סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו  

 

מה תמר זה אין לו אלא לב אחד – תמר מצוי

 

"והיא יושבת תחת תמר, מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד. דבר אחר: מה תמר זה אין לו אלא לב אחד אף ישראל שבאותו הדור לא היה להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים" (מגילה, יד ע"א).


שם עברי: תמר מצוי   שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי: Phoenix dactylifera


נושא מרכזי: מהו "לב" התמר ומדוע הוא אחד בלבד?


תקציר: ייחודו של התמר הוא בכך שהוא נכלל במחלקת החד-פסיגיים בניגוד לשאר העצים הנכללים במחלקת הדו-פסיגיים. לחד-פסיגיים אין רקמת קמביום (שכבת תאים עובריים בהיקף הגזע) האחראית להתעבות הגזע ויצירת ענפים חדשים וכל התפתחות העץ מוגבלת ל"קור" הנמצא בצמרת. הבדל זה מאפשר להבין את פירושי רש"י והריטב"א (סוכה, מה ע"ב). רש"י מתאר את צורת הגידול המיוחדת של התמר המתרחשת בחלקו העליון של הגזע כלומר ב"קור" שהוא "לב" התמר. הריטב"א פירש: "רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד. שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים וכו'". כאמור, לדקל אין קמביום ולכן לא ניתן להבחין בחתך הרוחב בטבעות גידול ובקליפה אלא במראה נקבובי אחיד בכל שטחו. בניגוד לכך לעצים דו-פסיגיים יש טבעות גידול וקליפה בולטת בהיקף.

העובדה שלתמר יש "לב אחד" תומכת גם בתירוצו של רבי שמעון בן אבשלום: "מאי שנא תחת תומר? אמר רבי שמעון בן אבשלום: משום יחוד". מפרש רש"י: "משום יחוד - שהוא גבוה, ואין לו צל, ואין אדם יכול להתייחד שם עמה כמו בבית". רש"י מצביע על המבנה יוצא הדופן של התמר שאיננו מסתעף לענפים צדדיים אלא בעל עלים המרוכזים כולם בצמרת. כאמור, העלים מתפתחים אך ורק מה"קור" הנמצא תמיד בצמרת העץ.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

רש"י בסוגייתנו מפרש מהו לב התמר ומה ייחודו בהשוואה לעצים אחרים: "לב אחד - שרף יש לו כמו אילן, אבל אין לו בענפיו אלא בגזעו על פני כל גובהו". בסוכה (מה ע"ב) הוא מפרש: "אין לו אלא לב אחד - כעין מוח יש בו, כגון בעץ האגוז והגפן, ואין לו אלא בעץ האמצעי הזקוף ועולה וגדל למעלה, ולא בחריותיו ומכבדותיו". פירושיו בשתי הסוגיות דומים אלא שפעם אחת הוא משתמש במונח "כעין מוח" ופעם במונח "שרף". רש"י זיהה את העובדה שתהליך יצירת הרקמות בדקל מוגבל לאזור הגזע. ייתכן וכוונתו בתאור "ועל פני כל גובהו" היא שבכל עת הפעילות היא בצמרת בלבד כלומר ב"גובה" ולא לכך שהפעילות היא "לכל אורכו". כוונת רש"י במונח "שרף" לא ברורה משום שלכאורה "שרף" הוא נוזל כלשהו אך ייתכן ומונח זה מקביל לתאים עובריים שמהם מתפתחות הרקמות החדשות.

תיאורי הגמרא על פי פירושי רש"י מצביעים על כך ש"לב הדקל" הוא הקור הנקרא בשם זה הן בגלל מיקומו והן בגלל תפקידו. הקור (בארמית "קורא") הוא רקמה של תאים עובריים (לא ממויינים) הממוקמת בלבו של קודקוד גזע הדקל. רקמה זו מקבילה לניצן  הקודקודי הקיים בכל הצמחים. התאים המתחלקים בקור מתמיינים תוך כדי גידול הדקל כלפי מעלה והופכים לעלים ומכבדות פרחים. בגלל מיקומו של הקור בראש הדקל מחד גיסא, והעדרה של רקמה יוצרת תאים באזורים אחרים של הדקל מאידך גיסא, הוא גדל רק בצמרת. העלים ומכבדות הפרחים מרוכזים בצמרת בלבד (תמונה 1) ואין הוא מתעבה או מגדל ענפים צדדיים. למעשה הקור מכיל בתוכו בצורה עוברית את הגזע והעלים שהתמר עשוי לייצר כל חייו. הסרת הקור גורמת למוות העץ משום שאין לו יותר תאים עובריים יוצרי רקמות חיות. המבנה האנטומי של הדקל אינו מאפשר תיקון של פגיעות בגזע ואינו מאפשר לבצע הרכבות. מבנה ייחודי זה קשור לכך שהדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ועל כך ראו ב"הרחבה".

בגמרא בברכות (לו ע"א) שם עוסקת הסוגיה בשאלה מה היא ברכת הנהנין שיש לברך על אכילת קור מפרש רש"י בסגנון שונה המשלים את פירושו בסוגייתנו: "קורא - רך של דקל, כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות, הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ". תאי הקור מתחלקים בקודקודו, דבר הבא לידי ביטוי בצמיחת העץ כלפי מעלה, ואילו ההתמיינות לעלים מתרחשת בכיוון בסיס הקור. מכאן שהתאים בקצה העליון של הקור תמיד צעירים ("הנוסף בשנה זו רך") ואילו בחלקו התחתון הם כבר בוגרים וממויינים לרקמות הקשות ("ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ"). עתה במקום לתאר את השינויים במבנה הקור לאורכו (מלמעלה למטה) נתייחס לשינויים המתרחשים במהלך השנה בקטע נתון הכולל ניצן עלה. נמצא שבעודו צעיר קטע זה בנוי מאוסף תאים עובריים רכים שבהדרגה מתמיינים לעלה ההולך וגדל עד לצורתו הסופית. עלה שהגיע לגודלו הסופי איננו גדל יותר ולכן עלינו להבין את כוונת רש"י באופן שונה מהמשתמע במבט ראשון. "כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה" אין כוונתו שהענפים ממשיכים להתפתח במהלך השנים אלא שבכל שנה מתווספים "ענפים" (עלים) חדשים שבתחילה רכים ולאחר מכן מתקשים.

למבנה האנטומי זה של הדקל יש השלכות לנושאים שונים המתוארים בגמרא שעליהם כתבתי במאמרים כמו למשל "כל שעולין לו בחבל". (מאמרים נוספים על התמר ניתן למצוא בארכיון המאמרים).
 

מאפייני הקור

הקור רך למדי וראוי לאכילה. מעץ תמר אחד ניתן להפיק קור במשקל של 10-15 ק"ג אך הוצאת הקור גורמת לעץ להפסיק להצמיח עלים חדשים ובסופו של דבר להתייבשות ומות העץ. האמורא שמואל השתמש בשיטה זו על מנת לגרום לסילוק תמרים מבין הגפנים: "שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא. אמר ליה: מאי האי? א"ל: ביני גופני קיימי. אמר: מכחשי בחמרא כולי האי? למחר אייתי לי מקורייהו" (1) (בבא קמא, צב ע"א). לענ"ד ספור זה בגמרא מהווה הוכחה לכך ש"קורא" הוא ה"קור" ולא סיבי הדקל כפי שמפורש ב"תלמוד המבואר" שהרי כוונת שמואל היתה לגרום לסלוק הדקל מתוך הכרם ואילו הרחקת סיבי הדקל איננה פוגעת בהמשך התפתחותו. בנוסף לכך קשה להניח שסיבים אלו נאכלו ואילו הקור נאכל בצורות שונות: "אמר מר, רבי יהודה אומר: קור הרי הוא כעץ לכל דבריו, אלא שניקח בכסף מעשר. היינו תנא קמא? אמר אביי: שלקו וטגנו איכא בינייהו" (2) (עירובין, כח ע"ב). דבריו של הרמב"ם בפיהמ"ש ((עוקצין, פ"ג, מ"ז) עולים בקנה אחד עם התאור הביולוגי: "הקור. הוא ראש הדקל, והוא עץ לבן רך כורתין אותו מעלי הדקל בדמות גבינה יבשה ואוכלין אותו בני אדם, והוא אינו מיטמא, אמנם מותר לקנותו בכסף מעשר". תאורו של הרמב"ם מבטא באופן מושלם את מראה הקור כפי שניתן לראות בתמונה 2. רש"י בגמרא בברכות (שם) רק רומז על כך: "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא - לאכול את הקורא, שהאוכלו ממעט ענפי האילן". כאמור, הוצאת הקור גורמת להפסקת התפתחות העלים ולכן ברור שאין נוטעים את התמר לשם כך אלא עבור פירותיו. 
 

   
 תמונה 1.  קטע צמרת הדקל המכיל את הקור
 
  תמונה 2. קור דקל מזן מג'והל    
באדיבות:  ד"ר מרים אהרוני, צמח תרביות רקמה
בע"מ


המחלוקת בגמרא בברכות (שם) לגבי הברכה שיש לברך על הקור נובעת מהתייחסות שונה למעמדו של הקור. אמנם הוא נאכל אך אין הוא פריו העיקרי של התמר. יתר על כן, הוצאתו מהעץ גורמת למות העץ ולכן, כאמור בגמרא, מלכתחילה אין נוטעים תמר על מנת לאכול את הקור. בימינו קוצצים את צמרת הדקל רק כאשר הוא מגיע לגובה רב מדי המקשה על אפשרות קטיפת הפרי. את הקור ניתן להוציא בעבודה קשה בעזרת ניסור החלקים הקשים העוטפים אותו.

"לבבות הדקל" הנמכרים למאכל נלקחים ממין דקל בשם פופניה שמגדלים במיוחד למטרה זו. דקל הפופניה גדל בקצב מהיר על פני שטחים גדולים לכן גידולם עבור ה"לבבות" כדאי למרות שהוצאת הקור ממיתה את העץ. מכל עץ מפיקים קור באורך ממוצע של כ – 40 ס"מ המספיק למילוי קופסת שימורים אחת (5 יחידות בעובי 1-4 ס"מ'). על אופן הכנת "לבבות" הדקל לצרכן ראה כאן. לאור כך שדקלים אלו ניטעים רק עבור ה"לבבות" אין ספק שברכתם שונה והפוסקים בני זמננו פסקו שיש לברך עליהם "בורא פרי האדמה".

שימוש מעניין לקור של עצי תמר משובחים הוא בריבוי שתילי תמר בטכנולוגיה של "תרבית רקמה". ראו עוד ב"הרחבה".
 

הרחבה

האנטומיה של גזע הדקל

הדקל על חלקיו השונים מוזכר רבות בש"ס וכבר עסקנו בכמה נושאים הקשורים אליו (חרותא, כפנייתא, שלופפי). בניגוד לתאורים העוסקים בחלקים הגלויים לעין כמו העלים, המכבדים והפירות הרי שלהלן נעסוק במבנה האנטומי של הגבעול המקרין לאופן התפתחות הגזע והענפים. הדקל נכלל במחלקת החד-פסיגיים ולכן גזע העץ חסר את הקמביום המאפיין את הדו-פסיגיים והאחראי להתעבות הגזע. בדו-פסיגיים צרורות הצינורות (צינורות העצה והשיפה יחד עם רקמת הקמביום) מאורגנים בצרורות לאורך הגבעול ומסודרים באופן אופייני כפי שניתן לראות בחתך רוחב  (ראו בשרטוט ובתמונות 3-4).
 


 
 השוואה בין סידור צרורות הצינורות בחד-פסיגיים והדו-פסיגיים 
 

    
תמונה 3. חתך רוחב בגבעול צמח חד-פסיגי
צילם: חגי רענן

 
  תמונה 4. חתך רוחב בגבעול צמח דו-פסיגי
צילם: חגי רענן

 

 

    
תמונה 5. חתך רוחב בגגזע תמר         צילם:  Tangopaso   תמונה 6. חתך רוחב בגזע אורן ממחלקת הדו-פסיגיים

 


 
תמונה 7. טבעות הגידול בעץ דו-סיגי


תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל. 

בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.

ההבדל בין עצים דו-פסיגיים ודקלים בולט מאד בחתך רוחב בגזע. כאמור, לדקל אין קמביום ולכן לא ניתן להבחין בחתך הרוחב בטבעות גידול אלא במראה נקבובי אחיד בכל שטחו. בניגוד לכך לעצים דו-פסיגיים יש טבעות גידול וקליפה בולטת בהיקף. הריטב"א (סוכה, מה ע"ב) עמד על הבדל זה ופירש: "רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד. שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים ומשום הכי אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא הוא".
 

תרבית רקמה

תרבית רקמה היא טכנולוגיה שבה מנצלים את העובדה שמלוא הפוטנציאל התורשתי (גנטי) נמצא בכל תאי האורגניזם (ההבדלים בין התאים והרקמות נובעים מביטוי שונה של פוטנציאל זה בעקבות פעילותם של מנגנוני בקרה) על מנת להשתמש בתאים אלו כמקור לקבלת האורגניזם השלם. בדרך כלל אורגניזם רב תאי מתפתח מתא אחד (למשל הביצית המופרית) העובר סדרות של חלוקות תא תוך כדי התמיינות לרקמות ואיברים. בתרבית רקמה מהווים תאים אחרים כנקודת ההתחלה לחלוקת התאים והתפתחות האורגניזם השלם. תאים אלו מתרבים על פני מצע גידול נקי מחיידקים ופטריות תוך מתן תנאים סביבתיים אופטימליים ומבוקרים. בדרך כלל נוח להשתמש לצורך תרבית רקמה בתאים עובריים אך קיימות גם שיטות המאפשרות להשתמש בתאים מסויימים שכבר עברו התמיינות. תרבית רקמה היא למעשה דרך לבצע שיבוט משום שניתן להשתמש בקבוצת תאים ממקור גנטי זהה (כמו הקור) על מנת לייצר פרטים רבים בעלי מטען תורשתי זהה.

במעבדות "צמח תרביות רקמה" מיישמים את השיטה לייצור המוני של שתילי תמר איכותיים. שיטה זו עדיפה על שתי השיטות האפשריות האחרות: ריבוי מזרעים וריבוי בעזרת חוטרים. ריבוי מזרעים איננו אפשרי משום שהנבטים שונים מאד זה מזה מבחינה תורשתית ואין אפשרות להרכיב אותם (בגלל היעדר קמביום המשמש כרקמה המאחה בדו-פסיגיים). ריבוי בעזרת חוטרים מסובך ואיטי ולא מבטיח את אחידות השתילים ובריאותם. בתמונה 9 ניתן לראות את פעולת ה"אירגוז" (עטיפת בסיס החוטר בשק המכיל אדמה) המיועדת לאפשר לחוטר להשתרש לקראת הפרדתו מהעץ. לעומת שיטות אלו הרי שהיתרונות בריבוי בעזרת תרבית רקמה רבים. בשיטה זו ניתן לבחור פרט תמר איכותי ביותר וממנו ל"שבט" שתילים רבים במהירות יחסית בכמות העשויה לענות על הדרישה הרבה (בשנים האחרונות ניטעים שטחים נרחבים בבקעה ובערבה) לשתילים איכותיים. הגידול במעבדה מאפשר להעניק לנבט המתפתח תנאים נאותים מבוקרים תוך בידוד מגורמי מחלה רבים הנמצאים בסביבה. שתילים המיוצרים בתרבית רקמה מגיעים למטע כשהם נקיים ממחלות ומזיקים, מטענם התורשתי זהה, סכויי הצלחת הקליטה מקסימליים והניבה מהירה יחסית. בניגוד לסברה שהתפתחה בקרב חלק ממגדלי התמרים, בעקבות נסיונם עם שתילים שנרכשו בחו"ל, הרי שנסיון מצטבר בארץ מצביע על כך ששכיחות המוטציות אפסי.
 

   
תמונה 8. חוטרים  מפותחים בבסיס הדקל   תמונה 9. חוטר שעבר "אירגוז" (מצד שמאל לגזע)

 
 


(1) פירוש: שְׁמוּאֵל אַיְיתֵי לֵיהּ אֲרִיסֵיהּ תַּמְרֵי [הביא לו אריסו תמרים]. אָכֵיל, טָעֵים בְּהוּ טַעֲמָא דְּחַמְרָא [אכל, טעם בהם טעם של יין]. אָמַר לֵיהּ [לו] לאריס: מַאי הַאי [מה זה]? אָמַר לֵיהּ [לו]: בֵּינֵי גּוּפְנֵי קַיְימִי [בין הגפנים התמרים עומדים] ולכן יש בהם טעם מסויים של יין. אָמַר שמואל: מַכְחֲשִׁי בְּחַמְרָא כּוּלֵּי הַאי [מכחישים ביין כל זאת כל כך הרבה] שמרגישים בתמרים טעם יין? לְמָחָר קצוץ את התמרים ואַיְיתֵי [הבא] לִי את מִקּוּרַיְיהוּ [קצה האילן] לאכילה.
(2) פירוש: אָמַר מָר [החכם], ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: קוֹר הֲרֵי הוּא כָּעֵץ לְכָל דְּבָרָיו, אֶלָּא שֶׁנִּיקָּח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר ושואלים: הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא [הרי זה ממש כדברי התנא הראשון] ובמה נחלק ר' יהודה! אָמַר אַבַּיֵי: אם שְׁלָקוֹ וְטִגְּנוֹ את הקור אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ [יש ביניהם הבדל למעשה], שלדעת ר' יהודה אף אם שלקו וטגנו אינו מטמא טומאת אוכלים, ואילו לדעת התנא הראשון הריהו מטמא".
  

 
 

לעיון נוסף:

אוסף מקורות  העוסקים בברכת "לבבות דקל" מאת הרב יעקב אפשטיין באמונת עיתך.
באתר צמח השדה: תמר מצוי
בפורטל הדף היומי: "אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא"
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 


כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר