אביי ורבא, מציאות ודמיון

בסנהדרין כז מבואר שדווקא אביי הולך עם הבכוח ועד זומם נפסל למפרע ורבא עם הבפועל שרק מכאן ולהבא הוא נפסל. לכאורה בדיוק הפוך ממחלוקתם ביאוש שלא מדעת. אהבתי מאוד את החיבור של הרב לגמרא בברכות לשמי קורה או לשמיים אך איך נפרנס את מחלוקתם בסנהדרין?

בעיקרון סוגיית עד זומם למפרע (ב"ק עב: סנהדרין כא.) אינה קשורה לבכח ובפועל, שהרי לכו"ע אינו נפסל עד שהעיד בפועל מתוך רשעותו, והיותו רשע זה הגורם לפסול. המחלוקת היא רק אם יש צורך גם בהזמה לצורך הפסילה. כך שאביי לשיטתו שמציאותו כרשע פוסלת בלי להתחשב בגורמים חיצונים שאינם מוחשיים בקשר לפסול. את רבא אפשר להסביר שההיתר אינו מסברת בכח, אלא מסיבה אחרת, לא מבעיא לדעת איכא דאמרי דטעמא דרבא משום פסידא דלקוחות, אלא גם ללישנא קמא דחידוש הוא, שהרי התורה הצריכה שתהיה הזמה. אך אפשר גם לפרש שרבא התיר דוקא משום סברת בכח, שהרי לכאורה מיד כשהעיד שקר העד נעשה רשע שהרי ניתן להזימו, ולמה אם כן אינו נפסל אם התבררה רשעותו רק בהכחשה? אם משום שאין מאמינים לעדים המכחישים - הרי שמאותה סיבה גם לא היה לנו להאמין לעדים המזימים! אלא מכאן שההזמה עצמה היא הפוסלת ולא העדות. ולאביי הסברות פשוטות בלי חשבונות של עתיד. התורה פסלה רשע, והמעיד שקר הוא רשע, כיצד יודעים אנו שהעיד שקר? - התורה האמינה למזימים ולא למכחישים.

שכל אחד משני האמוראים מביא כסיוע והוכחה לשיטתו מאורע ולא מסורת עתיקה ( אביי מביא את דעת שמואל אך גם זו לא מסורת עתיקה ), כאילו שלא היתה שום מסורת הלכית ברורה בעניין וכאילו שהתנאים כלל לא דנו בסוגיה זו. האמנם ?