טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך – פשתה תרבותית

"משנה. במה מדליקין ובמה אין מדליקין? אין מדליקין לא בלכש, ולא בחוסן, ולא בכלך, ולא בפתילת האידן, ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים. ולא בזפת, ולא בשעוה, ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה, ולא באליה, ולא בחלב. נחום המדי אומר: מדליקין בחלב מבושל, וחכמים אומרים: אחד מבושל ואחד שאינו מבושל - אין מדליקין בו" (שבת, כ ע"ב).

שם עברי: פשתה תרבותית   שם באנגלית: Flax   שם מדעי: Linum usitatissimum

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ


נושא מרכזי:  מהו החוסן?

לנושאים נוספים העוסקים בפשתה תרבותית - הקש/י כאן.

רצוי להקדים לקריאת המאמר את המאמר "אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור" שעסק בשלבי עיבוד הפשתן ובו הוסברו גם המונחים המופיעים במאמר הנוכחי.

בשאלת זהותו של החוסן עוסקת הגמרא עצמה: "ולא בחוסן. אמר רב יוסף: נעורת של פשתן. אמר ליה אביי: והכתיב והיה החסון לנעורת (מכלל דחוסן לאו נעורת הוא)? אלא אמר אביי: כיתנא דדייק ולא נפיץ" (שם). מפרש רש"י: "והיה החסון לנעורת - אלמא: חסון לאו נעורת הוא. כיתנא דדייק ולא נפיץ - דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו. נפיץ - קרפר"י (למתוח, להתיר סבך), ונעורת מן הדק שבו, והכי קאמר קרא: פשתן החזק יהפך לנעורת, כלומר: הגבור יהיה חלש". מוצאים אנו אם כן מחלוקת אמוראים לגבי זהות החוסן. לדעת רב יוסף החוסן הוא הנעורת כלומר החלקים הנושרים מאניצי הפשתן בעת ניפוצה ו/או גם בעת סירוקה ואילו לאביי החוסן הוא פשתן שדשו את גבעוליה ועדיין לא ניפצו אותם. הרמב"ם מפרש במשנה (פ"ב מ"א) כדברי אביי: "חוסן, הפשתן שאינו מנופץ". כך סבר גם הערוך (ערך "חסן") וגם נימק את פשר השם: "... בפרק במה מדליקין לא בחוסן ולא בכלך פירוש פשתן שאינו מתוקן ולכך נקרא חוסן שהוא קשה כמו חסון מלשון והיה החסון לנעורת". ייתכן ופסיקתם מסתמכת על דברי הירושלמי (שבת, פ"ב דף ד טור ג /ה"א) שציין את דעתו של אביי בלבד: "לא בחוסן, רבי חיננא בשם רבי פינחס פשתן שלא ננערה כמה דאת אמר והיה החסון לנעורת".

לשתי הדעות החוסן פסול לשמש כפתילה משום שהוא איננו בוער היטב. העובדה שפתילת החוסן שזורה ממקטעים קצרים של סיבים (לדעת רב יוסף) או מסיבי פשתן שמעורבים בהם חלקיקים קשים (לדעת אביי) גורמת לכך שהשמן לא עולה בה היטב, ובלשון רש"י: "דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו". ז. עמר ביצע ניסויי הדלקה והוכיח שפתיל נעורת פשתן נשרף מיד ואילו פתיל פשתן שעבר דיש ולא נופץ בער בנר שמן בעל קיבולת 30 סמ"ק במשך שעה וחצי. מנסוי זה נראה שלפחות מנקודת מבט זו עדיף פירושו של רב יוסף. ז. עמר מציין שפתיל הפשתן שלא נופץ היה במצב של גחלת כל זמן הבעירה ואם כן ייתכן וזו סיבת הפסול. לשם השוואה הוא הבעיר גם פתיל של פשתן מנופץ וזה בער באותה כמות שמן בבעירה יפה וצלולה במשך שלוש שעות וחמישים דקות.
 

קציר הפשתן - ציורה של אמילי קלאוס        מאוסף  Royal Museums of Fine Arts of Belgium, Brussels, Belgium
 

מקורות עיקריים:

ז. עמר, במה מדליקין, הוצאת מכון "ארץ חפץ", תשס"ג, עמ' 40-42. 

לעיון נוסף:

והם מתאוים לכלי פשתן – פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה




א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.