טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
וליחשוב נמי תנשמת – חולד
"ועור האנקה. תנו רבנן: הטמאים, לרבות עורותיהן כבשרן, יכול אפילו כולן - ת"ל אלה. והא אלה אכולהו כתיבי? אמר רב: למינהו הפסיק הענין; וליחשוב נמי תנשמת? אמר רב שמואל בר יצחק: רב תנא הוא, ותני תנשמת; והא תנא דידן לא תני תנשמת? אמר רב ששת בריה דרב אידי: תנא דידן סבר לה כר' יהודה, דאזיל בתר גישתא, ובגישתא דהלטאה קמיפלגי" (חולין, קכב ע"ב).
פירוש: תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] על הכתוב בפרשת השרצים "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ כל הנוגע בהם יטמא עד הערב": המלה "הטמאים" באה לרבות שאף עורותיהן של אלה (אנקה, כח, לטאה, חומט) נחשבים כבשרן לענין הטומאה. יכול יהא כן הדין אפילו בכל השרצים כולן, שיהיו עורותיהם נחשבים כבשרם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אלה" — שרק באלה נוהג דין זה, ולא באחרים. ותוהים: והא [והרי] המלה "אלה" אכולהו כתיבי [על שמונת השרצים כולם היא כתובה]! אמר רב: במה שנאמר "למינהו" אחר החולד והעכבר והצב הפסיק הענין, ללמדנו שאין הריבוי הנלמד מהמלה "הטמאים" מתייחס גם אליהם. ומקשים: וליחשוב נמי [ושימנה גם כן] את התנשמת בכלל אלה שעורותיהם כבשרם, שהרי המלה "הטמאים" מתייחסת לכל הנאמר בפסוק שקדם לה, ואף התנשמת נזכרת שם! אמר רב שמואל בר יצחק: אכן רב שדרש כן מן הכתוב, תנא הוא, ותני [ושנה] גם תנשמת בין אלה שעורותיהם כבשרם, שלא כמשנתנו. ושואלים: והא תנא דידן לא תני [והרי התנא שלנו לא שנה] תנשמת, ומדוע לדעתו התנשמת אין עורה כבשרה? אמר רב ששת בריה [בנו] של רב אידי: תנא דידן סבר לה [התנא שלנו סבור] כדעת ר' יהודה הסבור שדין הלטאה (אף שהיא כתובה בתורה באותו פסוק בו נכתבו האנקה והכח והחומט) כדין החולד (הכתוב בפסוק הקודם), שאין עורם כבשרם, וטעמו של ר' יהודה אינו מדרשת הכתוב "הטמאים" (כדרך שאמר רב) אלא משום דאזיל בתר גישתא [שהולך אחר המישוש], שבכל אחד מן השרצים הללו על פי מישוש עורם יש לקבוע אם הריהו כבשר. ולכך סבור התנא של משנתנו כי עורם של האנקה והכח והלטאה והחומט מישוש עורם מוכיח שדין עורם כדין בשרם. ובגישתא [ובמישוש] שעל הלטאה קמיפלגי [הם חלוקים] האם יש בו כדי לקבוע שזה עור קשה (כדעת ר' יהודה) או עור רך (כדעת התנא הראשון) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: חולד שם באנגלית: Mole Rat שם מדעי: Spalax ehrenbergi
שם נרדף במקורות: תנשמת, אישות
נושא מרכזי: לזיהוי התנשמת
התנשמת היא אחת מהשרצים הנמנים בתורה בפסוק "וזה לכם הטמא בשרץ השרץ על הארץ החלד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכח והלטאה והחמט והתנשמת" (ויקרא, יא כ"ט-ל'). מתרגם אונקלוס: "וילא וכוחא והלטתא וחומטא ואשותא". אשותא הוא החולד כפי שמשתמע מהמשנה והגמרא: "משנה. צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן כדרכו, במועד ובשביעית וכו'. גמרא. מאי אישות? אמר רב יהודה: בריה שאין לה עינים" (מועד קטן, ו ע"ב). מוסיף שם רש"י: "בריה שאין לה עינים - וחופר בקרקע". גם בתרגום השבעים הזיהוי הוא Aspalax שהוא שמו הלטיני של החולד. ניתן לאושש את זיהוי זה דווקא מתוך פירוש, כנראה מוטעה, של רש"י והוולגטה. רש"י (חולין, סג ע"א) מפרש: "באות שבשרצים - טלפ"א תרי תנשמת כתיבי חד בעופות וחד בשרצים". בהמשך הוא מפרש באופן זהה גם את השם קורפדאי. הטלפ"א היא החפרפרת (1) יונק דמוי מכרסם השייך לסדרת אוכלי חרקים (קרוב לקיפוד ולחדף). החפרפרת דומה מאד לחולד במבנה ובאורח החיים (ראה ב"הרחבה") ולכן באירופה הצפון מערבית, שבה החולד לא היה קיים, השתמשו בשם חפרפרת כאשר הכוונה הייתה בעצם לחולד (תהליך דומה התרחש גם ביחס לאייל שזכה באירופה לשם צבי. על כך ראה במאמר "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל"). גם יהוסף שוורץ בספרו "תבואות הארץ" מזהה את התנשמת עם האישות והחולד (ראה את דבריו כלשונם ב"הרחבה"). מקור השם תנשמת ביחס לחולד נובע, אולי, מהנשיפות שהוא משמיע כאשר הוא נתפש בחלקו האחורי. ייתכן וגם ה"תנשמת בעופות" זכתה לשם זה בגלל הנשיפות שהיא משמיעה.
מ. דור משווה בין התנשמת, הנמנית אחרונה בין השרצים, ובין העטלף הנמנה אחרון בין העופות וטוען שמיקומם בפסוק מעיד על כך שהם יוצאי דופן בהשוואה למינים האחרים בקבוצתם. לשני המינים אורח חיים יוצא דופן המתנהל בחשיכה ורחוק מעיני האדם. אנו מוצאים במדרש תהילים (בובר) (מזמור נח ד') תאור המבטא את אורח החיים של החולד: "דבר אחר נפל אשת בל חזו שמש ... נופלין אתם כאישות הללו שאינן רואין את השמש, אלא חולדין בקרקע ויושבין שם. שלשה בריות משונות משאר בריות, האישות ונחש וצפרדע, האישות אלמלא רואה אור, אין כל בריה יכולין לעמוד לפניו וכו'". מוצאים אנו גם הקבלה בין האישות לבין החולד בפועל "חולדין". האישות מתואר כבעל חיים משונה ומסוכן ואכן שיניו חזקות מאד ופעילותו בשדות מסבה נזק רב. החולד ניזון משורשים, פקעות ובצלים ובכך מהווה מזיק חמור לגידולים ולכן מותר לצודו במועד ובשביעית.
אם לגבי זיהוי התנשמת קיים ויכוח בין המתרגמים והחוקרים (כפי שנראה להלן) הרי אין ספק שהאשות היא החולד. במדרש תהילים (לעיל) כבר ראינו שהאישות הוא בעל חיים עיוור המתחפר בקרקע ("חולדין בקרקע"). מדרש דומה נוסף: "כאישות זו שאינה מספקת לראות שמש עד שחוזרת לעפרה וכו' (בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וירא פרשה נא). בנוסף לכך ההיתר לצוד את האישות במועד ובשביעית מעיד על נזקה הרב. במשנה בכלים (פכ"א מ"ג) מצאנו: "... מצודת האישות טהורה ר' יהודה אומר כל זמן שהיא מתוחה חבור". מפרש שם הרמב"ם: "ואישות, מין מן העכברים והיא בריה שאין לה עינים כמו שבארנו במועד, וצדין אותה גם בקשת מתוחה ובה חץ של ברזל וכו'" (ראו בהרחבה במאמר "צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן ומשדה הלבן").
זיהויים נוספים לתנשמת
בתרגום המיוחס ליונתן אנו מוצאים את זיהוי התנשמת כסלמנדרה (תמונה 5): "וּמִינְקַת חִיוְיָא וְכוֹחָא וּשְׁמָמִיתָא וְקִיצוֹנָא וְסַלְמַנְדְרָא" (ויקרא, יא ל'). תרגום זה מופיע גם בניאופיטי אך הוא יוצא דופן וקשה לקבלו משום שהוא דעת מיעוט חריגה. יתר על כן, מדברי הגמרא עולה שהסלמנדרה שייכת למיני הצב: "ת"ר: הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא וכו'" (חולין, קכז ע"א). מפרש רש"י: "וסלמנדרא - שרץ הנוצר מן האור מעצי הדס על ידי כשפים והסך מדמו אין האור שולט בו וקים ליה לר"ע דמינא דצב הוא". הרס"ג סבר שהתנשמת היא שממית הבתים (Hemidactylus turcicus) (תמונה 6) ומינים דומים ממשפחת השממיתיים. בתרגום שלפנינו נכתב "סמברץ" וצ"ל "סאם אברץ" שפירושו רעיל ומצורע. צבעה הוורוד והגבשושיות שעל גופה דומים לפני חולה צרעת. מקור השם הערבי של השממית הוא האמונה שבגופה יש ארס העלול לגרום לצרעת ומחלות קשות נוספות. הנוגע בלטאה זו עלול למות. ייתכן שגם מקור השם העברי "שם ממית" נגזר מפירוש זה.
כמה חוקרים סברו שהשם "תנשמת" הוא שם אונומטופאי אולי שנגזר מהשורש נ.ש.מ ומציין את הקול שמפיק יצור זה באמצעות פעולת הנשימה. הצעה זו מתאימה לזיהוי של הרס"ג משום שבני משפחתה משמיעים קולות מפותחים. שם הסוג של השממית Gekko נגזר מחיקוי לצליל שהם משמיעים אם כי הוא אינו דומה לנשימה. אבן ג'נאח (שורש נ.ש.מ) מביא תאור דומה גם בהקשר החפרפרת (Talpa): "בעל חיים המרבה להתנשם והוא זה שאנו קוראים לו טובנאר וכו'". Bochart הציע שהתנשמת היא הזיקית (תמונה 7), כנראה, בגלל האמונה שרווחה בקרב הקדמונים שהזיקית ניזונה מהאוויר ולכן השם תנשמת הרומז על נשימה מתאר אותה. חוקרים מאוחרים יותר קבלו את דעתו. מ. דור מטיל ספק בקשר בין הדברים משום שקשה לקשור בין תזונה מאוויר לנשימה. בנוסף לכך הזיקית רק מתנפחת ואינה נושפת. החולד ראוי לאכילה ונאכל עד היום לכן היה מקום לאוסרו ואילו לזיקית שרירים דלים ואין היא ראויה למאכל. י. אהרוני הציע את הכוח (Varanus) (תמונה 8)המשמיע קולות נשיפה רמים כאשר הוא נתפס או תוקף את אויביו.
זיהויים נוספים:
סירו-הקסאפלה = חולדה.
תרגום יונתן = מרבה רגליים
פשיטתא = שממית.
.jpg) |
|
.jpg) |
|
תמונה 5. סלמנדרה צילם: אוריה לזר |
|
תמונה 6. שממית בתים
|
(1) על פי ד"ר משה קטן ב"אוצר לעזי רש"י".
רשימת מקורות:
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 7 (עמ' 128-132).
מ. דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 79-81).
ז. עמר, 'שמונת השרצים', מכון מש"ה, קריית אונו תשע"ו. עמ' 52-55.
לעיון נוסף:
בפורטל "הדף היומי":
לזיהוי ה"תנשמת" – "תנשמת באות שבעופות" – תנשמת (חולין, סג ע"א).
לזיהוי "תנשמת שבעופות" – "תנשמת באות שבעופות" – עטלף (חולין, סג ע"א).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.jpg)
.jpg)
