וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ
קידושין כה ע"ב
"נתוק וכרות".
פירש רש"י: "נתוק הוי טפי מכרות כדאמרינן במנחות (דף נו:) להביא נותק אחר כורת שחייב אלמא נתוק הוי טפי מכרות".
וכן פירש רש"י במסכת שבת דף קיא ע"א על: "להביא נותק אחר כורת" – "כורת - שאינו נותקן לגמרי". ובמסכת מנחות דף נו ע"ב על: "אם על כורת הוא חייב, על נותק לא כל שכן" – "אם על כורת - שמניחן תלויין ויצא חייב על נותק לגמרי לא כל שכן". ובמסכת בכורות דף לג ע"ב על: "אם על כורת חייב, על נותק לא כל שכן" – "אם על כורת חייב - דכתיב בתריה ובארצכם לא תעשו. על נותק - שנותקו ומשליכו לא כל שכן".
מכאן זכות גדולה על נפש שנכשלה והכתוב מעיד עליה: וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל.
היתכן שתאבד נפש מכלל ישראל?! והכתיב (שמואל ב' יד, יד) וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח! וכן היה ר' יצחק אלחנן אומר, שישראל והתורה חד הם וכשם שהתורה פסולה אם מחקו ממנה אפילו אות אחת כך כשרוצים להוציא מכלל ישראל איש אחד – יהיה זה הגדול שבגדולים המאמין באמונה שלימה בתורת משה או יהיה זה מקושש עצים ביום השבת, כבר אין האמונה שלימה ותמימה! [וראה עוד בקישור זה].
אלא שבכרת כמו בכרות נותר עדין חיבור לחיות חיי החיים ואין בו ניתוק גמור והכרתה גמורה, ולכן סופם של חייבי כריתות לשוב לחיק ישראל. וכדברי רב חסדא במסכת גיטין דף עח ע"ב: "גט בידה ומשיחה בידו, אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו - אינה מגורשת... מאי טעמא? בעינן כריתות וליכא". ואף שנקט הפסוק לשון כריתות, פירושו שעתה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו, אולם משיחה קיימת להביא לימות המשיח למשות ולמשוך.
וזהו שמתמיה הנביא: (ישעיהו נ, א) כֹּה אָמַר ה' אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ?! אלא: (נחמיה א, ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אִם יִהְיֶה נִדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת שְׁמִי שָׁם.
