החולדה
חולין קכז ע"א
"תנו רבנן: כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה.
אמר ר' זירא: מאי קראה – (תהלים מ"ט) האזינו כל יושבי חלד.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ביברי דנרש אינן מן הישוב.
אמר רב פפא: בשמתא נרש".
פירש רש"י:
"ביברי דנרש - חיות המצויות באותו מקום ביברונ"ש בלע"ז" (בונים).
וקשה,
א) הכיצד יש ודאות שאין בכל חיות הים, שאין להם מספר, חיה הדומה לחולדה, האם נאמרו הדברים ברוח הקודש?
ב) אותה חיה שבים הדומה לעכבר דומה היא גם לחולדה, שהרי העכבר והחולדה דומים הם מאוד, אלא שזה זעיר וזו גדולה.
ג) מה עניין ביברי דנרש לכאן?
ד) פירש רש"י "אינן מן הישוב - אינן גדלות אלא במים", וקשה, למה לא אמר בפשטות אינן מחיות הארץ – אינן מיושבי חלד?
ה) למה הזכיר רב הונא בריה דרב יהושע דוקא בביברי דנרש ולא חיות רבות נוספות שאינן גדלות אלא במים?
אלא שהחולדה האמורה פה אינה העכברוש, אלא החולד.
וכך מפורש בסוגיה שבתחילת העמוד: "טימא בחולדה וטימא בעכבר" – היכן טימא? בויקרא יא, כט: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר. ואותה החולדה שבסוגיה זו היא היא החולדה שאין דוגמתה בים, כמבואר בסוגיה וכדברי רש"י בדף קכו עמוד ב: "מה חולדה מין הגדל על הארץ - ולא שבים שהרי אין חולדה בים".
מעתה מבואר – החולד עניינו לחפור ולדור במחילות, דבר שלא שייך במים, לכן לא יתכן שיהיה כדמותו בים.
על כך הקשה רב הונא בריה דרב יהושע [שבעצמו היה מכסה את ראשו ועיניו, כחולד הזה שאינו רואה, במסכת שבת דף קיח ע"ב]: וכי אין כדוגמת החולד בים?! והלא אותם בונים דרכם להתקין לעצמם מחילות במים מהעצים שהם מכרסמים, ולדור בתוכם. מה גם שתואר גופם גם הוא דומה לחולד!
על כך ענה בעצמו: דל ביברי דנרש מהכא {הוצא את הבונים מכאן}, בהם לא עסקה הברייתא שכן אינם מן הישוב – אין הם מבעלי החיים הטבעיים שברא ה' להושיב בארץ. אלא גדלים הם בנרש דוקא, שכן תושבי נרש גם הם השחיתו את דרכם על הארץ כמו שממשיך רב פפא לבאר. וחטאי אנשי המקום משחיתים את חיות המקום, כדברי רבי שמעון החסיד בהמשך גמרתנו:
"אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד מביניהם, וכשבאתי לפני רבי שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקדוש ברוך הוא הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי, אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי".
בסוגיות נוספות מבואר שחולדה היא החולד:
במשנה לעיל במסכת חולין דף קכב ע"א: "ר' יהודה אומר: הלטאה כחולדה".
ופירש התוספות יום טוב: "הלטאה כחולדה - קמא דבשרצים נקט".
וכן פירשו על שאר מפרשי המשנה: הון עשיר, ותפארת ישראל.
לדבריהם מדובר בחולד – הראשון שבשמונת השרצים.
במסכת פסחים פרק א משנה ב: "אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום".
וכן במקומות רבים בהם מובאת החולדה כדוגמה לבעל החי שדרכו לגרור אוכלין ממקום למקום. נקטו דוקא חולדה, לרבות בתים מסוגרים שאין חיות יכולות להכנס אליהם, אבל החולד חופר ומגיח אליהם.
כמו כן במסכתות פסחים דף ט ע"א ועבודה זרה דף מב ע"א:
"תניא, אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו של מציק אחד ברימון, שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר הוא אם נקבה היא. ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם".
הניחא ברדלס שדרכו לקפוץ, אלא חולדה היאך נכנסת ויצאת מהבור? אלא שחופרת.
עוד חולדה בבור במסכת תענית דף ח ע"א.
מסכת מידות פרק א משנה ג: "חמשה שערים היו להר הבית שני שערי חולדה מן הדרום".
ושערים אלו מובילים אל מתחת להר הבית, והכניסה דרכם היא כמעשה החולדה.
מסכת פסחים דף קיח ע"ב:
"אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב (תהלים קיג) מושיבי עקרת הבית, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמוני בניך כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים".
עיקרי בתים – היסודות התת קרקעיים.
ויותר מפורש במסכת חולין דף כ ע"ב: "חלדה היכי דמי? כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסיא".
בפירוש אמרו בירושלמי מסכת מועד קטן פרק א ה"ד: "אישות זו חולדה אף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר: (תהלים נח, ט) נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". ומפורט יותר בבבלי מסכת מועד קטן דף ו ע"ב: "מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים. אמר רבא בר ישמעאל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: מאי קרא? (תהלים נח, ט) כְּמוֹ שַׁבְּלוּל תֶּמֶס יַהֲלֹךְ נֵפֶל אֵשֶׁת בַּל חָזוּ שָׁמֶשׁ". ומבואר כיצד צדין אותה, שם במסכת מועד קטן דף ז ע"א: "תנו רבנן: כיצד כדרכו - חופר גומא, ותולה בה מצודה. כיצד שלא כדרכו - נועץ שפוד, ומכה בקורדום, ומרדה האדמה מתחתיה".
