|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין – עיט זהוב
"הרי עלי ציפרין - רבי מאיר אומר: נזיר. מאי טעמא דרבי מאיר? אמר ריש לקיש: ציפרין סמוכין לשיער קיבל עליו, דכתיב: עד די שעריה כנשרין רבה וטפרוהי כצפרין, רבי מאיר סבר: מתפיס איניש במידי דסמיך ליה, ורבנן סברי: לא מתפיס איניש במידי דסמיך ליה" (נזיר, ג ע"א).
פירוש: שנינו במשנה: האומר "הֲרֵי עָלַי צִיפֳּרִין" ר' מֵאִיר אוֹמֵר: הריהו נעשה נָזִיר בכך. ושואלים: מַאי טַעֲמָא [מה הטעם] של ר' מֵאִיר? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: צִיפֳּרִין סְמוּכִין לְשֵׂיעָר קִיבֵּל עָלָיו, דִּכְתִיב [שנאמר] "עַד דִּי שַׂעְרֵיהּ כְּנִשְׁרִין רְבָה וְטִפְרוֹהִי כְצִפֲּרִין" (דניאל ד, ל) [עד ששערו כנשרים גדל וציפורניו כציפורים], שכיון שבפסוק זה יש סמיכות בין ציפורים וגידול שיער, הרי אף כאשר אמר "הרי עלי ציפרין" לגידול שיער התכוון. ומסבירים את המחלוקת שבמשנתנו, ר' מֵאִיר סָבַר [סבור]: מַתְפִּיס אִינִישׁ [אדם] את דבריו בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ [בדבר שסמוך לו], שאף שציפורים נזכרו לגבי גידול ציפורניים, מכל מקום כיון שבפסוק זה נזכר גם גידול שיער, היתה כוונתו לנדר המתייחס לחלקו האחר של הפסוק. וְרַבָּנַן סָבְרִי [וחכמים סבורים]: לֹא מַתְפִּיס אִינִישׁ בְּמִידֵּי דִּסְמִיךְ לֵיהּ [אדם בדבר הסמוך לו] ולא היתה כוונתו לכך (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
|
 |
 |
|
| תמונה 3. שחזור דגל ליגיון רומאי צילם: Ssolbergj | תמונה 4. שחזור נס יחידה רומאי צילם: MatthiasKabel |
 |
 |
|
| תמונה 5. עיט - מתוך שער הספר "חסד לאברהם" | תמונה 6. הסמל המקורי של בית חרושת נשר צילם: Hanay |
 |
 |
|
|
תמונה 7. עיט צילם: יהודה רענן |
תמונה 8. החיה המיתולוגית גריפון כפי שהיא מופיעה על מגן של שושלת Pomerania צילם: (Bastianow (Bastian |
זיהוי הנשר במשמעותו בשפה העברית עם הנשר הרומאי מוטעה משום שהסמל הרומאי הוא של עיט זהוב (סלעים) (Golden Eagle) ולא של נשר (Vulture). החייל שנשא את פסלון ה"נשר" בראש הלגיון נקרא אקוויליפר (aquilifer) שם שמקורו בשם הלטיני של העיט – Aquila. בערוך השלם (ערך נשר) מפרש "שם עוף ידוע והושאל למלכות רומי שסימן בדגליהם היה נשר Aquila". בעבר השם Aquila התייחס באופן ספציפי למין עיט זהוב. השם הלטיני Aquila התגלגל לשם eagle באנגלית המודרנית. מקור השם הלטיני הוא אולי במונח הלטיני aquilus שמשמעותו בעל גוון כהה, שחרחר או חום המתאר את ניצוי העיט. קוהוט (שם) מוסיף שהשם נשר הושאל גם לחיה המיתולוגית גריפון "Griffin" (חציה אריה וחציה עיט, תמונה 8. האבחנה בין שני המינים, הנשר (vulture) והעיט (eagle), חד משמעית ולו רק על פי נוכחותן של נוצות על צוואר העיט לעומת הצוואר הקרח של הנשר. אמנם שני מינים אלו הם דורסים גדולים אך הם שונים מאד באורח חייהם. בעוד שהנשר אוכל נבילות אובליגטורי (הכרחי) הרי שהעיט הוא דורס הצד את רוב טרפו בעזרת דריסה. ביטוי לבלבול הקיים בזיהוי אנו מוצאים בתוס' בחולין (סג ע"א): "נץ - פירש בקונט' אשפרוי"ר ואי אפשר לומר כן דהא נץ הוא מי"ט עופות ואינן דורסין כדפירש לעיל וחזינן ליה דאשפרוי"ר דריס בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר"ת שלוכד העוף ואוכלו מחיים. וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א, ואינו, דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה" (ראה ב"הרחבה" דיון על האצבע היתרה).
זיהוי הנשר
מחברים רבים שהתייחסו לזיהוי הנשר והעיט טענו שההחלפה בין שמותם מקורה כבר במקרא. הם מבססים את טענתם על כך שמתוך כמה מההקשרים בהם הוזכר שמו של אחד מהמינים משתמע שהכוונה היא למין השני. באופן כללי המגמה המסתמנת היא שהשימוש בשם "נשר" ביחס לנשר המקראי נפוץ יותר. לעומת זאת בספרות חז"ל, בדרך כלל ה"נשר" הוא העיט הזהוב אלא אם כן מדובר בציטוטים מתוך המקרא.
ייתכן וההבדל בין התקופות קשור לכך שבתקופת המקרא הנשר נחשב לעוף קדוש וסמל מלכותי בארצות כמו מצרים, פרס ואשור ולא היה מקום לבלבול. מאוחר יותר לאחר שאלכסנדר הגדול (356 – 323 לפנה"ס) החליף את הנשר וקבע את העיט הזהוב כסמל מלכותי(2) התחיל בלבול בינו לבין הנשר. מקור הטעות הוא בכך שהעיט הזהוב נפוץ באירופה ואילו הנשר נדיר יחסית. השם נשר שהיה מוכר באירופה איבד את משמעותו לטובת המין שהיה נפוץ יותר. השם המקראי מבטא את המשמעות שהייתה מקובלת במרחב השמי שבו הנשר המקראי היה נפוץ. לכן הנשר מוזכר בשם זה בכל השפות השמיות: אכדית, אוגריתית, ארמית, ערבית, אתיופית ועוד. לעומת זאת בספרות חז"ל, שהושפעה מהשפות היוונית והרומית-לטינית, ובתרגומים הלועזיים של התנ"ך תורגם הנשר ל – Aquila כלומר לעיט.
הדמיון הרב הקיים בין הנשר ועיט הסלעים בתכונות רבות תרם הן לבחירת עיט הסלעים כסמל על ידי אלכסנדר הגדול והן להחלפה בין המינים. העיט הזהוב הוא הדורס החזק ביותר בכל הממלכה ההולוארקטית (הממלכה הכוללת את היבשות הצפוניות) בזכות מבנה גופו, שריריו ובעיקר בזכות אצבעותיו וטופריו הארוכים והחזקים. אורכה של האצבע האחורית כ – 6.5 ס"מ והיא מצויידת בטופר באורך כ – 5 ס"מ. באורך אצבעותיו וטופרים אין לו מתחרה בין הדורסים. העיט הזהוב בדומה לנשר מעדיף בתי גידול חשופים למחצה כמו מדרונות הרים, מצוקים ועמקי נחלים. רוב אוכלוסיות העיט הזהוב יציבות. העיטים דואים בטריטוריה שלהם במשך שעות רבות ללא תנועות כנף. למרות היותם דורסים הם מתקבצים לעיתים סביב פגר. לאחרונה נצפה אירוע שבו התגודדו עיטים סביב פגר של עגור באגמון החולה(3). העיט הזהוב כמו הנשר ובניגוד לעיטים אחרים נוטה בדרך כלל לדגור בין מצוקים על מדפי סלע ומכאן שמו הקודם – עיט סלעים.
עיטי שמש ועיטי צפרדעים סועדים את לבם על פגר עגור צילם: דרור גלילי
הנשר מוזכר במקרא 28 פעמים אך רק בחלק קטן מהאיזכורים ניתן לקבל רמזים על זהותו. אחד מהם הוא הפסוק במיכה (א' ט"ז) שבו יש, לכאורה, קביעה ברורה שמדובר בנשר: "קרחי וגזי על בני תענוגיך, הרחבי קרחתך כנשר כי גלו ממך". הקרחת מאפיינת את הנשר בעל הצוואר הערום מנוצות. על פי כמה מהמפרשים המסורתיים גם פסוק זה עשוי להתפרש באופן שונה ואין בו התייחסות דווקא לנשר. למשל, המלבי"ם מפרש: "... הרחבי קרחתך כנשר - שהעופות החומסים יש להם חולי של מריטת הנוצות, ביחוד הנשר עד שלבסוף ימרט כל נוצותיו וימות מחמת זה וכו'". פירוש מעין זה עשוי היה לנבוע מכך שהמלבי"ם בדומה לרוב בני אירופה המשיך במסורת הזיהוי המקובלת שזיהתה את העיט עם הנשר ולא הכיר את הנשר המקראי. באיוב (לט כ"ז-ל') אנו מוצאים תאור מורכב של הנשר: "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קינו. סלע ישכן ויתלנן על שן סלע ומצודה. משם חפר אכל למרחוק עיניו יביטו ... ובאשר חללים שם הוא". תאור זה הולם להפליא את הנשר הדואה בגבהים של 400 – 600 שבראייתו החדה מזהה פגרים שגדלם כחולדה. הנשרים מקננים במושבות הממוקמות במצוקים כמתואר בפסוק. הפסוק ביחזקאל (יז ג') "הנשר הגדול גדול הכנפים ארך האבר מלא הנוצה וכו'" המתאר עוף גדול במיוחד הולם טוב יותר את הנשר מאשר את העיט הזהוב משום שהוא גדול יותר באופן משמעותי. אמנם גם העיט הזהוב דורס גדול ומוטת כנפיו מגיעה ל – 204-220 ס"מ אך לעומתו מוטת הכנפים של הנשר מגיעה ל – 280 ס"מ. כך גם בפסוק בירמיהו (מט כ"ב) "כנשר יעלה וידאה ויפרש כנפיו על בצרה" הולם יותר את הנשר משום שפריסת הכנפים על בצרה רומזת על מוטת כנפים גדולה.
מקור שממנו משתמע שחז"ל הכירו היטב את הנשר הוא דברי הגמרא המתייחסים לפסוקים העוסקים בעופות שאינם טהורים. בפסוק נאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" (ויקרא, יא י"ג). דנה הגמרא בסימני העוף: "סימני העוף לא נאמרו. ולא? והתניא נשר, מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתרה, וזפק, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל, טמא, אף כל כיוצא בו טמא וכו'" (חולין, ס ע"ב). ר"ת שצוטט לעיל למד מכאן שלא ייתכן והנשר הוא עיט הסלעים: " ... וכמו כן טועין גבי נשר שקורין אייגל"א, ואינו, דנשר יש לו ד' סימני טומאה ואייגל"א יש לו אצבע יתירה" (ראה בפירוט בפסקה הדנה ב"אצבע היתרה"). אמנם היו שטעו אך לא היו אלה האמוראים אלא הבאים אחריהם.
(1) פירוש על פי "דעת מקרא": בו ברגע הדבר כלה על נבוכדנצר ובאו הדברים. הוא סולק מאנשים ואכל עשב כשוורים. מטל השמים גופו נרטב עד אשר שערו כנשרים גדל וציפורניו כעופות דורסים.
(2) ייתכן והסיבה להחלפה הייתה שינוי פסיכולוגי ביחס לנשר. אם בתרבויות הקדומות ניתן לנשר מעמד בכורה בגלל תכונותיו הפיסיות ותפקידו החשוב כסניטר, הרי שמאוחר יותר תפקיד זה נתפס כבזוי לסמל מלכותי. החלופה ההולמת הייתה העיט הזהוב הגדול והחזק שניזון מדריסה וסימל תכונות רבות שתרבות העת העתיקה העריצה.
(3) תודה לשאולי אביאל על ההפניה למידע זה ולפרק בספרו של י. אהרוני. תוכל לקרוא ולראות צילומים מרהיבים של אירוע זה שצולמו על ידי דרור גלילי כאן.
מקורות עיקריים
מנחם דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 92-94).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 6 (עמ' 146-149, 129-133).
לעיון נוסף:
קרא עוד על הנשרים בפורטל הדף היומי: "כנפים כנשרים".
על זיהויו של עיט ראו "העיט צבוע נחלתי לי".
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.