזהה לאפונה, יש בה חשש ריסוק אברים. על פני השטח של החימצה יש זיזים המונעים את התנועה היחסית בין הגרגירים ובכך גורמים לערימת הגרגירים להיות קשה.

באופן זה נוכל, אולי, להבין את דברי המשנה (בבא מציעא, פ"ו מ"ד) המחלקת בין דישה בתבואה לבין דישה בקטניות: "השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ... לדוש בקטנית ודש בתבואה פטור, לדוש בתבואה ודש בקטנית חייב מפני שהקטנית מחלקת". הסיכוי להחליק גדול יותר בעת דיש של גרגירי קטניות משום שהם גדולים יותר ולכן גם חללי האוויר ביניהם גדולים יותר. בגלל הרווחים הגדולים הם אינם דחוסים ונעים בקלות זה יחסית לזה ולכן אינם מפעילים התנגדות לגוף הנע בתוכם. בדרך כלל ההחלקה נמנעת בגלל החיכוך עם הקרקע אך כאשר הקרקע עצמה (כלומר משטח הגרגירים) איננו יציב הפרה עלולה להחליק. לסכום ניתן לומר שגרגירים קטנים כמו גרגירי חיטה ושעורה יוצרים ערימה דחוסה. לעובדה זו יש שתי השלכות: מחד גיסא עוצמת המכה שסופג עוף הנופל על הערימה חזקה אך מאידך גיסא הסיכוי שבהמה תחליק תוך כדי דישה על ערימה זו קטן יותר.

בשרטוט ניתן לראות ששטח המרווחים בין העיגולים גדול יותר בגזרה המתארת עיגולים גדולים. כתוצאה מעובדה זו חלחול מים בחול בעל גרגירים גדולים מהיר יותר מאשר חלחול בקרקע המורכבת מגרגירים קטנים.

כאמור, המודל הפיסיקלי שתיארתי, על מנת לפרש את כלל ההבדלים בין סוגי הגרגירים, מבוסס על גרסת הגמרא שלפנינו ואיננו ישים לגרסה החלופית. לגרסה השנייה ניתן להציע הסברים נקודתיים לכמה מההלכות. ייתכן והחיטה ודומיה שונה מהשעורה ודומיה בגלל ההבדל במבנה הגרגירים. במרכז גרגירי החיטה עובר חריץ אורך שאיננו קיים בגרגירי השעורה (ראה על כך בהרחבה במאמר "שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין"). חריץ זה גורם לשילוב גרגירי החיטה זה עם זה (בדומה להצעה לגבי החימצה) ומונע את תנועתם ולכן "יש בהם ריסוק איברים". גרסת ה"אור זרוע" האומרת "כל מיני קיטנית לא חיישינן לבר מחימצי וחפצי" ניתנת להסבר אם נקבל את פרשנותו לזיהוי "חפצי" כעדשים. העדשים אמנם עגולים אך בעלי גודל גרגיר קטן ולכן נדחסים יותר. לעומת זאת גרגירי ה"חימצי" אמנם גדולים אך פני השטח שלהם מחוספסים (עלינו להניח שבניגוד לרש"י הוא מפרש ש"חימצי" הם במשמעות הקיימת היום ולא כפירוש רש"י המזהה אותם עם האפונה).

הרחבה

בלשון המדוברת היום השם קטנית שמור לגרגירי צמחים בעלי תרמיל כדוגמת אפונה, חימצה (חומוס), עדשים ועוד. בשפת הבוטנאים הכוונה לקבוצת צמחים גדולה (סדרת הקטנתאים) שאליה שייכים גם מיני הצמחים המתורבתים שמהם מפיקים את גרגירי הקטנית. יש המצמצמים את השם קטנית לבני משפחת הפרפרניים המהווה חלק מסדרת הקיטנתאים (2).

ביולוגיה

קיבוע חנקן
מינים רבים מבין הקטנתאים מסוגלים להמיר חנקן אטמוספרי שלמרות תפוצתו הרבה (כ - 80% מנפח האוויר) הוא איננו זמין לצמחים לתרכובות חנקן זמינות לצמחים. תכונה זאת קשורה לריכוזי פקעיות קטנות על שורשי הצמח. פקעיות אלו מכילות חיידקים מהסוג ריזוביום המקיימים קשרי סימביוזה עם הצמח וקושרים חנקן אטמוספרי המשמש את הצמח. בתמורה הצמח מספק לחיידקים פחמן מקובע המיוצר בתהליכי ההטמעה (פוטוסינתזה). תכונה זו מאפשרת לקטניתאים להתקיים בבתי גידול דלים. פקעיות אלו נפוצות בפרפרניים ובמימוסיים אך נדירות בכליליים. תכונה זו מעניקה לבני הסדרה חשיבות רבה כמטייבי שדות. מקובל לקיים מחזור זרעים שבו זורעים לסירוגין קטניות על מנת להעשיר את הקרקע בתרכובות חנקניות החיוניות לצמחים שאינם מסוגלים לייצר אותן בעצמם. דשן זה מכונה בשם "דשן ירוק". בקטניות חד שנתיות מצטמצמות הפקעיות בעונת הפריחה כנראה משום שהפחמימות מנוצלות על ידי הצמח לצרכיו, דבר הגורר את הרעבת החיידקים.

החשיבות הכלכלית של הקטניתאים
במונחים של חשיבות כלכלית הקטניתאים הם הסדרה החשובה ביותר בדו פסיגיים. הקיטניות שניות בחשיבותן לדגניים באספקת יבולי מזון בחקלאות העולמית. בהשוואה לדגניים הקטניות עשירות בחלבונים באיכות גבוהה וסידן ולכן מהוות מקור מזון בעל איכות תזונתית גבוהה. תכולת החלבונים הגבוהה נובעת מיכולתם של הקטניות לקשור חנקן אטמוספרי (ראה להלן). לגרגירי הקטניות יש יתרון חשוב נוסף והוא אפשרות אחסון הנוחה מעונה לעונה. יתרון זה היה חשוב במיוחד בעת העתיקה כאשר שיטות האגירה והשימור לא היו מפותחות. הקטניות מהוות חלק חשוב מאד בסחר המזון העולמי. בנוסף לחשיבות כמזון לאדם יש לקטניות חשיבות רבה כמספוא (תלתן, אספסת ותורמוס). קטניתאים מנוצלים למגוון גדול של מטרות כמו לקורות עץ, תרופות, טאנינים, דבקים ועוד. מעצים טרופיים מסוימים מפיקים את הרטנון המשמש כקוטל חרקים וחלזונות מזיקים. ניתן להפיק שרפים לצורך ציפוי וצביעה. את הצמח אינדיגופרה (Indigofera) מגדלים לשם הפקת צבע כחול.

קטניות לגרגירים תורבתו בעולם הישן בתקופה הנאוליתית, בערך באותה תקופה שבה תורבתו הדגנים. הפול מוכר ממצרים כבר לפני כ – 5,000 שנה. גם הסויה הייתה נפוצה בסין בערך בתקופה זו. קטניות לגרגירים היו בשימוש גם בעולם החדש. משרידי גרגירי שעועית שנמצאו במערות במקסיקו ניתן היה לקבוע שהיא הייתה בשימוש עוד לפני התירס. את הקטניות לגרגירים של האזור הים תיכוני ניתן לחלק לגידולי חורף: אפונה, פול ועדשים ולגידולי קיץ כמו שעועית ולוביה. החימצה תופסת עמדת ביניים בדרישותיה לחום. הקטניות לגרגירים של אזורנו שייכות למשפחת הפרפרניים.

ברוב הארצות המתפתחות מהווים המחסור בחלבונים ואיכותם הירודה בעיה תזונתית חמורה. בעזרת תערובת של חלבונים צמחיים ממקורות שונים ניתן לפתור את הבעיה לפחות חלקית. בניגוד לבשר מן החי החלבונים הצמחיים לא מכילים את כל החומצות האמיניות ההכרחיות (חיוניות) ולכן חשוב לגוון במקורות החלבונים. הקטניות מהוות מזון חיוני לאוכלוסיות האוכלות מעט מזון מן החי. מסיבה זו מכונים הקטניות "בשר עניים". ניתן למצוא מתאם הפוך בין כמות הקטניות הנאכלת על ידי אוכלוסיה וכמות המזון מן החי שהיא צורכת.


חמצה - שיח ותרמילים		חמצה - פרח

הקטניות בספרות חז"ל

במשנה ובתלמוד קיימת אבחנה בין שתי קבוצות של גרגירי מאכל: תבואה וקטנית השונים זה מזה בתכונותיהם והלכותיהם (3). בתבואה נכללים חמשת מיני הדגן (4) אך לגבי הקטניות קשה לקבוע בוודאות לאלו מבין כל הקטניות לגרגירים מתייחסים המקורות השונים (5). לדעתו של פליקס, (6) שאולי מתבסס על דברי התוס' שהובאו לעיל, ("... ויש לומר דקטנית מיירי בדברים דקים כמו עדשים ואורז ודוחן") חז"ל כללו במונח "קטניות" רק את בני משפחת הפרפרניים בעלי הגרגירים הקטנים כדוגמת העדשים, טופח, כרשינה, תלתן ועוד. הוא מבסס את טענה זו על כך שבמשנה נמנים בנפרד פול וקטניות: "רבי אלעזר בן עזריה מטהר בשל פול ומטמא בשל קטניות מפני שהוא רוצה במשמושן" (עוקצין, פ"א מ"ה). גם האפונים והחימצה (חומוס) הוצאו מכלל הקטניות: "חיטי וכל דמינייהו חיישינן, שערי וכל דמינייהו חיישינן, כל מיני קטניות אין בהם משום ריסוקי אברים לבר מן רוביא (תלתן). חימצי (אפונה) אין בו משום ריסוק אברים, חפצי (חימצה) יש בו משום ריסוק אברים" (חולין, נב עא). לדעת פליקס אזכור האפונה והחימצה בנפרד משאר הקטניות עשוי להצביע על כך שהם אינם בכלל הקטניות.

ראיה חזקה נגד הצעתו של פליקס נמצאת במדרש לגבי עונשם של המצרים בעשר המכות: "ארבה מפני מה ששמו את ישראל זורעי חטים ושעורים ופול ועדשים וכל מיני קטניות, לפיכך הביא עליהם ארבה ואכל כל מה שזרעו ישראל" (7). במדרש זה נמנו העדשים הקטנים יחד עם הפול בקבוצה אחת בנפרד משאר הקטניות. כנראה ששניהם הובאו כדוגמאות לקטניות ולאחר מכן הובא הכלל "וכל מיני קטניות". "המרבין בקטניות ובתלתן אינו עובר משום בל תחסום שור בדישו אבל אסור מפני מראית העין" (8). התלתן נחשב לקטן שבקטניות ולמרות זאת הוזכר בנפרד. ראיה נוספת: על פי זיהויו של פליקס עצמו (9) הפרגים שייכים למשפחת הפרפרניים (מין אפונה או בקיה) ונכתבו במשנה שלא במסגרת כלל הקטניות (10).

הכלל העולה מכל הדוגמאות הוא שאין להסיק מתוך כך שחז"ל מנו מין אחד או כמה מינים בנפרד משאר הקטניות שמינים אלו אינם שייכים לקבוצה. אני מוצא כאן דפוס לשוני שבו לפני הבאת הכלל – קטניות - מובא פרט מתוכו כדוגמה להמחשת הכלל או כאשר קיימת סיבה מיוחדת שבגללה שונה ההלכה במין שהוקדם משאר הקטניות.

נראה לי שאפשר לנקוט בגישה המכלילה גם את הגרגירים הגדולים בין שאר הקטניות כפי שמקובל בהגדרה הבוטנית. ההפרדה בין פול לקטניות במשנה במסכת עוקצין (פ"א מ"ה) איננה נובעת מתוך כך שהפול איננו קטנית אלא מתוך כך שההלכה שלו לגבי טומאה שונה בגלל יחס שונה בין השרביטים (תרמילים) לשאר הצמח בהשוואה לשאר הקטניות (11). אפשרות נוספת היא שהפול בלבד זכה לשם נפרד למרות שהוא נכלל מבחינה בוטנית ולעניין הלכות שונות בקבוצת הקטניות, בגלל חשיבותו (12) אך שאר המינים הגדולים נקראים קטנית. ראיה לכך שהפול או ליתר דיוק הפול המצרי, הגדול במיוחד, נכלל בקטניות ניתן למצוא במשנה (נדרים, פ"ז מ"א) שבה מובא הפול המצרי כדוגמה לקטנית: "... אלא שהדלועין בכלל ירק, וקטנית אינן בכלל ירק, ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש" (נדרים, פ"ז מ"א). במשנה זו ניתן להסביר את הוצאת הפול המצרי מכלל הקטניות לצורך הדגמת העיקרון המפריד בין חלקי הצמח הלחים לגרגירים היבשים בעזרת הפול המצרי. האות "וו" במילה "ואסור" באה במקום "ולכן". כפי שראינו בראשית מאמר זה גם בגמרא בחולין (נב ע"א) קיימת סיבה מיוחדת לציון האפונה והחימצה בנפרד למרות היותם חלק מקבוצת הקטניות. כאמור, האפונה והחימצה נמנו בנפרד כדי להדגים את השפעת פני שטח גרגירי החימצה המחוספסים על דרגת הקושי של ערימת גרגירים.

לאחר שראינו שהראיות להוצאת הגרגירים הגדולים מכלל הקטניות אינן מבוססות די הצורך נעבור לתאר את המאפיינים המשותפים לכלל הקטניות כלומר גם לקטניות בעלות הגרגירים הגדולים. באופן זה ניתן יהיה לקבוע את גבולות הקבוצה באופן רחב יותר.

א. במבוא הביולוגי ראינו שלקטניות יש יכולת קיבוע חנקן אטמוספרי והפיכתו לתרכובות חנקן זמינות לצמח. כתוצאה מכך יש יתרון לגידול קטניות המטייבות את הקרע וזאת בניגוד לדגניים המנצלים את הדשן הנמצא בקרקע. במשנה נאמר: "המקבל שדה מחבירו לזרעה שעורים לא יזרענה חטים, חטים יזרענה שעורים. רבן שמעון בן גמליאל אוסר. תבואה לא יזרענה קטנית קטנית יזרענה תבואה רבן שמעון בן גמליאל אוסר" (בבא מציעא, פ"ט מ"ח). קיימות גרסאות ההופכות את היוצרות כפי שמתבקש מההיגיון הביולוגי ואומרות שאם סוכם מראש על זריעת תבואה מותר לשנות לקטניות המשביחות את הקרקע. הגמרא אכן מבחינה בין אזורים שונים לגבי האיסור לשנות. הגמרא מיישבת סתירה בין הברייתא ומשנתנו (בבא מציעא, קז ע"א) ומתרצת "הא לן והא להו". לפירוש רש"י בא"י אסור לשנות משום שהקרקע בה ענייה ואילו בבבל שבה הקרקע עשירה מותר לשנות.

ב. מבנה השורשים של הקטניות שונה מאשר השורשים בדגניים בגלל נוכחות הפקעיות. הפקעיות מהוות גורם לכך שהשורשים מסועפים יותר עם בליטות לכל אורכם ועשויים לקשור באופן חזק יותר את גרגירי הקרקע כאשר הצמח נעקר. ייתכן וכך ניתן להבין את הצורך לסנן טוב יותר קטניות לאחר עקירתם (בשלוש כברות) לעומת סינון בשתי כברות בדגניים כאשר רוצים למנוע מעבר של עצם כשעורה בבית הפרס (13).

ג. התכולה הגבוהה של החלבונים בקטניות הפכו אותם בעת העתיקה וגם היום לתחליף בעל ערך תזונתי דומה לבשר. במקורות רבים מוזכרות הקטניות בהקשר לבשר אם כי ברמה פחותה ממנו. הבשר אמנם נחשב ליוקרתי יותר, אולי בגלל טעמו, אך בלית ברירה ניתן היה להסתפק בקטניות. בנוהג שבעולם אדם מקבל אורח יום ראשון שוחט לו עגל, יום ב' שוחט לו שה, יום ג' תרנגולין, יום ד' קטניות, יום ה' ממעט והולך, לא דומה יום ראשון כיום אחרון - יכול אף זה כן, תלמוד לומר זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך, יום ראשון כיום אחרון (14). התיאור במדרש תנחומא מסבך במעט את התמונה משום שמוסיף לטור הארוחות גם את הירק המופיע לפני הקטניות. ייתכן ולפי מדרש זה עדיף הירק אפילו על מקור החלבון הירוד של הקטניות. "ביום השמיני עצרת תהיה לכם מה ראה להיות פוחת בכל יום, אלא למדך תורה דרך ארץ מן הקרבנות שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו ביום ראשון מקבלו יפה ומאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי גבינה, ברביעי מאכילו ירק, כך פוחת והולך עד שמאכילו קטניות (15)".

על מעמדם הדל של הקטניות ניתן ללמוד מדברי המדרש הבא: משל למה"ד לאדם שהלך לישא אשה, א"ל אביך מלך ואני מלך אביך עשיר ואני עשיר אביך מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ואין זה פתוי, אלא כיצד יאמר לה אביך הדיוט ואני מלך אביך עני ואני עשיר אביך מאכילך מיני קטניות ואני מאכילך בשר ודגים ומשקך יין ישן (16) ובמדרש נוסף: "ויאמרו אליו לא אדוני, כמו שאתה אומר אלא: ועבדיך באו לשבור אוכל. לא אמרו לשבור בר שהוא דגן ברור שראוי לעשירים, אלא מיעטו עצמם ויאמרו לשבור אוכל, כלומר כגון קטניות, או שום אוכל הראוי לעניים". (17)

אדם השוכר פועל ומעוניין שלא להיגרר להוצאות רבות חייב להתנות עם הפועל מראש על ארוחה סטנדרטית הכוללת פת וקטנית (18). הגמרא מדגישה את הצורך באות "וו" במשנה: "צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית" כלומר פת וקטנית בנפרד ולא פת העשויה קטנית. בארוחה הסטנדרטית הייתה לקטנית פונקציה שונה מאשר לפת. הפת הייתה מקור לפחמימות והקטנית מקור לחלבונים.

ד. תכולת החלבונים הגבוהה של הקטניות מהווה גורם חשוב בהפרדתה מהדגן לגבי דיני חמץ בפסח. הגמרא (פסחים, לה ע"א) מתארת את התגובה של הקטניות למגע במים בשונה מחמשת מיני דגן. הדגן מחמיץ וזו אכן התגובה הביוכימית של חומרי התשמורת העיקרי בדגניים – העמילן במים. העמילן מתפרק לגלוקוז ולאחר מכן בתהליכי תסיסה בשמרים הופך לכוהל תוך כדי שחרור דו תחמוצת הפחמן. חומר התשמורת העיקרי בקטניות הוא חלבונים והם אינם תוססים אלא מתפרקים בהליכי ריקבון. "תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון. מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ".

אם עד עתה מצאנו התלבטות לגבי אלו מבין מיני הקטניות על פי ההגדרה הבוטנית נכללים גם ע"פ חז"ל בקבוצה זו הרי שלמעשה אין בזה סוף פסוק. הרמב"ם בפירוש המשניות (כלאים, פ"א מ"ב) כולל בקטניות רק מינים מתוך משפחת הפרפרניים. לעומת זאת במשנה תורה (הלכות כלאים, פ"א הלכה ח') הוא כולל בין הקטניות גם מיני דגניים כמו אורז ודוחן ואפילו שומשומין השייכים לסדרת הצינוראים (19).

"הזרעונין נחלקין לשלשה חלקים האחד מהם הוא הנקרא תבואה והיא חמשה מינין החטים והכוסמין והשעורין ושבולת שועל והשיפון והשני מהן הוא הנקרא קטנית והן כל זרעים הנאכל לאדם חוץ מן התבואה כגון הפול והאפונים והעדשים והדוחן והאורז והשומשמין והפרגין והספיר וכיוצא בהן והשלישי מהן הוא הנקרא זרעוני גינה והן שאר זרעונין שאינן ראויין למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע החציר והקצח וזרע לפת וכיוצא בהן וזרע פשתן הרי הוא בכלל זרעוני גינה כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו נקרא הצמח כולו כל זמן שלא ניכר הזרע דשא ונקרא ירק".

המקור לדברי הרמב"ם הוא אולי המשנה המחלקת בין החייבים בחלה לאלו שאינם חייבים. "אלו חייבין במעשרות ופטורים מן החלה האורז והדוחק והפרגים והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה ..." (חלה, פ"א מ"ד). על פי הגדרה זו הקבוצה "קטניות" איננה קבוצה סיסטמטית אלא קבוצה המתבססת על דמיון במבנה הגרגיר וכוללת משפחות צמחים שונות. הדוחן, האורז והפרגין (20) שייכים לדגניים ומשום מה הוצאו מכלל הדגניים. הפול, האפונים, העדשים והספיר (מין אפונה או בקיה צרפתית) (21) מהפרפרניים. השומשומין שייכים למשפחה בסדרת הצינוראים (סדרה הכוללת את הלועניתיים). הגדרה זו התקבלה על ידי הפוסקים האוסרים קטניות בפסח. פרשנויות וחומרות שנוספו עם חלוף השנים, גרמו לכך שבאיסור נכללים היום, לדעת המחמירים, גם קטניות שלא היו מוכרות בעבר (סויה, בוטנים), וכן מורכבים (חמניות) ומצליבים (לפתית = קנולה). בנושא סבוך זה לא אדון במסגרת זו.

(1) מסיבה זו מים מחלחלים בחול בקצב מהיר יותר בהשוואה לחלחול בקרקע חרסיתית. גרגירי חול גדולים יותר וקוטרם נע בין 0.2-2 מ"מ.
(2) יהודה פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 163.
(3) "במה דברים אמורים תבואה בתבואה וקטנית בקטנית תבואה בקטנית וקטנית בתבואה באמת אמרו זרעוני גנה שאינן נאכלין מצטרפין אחד מעשרים וארבע בנופל לבית סאה" (כלאים, פ"ב מ"ב).
"כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור" (שבועות, פ"ו מ"ג). מתוך כך שאין בתשובת הנתבע משום מודה במקצת אנו למדים שתבואה וקטנית שונים זה מזה באופן מהותי ואין כאן דין מודה במקצת.
(4) "הנודר מן הדגן אסור בפול המצרי יבש דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: אינו אסור אלא בחמשת המינין. ר' מאיר אומר: הנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת המינין, אבל הנודר מן הדגן אסור בכל, ומותר בפירות האילן ובירק" (נדרים, פ"ז מ"ב).
(5) המונח קטנית מתייחס דווקא לגרגירים ולא לכל הצמח הירוק. "הנודר מן הירק מותר בדלועין ורבי עקיבא אוסר אמרו לו לרבי עקיבא והלא אומר אדם לשלוחו קח לי ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין. אמר להם כן הדבר או שמא אומר הוא לו לא מצאתי אלא קטנית, אלא שהדלועין בכלל ירק, וקטנית אינן בכלל ירק, ואסור בפול המצרי לח ומותר ביבש" (נדרים, פ"ז מ"א).
"כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור, כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות" (שבועות, פ"ו מ"ג).
"גמרא. מאי עצה? אמר רב יהודה: תבן של מיני קטנית" (שבת, עו ע"א). מכאן ניתן להסיק שהקטנית הם הזרעים ואילו שאר חלקי הצמח נכללים במושג תבן.
"כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה" (פאה, פ"א מ"ד). הקטניות הנאכלות לאדם הם בדרך כלל רק הגרגירים.
(6) החקלאות בא"י בימי המקרא המשנה והתלמוד, ע"מ 163 הערה 86.
(7) ילקוט שמעוני תורה פרשת וארא רמז קפב ד"ה הנה יוצא המימה.
(8) תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ט דף מו טור ג /ה"א.
(9) י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה.
(10) "אלו חייבין במעשרות ופטורים מן החלה האורז והדוחן והפרגים והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המשרת והמדומע פטורין מן החלה" (חלה, פ"א מ"ד).
(11) בפירוש קהתי במקום מפורש שבגלל גודל הגרגירים בפול אין חשיבות לתרמילים כאמצעי לטלטול שאר הצמח.
(12) זהר עמר, גידולי א"י בימי הביניים (עמ' 82-86).
(13) "שלשה בית פרסות הן החורש את הקבר נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע חוץ מזרע הנקצר ואם עקרו צובר את גרנו לתוכו וכוברו בשתי כברות דברי ר' מאיר וחכמים אומרים התבואה בשתי כברות והקטניות בשלש כברות ושורף את הקש ואת העצה ומטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל" (אהלות, פי"ח מ"ב).
(14) ילקוט שמעוני תהילים רמז תרצ ד"ה מזמור לדוד.
(15) מדרש תנחומא (ורשא) פרשת פינחס סימן יז ד"ה (יז) ביום השמיני.
(16) ילקוט שמעוני מלכים ב רמז רלח ד"ה רבי שמעון בן.
(17) שכל טוב (בובר) בראשית פרק מב ד"ה י) ויאמרו אליו.
(18) "אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית כו': אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב חסדא פת קטנית תנן או פת וקטנית תנן אמר ליה האלהים צריכה וי"ו כי מורדיא דלברות".
(19) סדרת הצינוראים כוללת למשל את משפחת הלועניתיים. הפרי של השומשום איננו תרמיל אלא הלקט (קופסית נפתחת).
(20) מקובל לזהות את הפרגין כמין דורה. דגן טרופי שהיבול שלו נמצא במקום החמישי בחשיבותו לאחר שאחר הדגנים החשובים. י. פליקס, הצומח החי וכלי החקלאות במשנה.
(21) שם.

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, החקלאות בארץ ישראל בימי המקרא המשנה והתלמוד, עמ' 163
יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי (עמ' 238-239).

לעיון נוסף:

חיים צבי אלבוים, תשס"ח, מסורות הזיהוי של צמחי משנת כלאיים, עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, בר אילן (עמ' 40-41). הרחבה בנושא האפונים.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

לראש העמוד שליחה לחבר הדפסה הוספה למועדפים