|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
|
 |
 |
|
| שיח בוטנים מונח ליבוש |
עדשה מזרחית – אב המוצא המשוער של העדשה התרבותית צילמה: נועה משה |
 |
 |
|
| עדשה תרבותית - שיח בפריחה | עדשה תרבותית - גרגירים |
הרחבה
זרע העדשה בעל צורה שטוחה עם משטחים קמורים משני צדיו, כך שהוא עבה יותר במרכזו. מכאן מקור השם של העדשות האופטיות. לעדשות מרכזות (מגדילות) שני משטחים קמורים, בדומה לזרעי העדשה. הקבלה בין שתי העדשות קיים גם באנגלית במילה המשותפת Lens.
במקרא מופיעה המילה רק בצורת הרבים שלה. יעקב קונה את בכורתו של עשו בנזיד עדשים אדום: "וַיאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדם הָאָדם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנכִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם ... וְיַעֲקב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכרָה (בראשית, כ"ה ל', ל"ד). דוד ואנשיו קבלו עדשים כצידה לדרך מברזילי הגלעדי וחבריו: "מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת וּכְלִי יוֹצֵר וְחִטִּים וּשְׂערִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי" (שמואל ב', י"ז כ"ח). מזונו של יחזקאל כאשר שכב על צידו כלל גם עדשים: "וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂערִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלשׁ מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תּאכְלֶנּו" (יחזקאל, ד' ט'). בתרגומים פירוש המילה עדשים היא טלופחי. תרגום יונתן מתרגם את הפסוק ביחזקאל: ואת סב לך חטין וסעורין ופולא וטלופחין ודוחן וכונתין ותתן יתהון לך למיכל מנין יומיא דאת שכיב על סטרך תלת מאה ותשעין יומין תיכליניה".
בספרות חז"ל אנו מוצאים איזכורים רבים של העדשים גם בלשון יחיד וגם בלשון נקבה: "גּוּפָהּ שֶׁל בַּהֶרֶת, כִּגְרִיס הַקִּלְקִי מְרֻבָּע. מְקוֹם הַגְּרִיס, תֵּשַׁע עֲדָשׁוֹת. מְקוֹם עֲדָשָׁה, אַרְבַּע שְׂעָרוֹת. נִמְצְאוּ שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שְׂעָרוֹת" (נגעים, פ"ו מ"א). העדשה מהווה מדד לגודל במשנה נוספת: "כל הָרָאוּי לִטַּמֵּא בְּנֶגַע הַבַּהֶרֶת, מְעַכֵּב אֶת הַפְּרִיחָה... אֲבָל לא בְכַחֲצִי עֲדָשָׁה הַסָּמוּךְ לָראשׁ וכו'" (נגעים, פ"ח מ"ה).
ביולוגיה
העדשה התרבותית שייכת לסוג עדשה (Lens) סוג קטן יחסית של קטניות המוגבל בטבע לאגן הים התיכון ודרום מערב אסיה. בנוסף למין התרבותי מוכרים היום בסוג עוד 6 מיני בר שכולם חד שנתיים בני חלוף. מחקרים רבים מצביעים על העדשה המזרחית (L. orientalis) כאב המוצא של המין התרבותי. הדמיון בין המינים הוא מורפולוגי (המראה החיצוני), ציטוגנטי (מבנה הכרומוזומים) והמבנה המולקולרי. העדשה המזרחית שהיא מין הנפוץ במזרח הקרוב נראית כמו עדשה תרבותית מינאטורית אך נושאת תרמילים שמתפוצצים ונפתחים מייד לאחר ההבשלה. ברוב איזורי התפוצה שלה העדשה המזרחית איננה בולטת בנוף או אפילו נדירה. היא יוצרת בדרך כלל אוכלוסיות מפוזרות קטנות. בחרמון ובכמה אתרים דומים היא נפוצה למדי בגבהים של 1200-1600 מ'.
בשורות להלן נדגים בעזרת העדשה הביטים של נושא כללי המעסיק חוקרים רבים בתחומים מגוונים והוא האופן בו ניתן לקבוע מהו אב המוצא של מין ומהם ההבדלים בין אב המוצא והמין המתורבת? נראה שהתכונות הנדרשות מצמחי בר מנוגדות לאינטרס של צמחי תרבות. המאפיינים להלן נכונים גם לגידולים נוספים באיזורנו כמו החיטה והשעורה.
בדיקות ציטוגנטיות הראו שמספר הכרומוזומים בעדשה המזרחית הנפוצה במזרח הקרוב איננו קבוע. בדרך כלל קיים מספר כרומוזומים סטנדרטי ובנוסף עוד 5-6 טיפוסים כרומוזומליים השונים מהטיפוס הסטנדרטי ב- 1-2 צירופים שונים של כרומוזומים (בדרך כלל התקות כרומוזומליות). בניגוד לכך המין המתורבת אחיד מבחינה כרומוזומלית וזהה לטיפוס הסטנדרטי של העדשה המזרחית. הכלאות בין הטיפוס הסטנדרטי של העדשה המזרחית והעדשה המתורבתת פוריות לחלוטין. הכלאות בין הטיפוסים האחרים של העדשה המזרחית והעדשה התרבותית בדרך כלל אינן תקינות והן עקרות באופן חלקי. הכלאות בין המינים האחרים והעדשה התרבותית אפשריים אף פחות. בדיקות מולקולריות הראו קרבה רבה בין העדשה המזרחית והעדשה התרבותית בהשוואה למינים האחרים של העדשה.
תוצאות אלו מצביעות על כך שמוצא העדשה התרבותית הוא מהעדשה המזרחית. העובדה שבניגוד להטרוגניות במבנה הכרומוזומלי של העדשה המזרחית העדשה התרבותית אחידה רומזת על כך שתירבות העדשים התבצע פעם אחת או לפחות מעט פעמים. לאור ממצאים אלו הוצע לקרוא לעדשה המזרחית כשם התרבותית ולהוסיף את שם תת המין L. culinaris subsp. Orientalis.
העדשה תורבתה בסמוך לתחילת תרבות החטה והשעורה במזרח הקרוב. נראה שגידולים אלו היו מייסדי החקלאות של העולם העתיק הניאוליטי. העדשים נוצלו לפני התבססות של הכפרים החקלאיים דבר שניתן להסיק מתוך כך שנמצאו גרגירים מפוחמים של עדשים עם גרגירי חיטת ושעורת הבר ביישובים קדומים לכפרים החקלאיים. כגידולי זרעים אחרים גם העדשים הטבעיות שונים מהזנים התרבותיים בכמה תכונות חשובות:
א. ביולוגית ההפצה. במין הבר התרמילים מתבקעים ולאחר ההבשלה מתבצע פיזור זרעים. תכונת פיזור הזרעים חיונית למיני הבר אך פוגעת באפשרות ניצול הצמח על ידי האדם. בעקבות מוטציה אחת שפגעה בתכונת ההתבקעות החלה ברירה לא מכוונת לכיוונו של זן שאינו מתבקע. הדבר התבצע בעקבות כך שבעת האיסוף נאספו תמיד יותר זרעים של פרטים שלא התבקעו, משום שזרעי הזן המתבקע נשרו כבר קודם לכן לקרקע.
ב. גודל הגרגירים. כמו בקטניות אחרות הביות הביא לגידול הדרגתי בגודל הזרעים. מוסכם לחלק את זני העדשים לשתי קבוצות מדורגות לפי גודל הגרעינים: א. עדשים בעלי גרעין קטן בעלי זרעים בקוטר 3-6 מ"מ. (תת מין microsperma) ב. עדשים בעלי גרעין גדול בעלי תרמילים גדולים יותר וזרעים בקוטר 6-9 מ"מ (תת מין macrosprema). מתייחסים לתת המין macrosperma כמתקדם יותר. ניתן למצוא אותם מאוחר יותר ברצפים ארכיאולוגיים (רק באלף הראשון לפני הספירה).
ג. אחוזי נביטה. במינים המתורבתים ובכללם העדשים הנביטה של הזרעים היא באחוזים גבוהים מאד וזאת בניגוד לזן הבר. בצמחי בר פיזור נביטה חיוני על מנת למנוע הכחדת המין בעקבות נביטה שלאחריה חלה הפסקה לא צפוייה בירידת גשם. בצמחי תרבות כמובן אחוזי נביטה גבוהים הכרחיים להצלחת זריעת השדה. במהלך תירבות העדשים עלו אחוזי הנביטה עד לשיעורם בעדשה התרבותית בת זמננו.
לעדשה התרבותית 1-4 גבעולים. העלה מורכב מנוצה (עלה מורכב במילון המונחים) בעל 4-7 זוגות עלעלים ומסתיים בקנוקנת (ראה מילון מונחים). הפרחים קטנים ונישאים על עוקץ ארוך יחסית (2-4 ס"מ) בקבוצות של 1-3. צבע הפרחים לבן, לילך או ורוד ארגמני. הפרי תרמיל קטן בעל צורה מעויינת ומכיל זרע אחד עד שניים. בזני התרבות התרמיל איננו נפתח בדרך כלל עד להבשלה מוחלטת.
העדשה התרבותית מגלה מגוון רחב של שונות מורפולוגית גם בחלקים הוגטטיביים (גבעולים ועלים) והן הרבייתיים. כגידולי גרעינים חד שנתיים רבים אחרים, העדשה מתרבה בעיקר בהפרייה עצמית. כתוצאה מכך התפתחו שושלות אמיתיות וקבוצות של זנים מקומיים רבים. כל הזנים התרבותיים הם דיפלואידיים (2n=14) ומכליאים זה עם זה.
קיימים זנים בעלי גוונים שונים מצהוב לאדום-תפוז עד ירוק, חום ושחור. עדשים בצבעים אדום ולבן הם דקורטיביים ומתקבלים על ידי הסרת הקליפה מזרעים בעלי גוונים אחרים. מגדלים היום עדשים מהחוף האטלנטי של ספרד ומרוקו במערב עד להודו במזרח. בחקלאות הים תיכונית היא מלווה אופיינית לחטה והשעורה. בהשוואה לדגנייים היבול נמוך ליחידת שטח אך העדשים בולטים כאחת מהקטניות המזינות והטעימות ביותר. תכולת החלבון היא כ – 25% ולכן העדשים מהווים תחליף חשוב לבשר בחברות חקלאיות. כמויות גדולות של עדשים מיוצרים ונצרכים בהודו, פקסיטן, אתיופיה, המזרח הקרוב, המדינות הגובלות בים התיכון וצפונה. הצמח מותאם לאיזורים חמים ויובשניים יחסית. הזריעה היא לקראת סוף החורף (באקלים ים תיכוני) וזמן הגידול נע בין 70-105 יום.
(1) תודה לידידי אלי שלווין מקיבוץ סעד על חידוד נקודה זו.
רשימת מקורות:
עולם הצומח המקראי – יהודה פליקס (עמ' 159-160) על הרימון בספרות חז"ל.
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 12 (עמ' 29-30).
Zohary, D. & Hopf, M. 1993. Domestication of plants in the old World - The origin and spread of cultivated plants in West Asia, Europe, and the Nile Valley. Clarendon Press, Oxford. (pp. 94-101).
לעיון נוסף:
ארגון חקלאי
לא הייתה מהפכה חקלאית, מאת: רן שפירא, הארץ, 20 ביוני 2006,
בפורטל הדף היומי:
"מה עדשה זו אין לה פה"
"ולא ידע כעדשה אי מטמא אי לא מטמא"
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.