טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

אבל לא בחזיז, ולא בכפניות – תמר מצוי

"אמר רבי יהודה משמיה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: מערבין בפעפועין ובחלגלוגות. ובגודגדניות, אבל לא בחזיז, ולא בכפניות" (עירובין, כח ע"א) ... ובכפניות אין מערבין? והתניא: קור ניקח בכסף מעשר, ואין מטמא טומאת אוכלין. וכפניות נקחות בכסף מעשר, ומטמאות טומאת אוכלים. רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. וכפניות - הרי הן כפרי לכל דבריהם, אלא שפטורות מן המעשר. התם בדניסחני (שם, כח ע"ב).

פירוש: אָמַר ר' יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב שְׁמוּאֵל בַּר שֵׁילַת מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רַב: מְעָרְבִין בפירות זולים ולא חשובים כמו פַּעֲפוּעִין וּבַחֲלַגְלוֹגוֹת וּבַגּוּדְגְדָּנִיּוֹת, אֲבָל אין מערבין לֹא בֶּחָזִיז (שחת התבואה) וְלֹא בְּכַפְנִיּוֹת (תמרים רעים) ... ושואלים: וְכי בַּכַּפְנִיּוֹת אֵין מְעָרְבִין? וְהָתַנְיָא [והרי שנינו בברייתא]: קוֹר שהוא החלק הרך שבראש הדקל וראוי למאכל נִיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר , וְאולם אֵין מִטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכְלִין כיון שאיננו מאכל ממש אלא מעין עץ. וְכַפְנִיּוֹת נִיקָּחוֹת בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאף מִטַמְּאוֹת טוּמְאַת אוֹכְלִים. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר בשינוי מסוים: קוֹר הדקל הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שיוצא מן הכלל בדבר אחד שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר משום שהוא ראוי לאכילה. וְכַפְנִיּוֹת הֲרֵי הֵן כַּפְּרִי לְכָל דִּבְרֵיהֶם, שכן פרי גמור הן! אֶלָּא שיש בהן פרט אחד חריג שֶׁפְּטוּרוֹת מִן הַמַּעֲשֵׂר כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתן. ומשיבים: הָתָם [שם] דברי ר' יהודה, שהכפניות הן פרי, מדובר בִּדְנִיסְחָנֵי במין מיוחד של כפניות שאינן בשלות לעולם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: תמר מצוי   שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי לעיון: מהן כפניות ומדוע אין מערבים בהן?

לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.

בשורות הבאות אציג שתי גישות לזיהוי ה"כפניות": א. הכפניות הן התפרחת של הדקל, בעיקר התפרחת הנקבית, לפני התפתחות הפירות. ב. הכפניות הן פירות הבוסר של הדקל. לפי שתי הגישות הכפניות אינן פירות במובן הרגיל (גם אם הן ראויות לאכילה בשעת הדחק) משום שאינן פרי גמור ("גמר פירי") ולכן המשנה (עוקצין, פ"ג, מ"ז) פוטרת אותן מהפרשת מעשר. בסוגייתנו אנו לומדים משמו של רב שגם אין הן ראויות לעירוב.

ממהלך הסוגיה, על פי פירוש רש"י, עולה בברור שלדעתו כפניות הוא שמם של מכבדי הפריחה הזכרית (הנקראים בלשון הגמרא "ניסחני") וגם המכבדים הנקביים הנושאים את תמרי הבוסר. כאשר פירש את המונח "כפניות" שאין מערבין בהן כתב רש"י: "כפניות - תמרים רעות שלא בישלו כל צרכן". לעומת זאת בסוף דבריו כשפירש את תשובת הגמרא לסתירה בין דברי רב האוסר לערב בכפניות לבין הברייתא שממנה משתמע שכפניות הן פרי גמור כתב: "בדניסחני - דקלים זכרים שעושין כפניות, ואינם נעשים תמרים לעולם, וכפניות הוא גמר פירן, ולוקטים אותן בניסן, והנהו אוכלא נינהו, וכי קאמר רב - בדקלים נקיבות, שכפניות שלהן נעשים תמרים, הלכך אכתי לא גמר פירי הוא".
 

כפניות – מכבדי פרחי הדקל

התמר הוא עץ דו ביתי בעל פרחים חד מיניים. הפרחים גדלים במכבדים (תמונה 1) הנשאים על עמודים מאורכים ושטוחים הנקראים בסוגייתנו בשם כפנייתא. בלשון חז"ל הם נקראים בשמות נוספים: כופרא, כפנית, כפניות וכפוני. ההקבלה בין השם כפנייתא וכופרא מודגמת בסוגיה בפסחים (נ"ב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. וכי תימא הני מילי היכא דנחית לפירא, אבל היכא דלא נחית לפירא לא, והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: הני מתחלי דערלה אסירי, הואיל ונעשו שומר לפירי, ושומר לפירי אימת הוה? בכופרי, וקא קרי להו פירי".

הכפניות ראויות למאכל, כפי שניתן להסיק מדברי המשנה: "הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כָעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כָּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת" (עוקצין, פ"ג, מ"ז). בסגנון אחר הדבר נאמר גם בתוספתא: "... רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שניקח בכסף מעשר, כפניות הרי הן כפירות לכל דבר, אלא שפטורות מן המעשרות וכו'" (מעשר שני, פ"א מי"ד). מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות: "... וכפניות. הם עוקצי התמרים בתחילת צמיחתן, והם מכוסין בקרומה (תמונות 2 א,ב), והוא מפורסם והוא כאוכלין ויטמא טומאת אוכלין". ניתן היה לאכול הן את המכבדים הנקביים והן הזכריים (תמונה 3), אלא שמפירוש הרמב"ם עולה לכאורה שהכפניות במשנה הם המכבדים הנקביים. הרמב"ם משתמש בביטוי "תחילת צמיחתן" ורק פרחי הנקבה "צומחים" לאחר ההפרייה והופכים לפרי. לא ניתן לשלול לחלוטין את האפשרות שהכוונה גם למכבדים הזכריים לפני הבשלת הפרחים. להלן נראה שיש המפרשים ש"כפנייתא" הן פרי התמר  בעודו בוסר.

 

תמונה 1. מכבד נקבי של התמר		תמונה 2 א. פרחים נקביים

 

 
תמונה 2 ב  - פרח נקבי 

כפניות – פירות בוסר

גערתו/קינתורו של רבי יוחנן תאפשר לנו לבחון את המונח כפנייתא (כפניות) מזווית נוספת. נאמר בגמרא בבבא בתרא (קז ע"ב): "אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן משמנין ביניהן תנן? אמר ליה: אדאכלת כפנייתא בבבל, תרגימנא מסיפא וכו'" (1). מפרש שם הרשב"ם: "אדאכלת כפנייתא - תמרים בבבל, שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה". סגנון זהה מופיע בגמרא בבכורות (י"ח ע"א): "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכהן נוטל כחושה. אמר ליה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: והא אנן משמנין ביניהן תנן? אמר ליה: עד דאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא מסיפא, דקתני: סיפא מת אחד מהן וכו'". מפרש רש"י: "אדאכלת כפניאתא בבבל - בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך".

מבין השורות של פירוש רש"י ונכדו הרשב"ם ניתן להבין שרבי יוחנן שחי בארץ ישראל רומז למוניטין של בבל כארץ שתמריה מצויים וזולים, ולמעשה נועדו כדי לאפשר לתושביה היהודים ללמוד תורה. "אמר רבי חנינא: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל, נטעו תמרים בבבל, על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה" (ירושלמי תענית, כ"ה ע"א). בסוגיה העוסקת בסיבות לכך שהגלות הייתה דווקא לבבל מובאת דעתו של עולא: "עולא אמר: כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה" (פסחים, פ"ז סע"ב). בהמשך מובא מעשה החופף באופן מלא לפירוש הרשב"ם: "עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי, אמר להו: כמה כי הני בזוזא? אמרו ליה: תלת בזוזא. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא. בליליא צערוהו, אמר מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא" (שם, פ"ח ע"א). אמנם סוף המעשה היה בו לימוד זכות על בני בבל, אבל בראש הדברים גוער בהם עולא על שאינם מנצלים את דקלי בבל למטרה שלשמה נטעו, והיא לימוד תורה.

לפירוש רש"י והרשב"ם שהבאנו "כפנייתא" הם פרי התמר אך דבר זה לא מסתבר לאור מקורות רבים. למשל: "משנה: ששה דברים עשו אנשי יריחו, על שלשה מיחו בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: מרכיבין דקלים כל היום, וכורכין את שמע וקוצרין וגודשין לפני העומר וכו'" (פסחים, נ"ה ע"ב). בהמשך מפרש רב אחא מהי ההרכבה: "רב אחא בריה דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא". הכוונה היא שמניחים מכבדות זכריות על הנקביות וכך מאביקים את הפרחים הנקביים. מדברי המשנה בערלה ניתן ללמוד מהי הכופרא: "רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נוֹטְעִין יִחוּר שֶׁל עָרְלָה, וְאֵין נוֹטְעִין אֱגוֹז שֶׁל עָרְלָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא פְּרִי. וְאֵין מַרְכִּיבִין בכַפְנִיּוֹת שֶׁל עָרְלָה (פ"א מ"ט). מקור נוסף למהותם של הכפניות נמצא בגמרא בפסחים (נ"ב ע"ב): "רבי אילעאי קץ כפנייתא דשביעית. היכי עביד הכי? לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד". תירוץ הגמרא הוא שמדובר במכבדים זכריים (ניסחני) שאינם מניבים פרי ולכן אין בהם הפסד, אך מההו"א עולה בבירור שקציצת כפנייתא היא להפסד ואם כן ברור שאין אלו תמרים. מתוך מכלול המקורות ניתן גם להסיק שאין הכוונה לתמרים בטרם ההבשלה, שהרי כיצד ניתן להרכיב בעזרתם.

הקושי בזיהוי תמרים עם כפנייתא הביא את התוס' בבכורות לפרש את גערת רבי יוחנן ברבי חייא בר אבא באופן שונה: "אדאכלת כפנייתא בבבל תרגימנא - פירש בקונטרס בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן את עצמך טרחנו ליישבה, וכן פירש רבינו שמואל בפ' בית כור (ב"ב דף קז:). וקשה דהוה ליה למנקט תמרים, דכפנייתא הוא לשון גריעותא, כדאמר בריש בכל מערבין (עירובין דף כח:) דכפניות אין ניקחות בכסף מעשר. אלא אומר דהכי פירושו: מוטב שיהיה לך להיות אצלי ולטרוח בהלכה ולפרשה משהייתה אוכל כפניות בבבל". כוונת הדברים בלשון ימינו היא: אם כל התועלת שלך משהותך בבבל היתה אכילת כפניות (שאין בהן מעלה יתירה) עדיף היה לך להגיע וללמוד תורה בא"י. לענ"ד פירוש התוס' מוקשה שהרי מדוע בבבל "ארץ התמרים הזולות" (כנ"ל) יאלץ רבי אבא לאכול כפנייתא. ייתכן גם וקושי זה דחק את רש"י והרשב"ם לטעון שכפנייתא הן תמרים לכל דבר.

אם נמשיך בדרכו של התוס' ואכן כפנייתא הוא "לשון גריעותא" אפשר לפרש את דברי רבי יוחנן באופן שונה על מנת להימנע מהקושי שהעלנו. אכן כוונת דברי רבי יוחנן היא לקנתר אלא שבאופן אחר. באכילת המכבדות יש רמז למעשי משובת נעורים במקום עיסוק בתורה. אדם מן היישוב אוכל פרי בשל ולא נזקק לאכילת מזון נחות עד כדי פטור ממעשרות. מזון זה מנוצל על ידי עניים (קשה להניח שרבי יוחנן התייחס לנקודה זו) או נערים בטלים העסוקים בדברים של מה בכך. אולי אפילו רמז לטיפוס על דקלים לשם אכילת ניצני הפרחים בטרם עת.

בעל החוות יאיר (2) (שו"ת חוות יאיר סימן קנ"ב) דן בשאלה העוסקת בדברי זלזול וקנטור הנאמרים, לכאורה, על ידי חכמים למרות שדבריהם צריכים להשמע בנחת. הוא מתייחס לסוגייתנו ולסוגייה בבכורות ואומר: "ולפעמים אמרו לשונות כאלו בדרך מליצה ובדיחא כמו שאמר רבי יוחנן לרבי חייא בר אבא וכו'". גם הוא סובר שכפנייתא הן מכבדות התמר הנקביות בטרם התפתחות הפרחים לפירות. לדעתו רבי יוחנן מורה בדבריו לתלמידו את דרך הלימוד הראוייה. אמנם בבבל יש תמרים טעימות, שהרי בבל עמוקה מכל הארצות, ועמקים הם מקום גידול מעולה לתמרים, אלא שהמעוניין להנות מפרי חייב להמתין עד גמר בישולו ולא לאכלו בעודו כפנייתא. ההמתנה חשובה גם בלימוד התורה. יש להמתין לסיפא של המשנה על מנת לעמוד כראוי על דבריה. ואומנם, בשתי הסוגיות שהובאו (בבא בתרא ובכורות) הביא רבי יוחנן את ראייתו מהסיפא.
 

מכבדות דקל – סגורים במתחל וקשורים. (המתחל הוא המעטפת של המכבד לפני שהוא נפרש).



 
תמונה 3. דקל - פריחה זכרית
 

דקל - מכבד נושא פרי בוסר

  
הרחבה

בעץ התמר עצי הנקבה בלבד נושאים פירות ואילו תפקיד עצי הזכר מסתכם בהאבקה (הפרייה). בטבע מספר העצים הזכריים והנקביים שווה, פחות או יותר, אך במטעים די במספר מועט של עצי זכר כדי להאביק מטע שלם. בטבע ההאבקה מתבצעת על ידי הרוח ואילו במטעים ההאבקה מתבצעת באופן מלאכותי על ידי פיזור אבקה בעזרת מפוח או הנחת מכבדים זכריים בין המכבדים הנקביים. ריבוי התמר למטרות חקלאיות מתבצע על ידי ייחורים משום שבאופן זה ניתן להבטיח הן את זוויגו של השתיל והן את איכותו הגנטית. בגידול מזרעים מתקבלים עצי זכר ועצי נקבה במספר דומה ואין ערובה לאיכותם.

 

(1) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] ר' חִיָּיא בַּר אַבָּא לְר' יוֹחָנָן: וְהָא אֲנַן [והרי אנו] "מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן" תְּנַן [שנינו במשנה], שנוטלים חלקים שווים בערכם, וכיצד אתה אומר שהלוקח מקבל את החלק הכחוש! אָמַר לֵיהּ [לו] בלשון קינתור: אַדְּאָכְלַתְּ כַּפְנִיָּיתָא [עד שאתה אכלת תמרים] בְּבָבֶל כאשר היית שם ולא עיינת כראוי תַּרְגֵּימְנָא מִסֵּיפָא [הסברנו את הדבר מן הסוף של המשנה], שמשם מוכח כדברי וכו'. 
(2) תודות לעלון מאורות הדף היומי על ההפנייה לשו"ת זה.

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.