סקר
איך אתה מתחיל את הסבב החדש?
בהתרגשות
כחלק משגרת היום
בתקוה שאתמיד
איך אפשר להפסיק?


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

היכא דתרו כיתנא – פשתן

 

"עבד רבה עובדא (בההוא גיטא דאשתכח) בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה. איכא דאמרי: היכא דמזבני כיתנא, והוא שלא הוחזקו, אף על גב דשכיחין שיירתא. ואיכא דאמרי: היכא דתרו כיתנא, ואף על גב דהוחזקו, דלא שכיחא שיירות" (בבא מציעא, יח ע"ב).  

פירוש: עֲבַד [עשה] רַבָּה עוּבָדָא בְּהַהוּא גִּיטָּא דְּאִשְׁתַּכַּח בֵּי כִּיתָּנָא [מעשה בגט אחד שנמצא בבית הפשתן] של פּוּמְבְּדִיתָא כִּשְׁמַעֲתֵיהּ [כהלכתו] והחזירו. לגוף הענין מה בדיוק עשה: אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש אומרים] שהיה זה מקום הֵיכָא דִּמְזַבְּנֵי כִּיתָּנָא [היכן שמוכרים פשתן] וְהוּא שֶׁלּא הוּחְזְקוּ שני יוסף בן שמעון במקום זה, אַף עַל גַּב דִּשְׁכִיחִין שַׁיָּירָתָא [אף על פי שמצויות שם שיירות], שהרי הוא מקום מקח וממכר. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש אומרים] שהיה זה הֵיכָא דְּתָרוּ כִּיתָּנָא [היכן ששורים פשתן] וְאַף עַל גַּב [ואף על פי] שהוּחְזְקוּ, ומה טעמו? דְּלָא שְׁכִיחָא [שאין מצויות] שַׁיָּירוֹת במקום זה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: פשתה תרבותית   שם באנגלית: Flax   שם מדעי: Linum usitatissimum

שם נרדף במקורות: כיתנא, בוץ


נושאים מרכזי:ים 1. שלבי עיבוד הפשתן. 2. מהי המלאכה המתוארת בסוגיה?


תקציר: מלאכת הפרדת סיבי הפשתן מהגבעול והכנתם לטוויה כוללת שלבים רבים. לאחר עקירת הגבעולים ואגידתם ל"עומרים" היה צורך לנקותם מההלקטים ומהעלים. הדבר התבצע על ידי ייבוש הגבעולים והעברתם דרך מסרק גדול שהיה קבוע בקרקע או על גבי שולחן. לאחר מכן השרו את הפשתן במים על מנת לגרום לריקבון התאים החיים דבר שסייע להפריד את קליפת הגבעול, שבתוכה הסיבים, מהליבה הקשה. על פי הדעה השניה המובאת בסוגייתנו ב"בי כיתנא דפומבדיתא" התבצע שלב זה בעיבוד הפשתן. ייתכן והעובדה שמתקן זה התאפיין בריח רע תרמה אף היא לכך שלא היו בו "שיירות מצויות".

על מנת לאפשר את המשך העיבוד ולמנוע את ריקבון הסיבים ייבשו את אגודות הפשתן על ידי סחיטתן ושטיחתן בשמש או הנחתן בתנור שבחומו התאדו המים הספוגים בהם. סופו של שלב זה התבטא בהפסקת העלאת אדים ("הבל") מהפשתן. לאחר הייבוש דשו את אגודות הפשתן על ידי הכאתם בעזרת פטיש עץ ובודדו את הסיבים הארוכים מהקש ומהסיבים הקצרים על ידי ניפוץ וסירוק (הפרדת הסיבים מהפסולת). הסבר זה הוא על פי דברי הריב"א שהובא בתוס' ישנים (שם) אולם על פי שיטת רש"י הפשתן הוכנס לתנור רק לאחר ניפוצו על מנת ללבנו ולא על מנת לייבשו.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בסוגייתנו מוזכר אחד משלבי עיבוד הפשתן והוא השרייתו במים. מפרש רש"י: "ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא - במי המשרה, שם נמצא הגט וכו'". גם הגמרא בגיטין (כז ע"א) מתייחסת למקום זה: "בדוכתא היכא דתרו כיתנא" ("תרו" בארמית, "שרו" בעברית). מטרת ההשרייה היא הפרדת הסיבים המרוכזים בקליפת הגבעול מהליבה על ידי השריית הגבעולים במים במשך תקופה מסויימת הנמשכת מימים עד שבועות ותלויה בטמפרטורת המים. השרייה זו נועדה לגרום לריקבון התאים החיים דבר המנתק את הקשר בין הקליפה וליבת הגבעול ומאפשר להרחיק את התאים החיים מהסיבים. לריקבון זה או ה"קילקול" יש תוצאה הלכתית: "אין מוסרין פירות שביעית לא למשרה ולא לכבוסה, ור' יוסי אומר: נותנין פירות שביעית לתוך המשרה ולתוך הכבוסה. מאי טעמא דרבנן? אמר קרא: לאכלה ולא למשרה, לאכלה ולא לכבוסה; ורבי יוסי אומר, אמר קרא: לכם, לכל צרכיכם. ורבנן נמי הכתיב לכם! לכם דומיא דלאכלה, במי שהנאתו וביעורו שוין, יצאו משרה וכבוסה שהנאתן אחר ביעורן". רש"י: "יצאו משרה וכבוסה - שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער, והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד וכו'". נקודה שאינה ברורה לי קשורה לדברי רש"י המפרש שאיסור שריית הפשתן בפירות שביעית מתייחס ליין. לענ"ד השימוש ביין למטרה זו לא רק שאיננו כלכלי (ואולי אסור משום "בל תשחית") אלא גם איננו יעיל משום שכהל מונע או לפחות מעכב את תהליך הריקבון. ניתן אולי להציע שהיה מקובל להוסיף למי המשרה מעט פירות מתוקים שהסוכר בתוכם האיץ את פעילות חיידקי הריקבון.

בשלב זה מפיצה המשרה ריח רע. משום כך אין להתפלל בקרבתם: "... ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים" (ברכות, כב ע"ב). ייתכן ומסיבה זו גם נאמר שיש להרחיק את המשרה מגינת ירק: "ת"ש: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים וכו'" (בבא בתרא, יח ע"א). רחצה במי משרה הייתה דוגמה לדבר מאוס ביותר כפי שאנו מוצאים בגמרא בנדרים (פ ע"ב): "... אמר רב יהודה: דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם לא ארחץ במי משרה". מפרש רש"י: "ארחץ במי משרה - תרחץ איכא ניוול ואף על גב דרחצה מיהו משום דאין המים יפים ויש להן ריח רע הויא ניוול וכו'".

השרייה ממושכת מדי הייתה עלולה לגרום לנזק לסיבים לכן מלאכת הוצאתם מהמים נחשבה לדבר האבד הן לעניין חול המועד והן לאבלות. במשנה במועד קטן (פ"ב מ"ג) נאמר: "מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד וכו'". "אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: זיתיו הפוכין טוענין לו, וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה וכו'" (מועד קטן, יא ע"ב). במשנה (בבא מציעא, פ"ו מ"א) אנו מוצאים נפק"מ ממונית: "... שכר את החמר ואת הקדר להביא פרייפרין וחלילים לכלה או למת ופועלין להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען".

למי המשרה הייתה חשיבות רפואית. במסכת שבת (קט ע"א) נאמר: "תנו רבנן: רוחצים במי גרר, במי חמתן, במי עסיא, ובמי טבריא. אבל לא בים הגדול, ולא במי משרה, ולא בימה של סדום". מפרש רש"י: "ולא במי משרה - ששורין בו פשתן, ואין דרך רחיצה בהן, אלא לרפואה, דמסו, וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה, ומוכחא מילתא". בהמשך הסוגיה ניתן ללמוד שמים אלו עשויים לרפא פצעים מסויימים: "רוחצין במי טבריא ובמי משרה ובימה של סדום, ואף על פי שיש לו חטטים בראשו". ברייתות אלו סותרות לכאורה אחת את השנייה אך הגמרא מיישבת אותה בכך שמחלקת בין שהייה קצרה במים שבה יש חשש שנועדה רק להתקרר לבין שהייה ארוכה.
 

הרחבה 

מבנה גבעול הפשתן

נפתח בתאור מבנה גבעול הצמח בכלל והפשתה בפרט. בחתך הגבעול בתמונה 1 ניתן להבחין ברקמות שונות הממלאות תפקידים שונים. במרכז נמצאים תאי הליבה (Pi) המשמשים בעיקר כמקום לאגירת חומרי התשמורת של הצמח. מחוץ לליבה ניתן לראות את רקמת העצה (X) המשמשת להובלת מים ומינרלים מהקרקע לעלי הצמח. הרקמה החיצונית לעצה היא השיפה (P) המשמשת להעברת תוצרי ההטמעה (הסוכרים המורכבים בפוטוסינתיזה) מהעלים לכיוון הליבה והשורשים. הן העצה והן השיפה בנויות בעיקר מתאים מתים המאורגנים כעין צינורות ארוכים להובלת החומרים השונים. בין העצה והשיפה ממוקמת רקמה של תאים עובריים הנקראת קמביום שהתחלקותם מביאה להיווצרות העצה (כלפי פנים) והשיפה (כלפי חוץ). בגבעול הצעיר העצה והשיפה מאורגנים בצרורות (ראה במאמר "דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא") מסביב לליבה ואינם יוצרים טבעת רציפה כפי שניתן לראות בחתך הרוחב בתמונה 4 במאמר הנ"ל.  החלק הפעיל בתאי העצה והשיפה הנותר לאחר מות התאים הם דפנות התאים העשויים מתאית. התאית היא חומר קשה, עמיד יחסית מפני פירוק על ידי מיקרואורגניזמים ומעניקה לגבעול את יציבותו. בחתך הפשתה בתמונה להלן ניתן לראות שבין תאי השיפה עוברים סיבים נוספים (BF – בצילום). הם נראים כעיגולים חלולים בצבע לבן המחזקים את הגבעול ומעניקים לו גם גמישות. בניגוד לצינורות העצה והשיפה הקשים ובנויים משרשרת תאים נפרדים הרי שהסיבים ארוכים ורציפים ולכן הם נותרים שלמים גם לאחר הפרדתם מהגבעול. נסיים את סקירת החתך בשכבה החיצונית העוטפת את הגבעול ומגינה עליו – הקליפה (Ep). 

תהליך עבוד הפשתן נועד בעיקרו להפריד את הסיבים מיתר חלקי הגבעול. התהליך כולל שימוש באמצעים מכניים אך גם תהליכי רקבון המפרקים את התאים החיים ומאפשרים להרחיק אותם מהסיבים הרצויים. בתמונה 2 ניתן לראות את הפרדת שכבת הסיבים מהחלק הקשה במרכז, הכולל את העצה והליבה בצמח סיבים חשוב אחר, הקנבוס.
   

          
תמונה 1. חתך רוחב בפשתה המראה את מיקום הרקמות השונות: Ep= אפידרמיס, C= קליפה, BF= סיבי שיפה, P= שיפה, X= עצה, Pi= ליבה            צילם: Ryan R. McKenzie   תמונה 2. קנבוס - הפרדת הקליפה מליבת הגבעול         מקור

 


לסיבי הפשתן יש כמה יתרונות בהשוואה לסיבים ממקורות צמחיים אחרים (למשל צמר גפן). יתרון חשוב הוא אורכם הגדול יחסית. סיבי צמר הגפן (כותנה בלשון ימינו) קצרים משום שהם אינם סיבי גבעול אלא סיבים המלווים את זרעי הפרי ומשמשים כאמצעי הפצה על ידי הרוח (ראה בתמונה). סיבים ארוכים קלים לטוויה ואינם נפרמים בקלות. חוט השזור מסיבים ארוכים חזק בהרבה ועמיד למתיחה (גם כאשר חומר הסיב איננו חזק) משום שסיביו חופפים זה לזה על פני קטע ארוך, ולכן קשורים זה לזה באופן הדוק, בניגוד לסיבים קצרים החופפים לאורך קטע קצר בלבד. חוטים השזורים מסיבים קצרים ניכרים במראה "פרום" המזכיר צמר. איכותם המיוחדת של חוטי הפשתן היוותה סיבה לכך שרק לגביהם הייתה מחלוקת חכמים אם ניתן להשתמש בהם לתפירת ספר תורה ("ספר שתפרו בפשתן"). 
 

           
תמונה 3. שדה כותנה ליד אופקים   תמונה 4.  הלקטים בשלים של צמר גפן - כותנה


תהליך הפקת סיבי הפשתן

לאחר שהצגתי את התהליך באופן עקרוני אתאר את שלביו השונים באופן מפורט יותר: 

א. עקירת הצמחים ואגידתם בדומה לעומרי תבואה ("הוצני פשתן" (1)) בעזרת גבעולי פשתן. "שני עמרין שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני ציבורי זיתים והחרובים שכחה, ושלשה אינן שכחה, שני הוצני פשתן שכחה ושלשה אינן שכחה וכו'" (ירושלמי, פאה, פ"ו דף יט טור א /מ"ד). העקירה התבצעה ביד עם השורשים על מנת להבטיח שהסיבים יהיו ארוכים ככל שניתן. 

ב. ייבוש אגודות הפשתן התבצע באחת מכמה שיטות: 1. הצבתן בשדה בערימות קטנות דמויות קונוס (בונגלו). 2. פרישה על משטחים חשופים לשמש כפי שנהגה רחב: "והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערכות לה על הגג" (2) (יהושע, ב ו'). רש"י במקום מפרש: "בפשתי העץ - פשתים בגבעוליהן". את הסיבה להמצאות הגבעולים על הגג נמצא בדברי הרד"ק: "בפשתי העץ – רצה לומר שהיו עדין הפשתים בגבעוליהם והעלתם הגגה ליבשם והטמינה אותם בתוכם וכו'". על הסיבה לכך שבשלב זה הפשתים נקראים עץ עמד בעל "מצודת דוד": "בפשתי העץ - בפשתים שהם עדיין בתוך העץ והם הקנים של פשתן". 3. תליית חבילות הגבעולים. 

ג. הייבוש בשלב הקודם נועד לאפשר את הסרת ההלקטים והעלים, העלולים להפריע בהמשך העיבוד, מעל הגבעולים. הפרדת ההלקטים והעלים מכונה "חפפה" והיא התבצעה בעזרת העברת אגודות הגבעולים דרך מסרק גדול (תמונה 5) שהיה קבוע בקרקע או על גבי שולחן.

ד. הפרדת הסיבים המרוכזים בקליפת הגבעול מהליבה על ידי השריית הגבעולים במים במשך תקופה מסויימת הנמשכת מימים עד שבועות ותלויה בטמפרטורת המים (3). השרייה זו נועדה לגרום לריקבון התאים החיים דבר המנתק את הקשר בין הקליפה וליבת הגבעול ומאפשר להרחיק את התאים החיים מהסיבים. בשלב זה מפיצה המשרה ריח רע. משום כך אין להתפלל בקרבתם: "... ולא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה, עד שיטיל לתוכן מים" (ברכות, כב ע"ב). ייתכן ומסיבה זו גם נאמר שיש להרחיק את המשרה מגינת ירק: "ת"ש: מרחיקין את המשרה מן הירק, ואת הכרישין מן הבצלין, ואת החרדל מן הדבורים וכו'" (בבא בתרא, יח ע"א). השרייה ממושכת מדי הייתה עלולה לגרום לנזק לסיבים לכן מלאכת הוצאתם מהמים נחשבה לדבר האבד הן לעניין חול המועד (מועד קטן, יב ע"ב) והן לאבלות: "אלו דברים העושין לאבל בימי אבלו: זיתיו הפוכין טוענין לו, וכדו לגוף, ופשתנו להעלות מן המשרה וכו'" (מועד קטן, יא ע"ב).

ה. בשלב הבא יש לשטוף ולייבש את הגבעולים על מנת להכינם לשלב הדישה. הייבוש התבצע על ידי סחיטה ושטיחה בשמש או על ידי הכנסתם לתנור. פעולה זו מתוארת במשנה בשבת (פ"א מ"ו): "בית שמאי אומרים אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור אלא כדי שיהבילו מבעוד יום, ולא את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין". הכוונה היא לכך שאין לתת את אגודות ("אונין") הפשתן לתוך התנור על מנת לייבשן. הפועל "יהבילו" מקורו במילה הבל. בדומה לצמר שאין להניחו לתוך היורה אלא אם כן תסתיים מלאכת הצביעה עד כניסת שבת כך בפשתן יש לסיים את תהליך הייבוש מבעוד יום דבר המתבטא בהפסקת התאדות מים. "כדי שיהבילו מבעוד יום" = עליהם לסיים את העלאת ההבל מבעוד יום.  בסרטון כאן ניתן לראות את ההכנסה לתנור ואף את ההבלא. על מנת ששלב זה יתבצע כראוי אין לפתוח במהלכו את התנור ולכן אין חשש שמא "יחתה בגחלים": "אונין של פשתן נמי ליגזור (שאסור להניחם סמוך לשבת)? התם, כיון דקשי להו זיקא – לא מגלו ליה" (שבת, יח ע"ב).

רש"י במקום מפרש באופן שונה: "אונין - ארישב"א (4) והן אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן. שיהבילו – שיתחממו". מקור פירושו הוא בדברי הגמרא (שבת, יז ע"ב) העוסקת בשלב שבו מוצרים שונים מקבלים טומאה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו". מפרש שם רש"י: "משיתלבנו – בתנור". על הקשר בין הסוגיות, על פי רש"י, עומד התוס' (שבת, יז ע"ב): "אונין - פירש בקונטרס נותנין בתנור ומתלבן וכן משמע בפ"ב (דף כז:) דאמרינן האונין של פשתן משיתלבנו". רש"י מזהה בין המונחים "יהבילו" במשנתנו למונח "יתלבנו" שמופיע במשנה בדף יז ע"ב ולדעתו שניהם מתיחסים למלאכה הבאה לאחר ניפוץ הפשתן כאשר מטרת החימום בשלב זה היא הלבנת הפשתן.

על פי פירוש רש"י מתעוררות כמה שאלות: 1. מדוע שינתה המשנה את לשונה ופעם נכתב "יהבילו" ופעם "משיתלבנו"? 2. מדוע השתמשה המשנה בפועל "יהבילו" כאשר מטרת החימום היא ללבן את הפשתן. 3. בתהליך עיבוד הפשתן המסורתי לא קיים שלב ייבוש לאחר הניפוץ. ההלבנה של הפשתן בעת העתיקה התבצעה על ידי פרישת האריגים או אפילו הבגדים המוכנים בשמש.

בני הרב נחמיה נ"י הסב את תשומת לבי לדברי הריב"א על הדף שזכיתי לכוון אליהם:

"וריב"א רצה לפרש שנותנין אותן בתנור כדי לייבשן כשמעלן מן המשרה ויש בו איסור בישול, טרם שיתייבשו מתרכך מחמת הלחלוחית וכדאמר (לקמן עד ע"ב): האח מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל" (תוס' ישנים). 

לענ"ד ייתכן ובסופו של שלב הניפוץ סיבי הפשתן לבנים כפי שניתן לראות בתמונה במאמר "על צמח אחד ופרשת ריגול מסעירה" ואם כן המשניות עוסקות בשני שלבים שונים כאשר המאוחר מביניהם הוא שלב ההלבנה. אכן רש"י מייחס את ההלבנה להכנסה לתנור אך אין רמז לכך בדברי המשנה: "... והאונין של פשתן משיתלבנו".

ו. לאחר השלמת הייבוש דשו את אגודות הפשתן על ידי הכאתם לכל אורכם בעזרת פטיש עץ. פעולה זו גרמה לשבירת הליבה והסיבים הקשים למקטעים קצרים וניתוקם מהסיבים העדינים הארוכים.

ז. סילוק מקטעי הסיבים הגסים והקשים והקש, התבצע בעזרת ניפוץ. בשלב זה מנערים את אגודות הפשתן על מנת להפריד מהן את הפסולת. פשתה מנופצת נקראת "פשתה שננערה". הניעור נעשה על ידי הכאת אגודות הפשתן לכל אורכם בעזרת כלי עץ דמוי סכין קהה. שברי הגבעולים המנוערים מן הפשתן נקראו "דקתא" או "נעורת". הנעורת בוערת היטב ולכן היא שימשה כדימוי לדבר המתלקח במהירות: "... כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש" (שופטים, טז ט'). מפרש שם בעל "מצודת ציון": "הנעורת - הוא פסולת הפשתן המנערים ומשליכים ממנה בעת הנפוץ כמו והיה החסון לנעורת ורצה לומר חוט המנוער מהפסולת שהוא נוח להשרף בקל". ובפסוק "והיה החסן לנעורת וכו'" (ישעיהו, א לא): "לנעורת - היא הפסולת שמנערין מעצי הפשתן".

במשנה מוזכרת הנעורת כחומר בעירה טוב שבו השתמשו להכנת המשואות שבעזרתן הודיעו לגולה על קידוש החודש: "כיצד היו משיאין משואות? מביאין כלונסאות של ארז ארוכין, וקנים, ועצי שמן, ונעורת של פשתן, וכורך במשיחה ועולה לראש ההר ומצית בהן את האור וכו'" (ראש השנה, פ"ב מ"ג). רע"ב (שם): "קנים ועצי שמן ונעורת של פשתן - כל אלו מרבים שלהבת".

ח. השלב האחרון היה סירוק במסרק על מנת להרחיק סיבים קצרים ושברי גבעולים דקים וליצור אגודת סיבים מסודרת ואחידה (תמונה 6). מסרק זה נקרא "מסרק של פשתן": "מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתייר בו שתים טמא ואחת טהור וכו'" (כלים, פי"ג מ"י). רע"ב: "מסרק של פשתן - יש לו שינים מרובות כעין מחטים ארוכים תחובים בעץ, ובו סורקים הפשתן". הפסולת העדינה המתקבלת בשלב זה כונתה "דקדקתא". מונח זה מופיע בגמרא בחולין (נא ע"ב) העוסקת בחשש לטריפה בעופות שנפלו על משטחים העשויים חומרים שונים: "דקתא - חיישינן, דקדקתא - לא חיישינן וכו'". מפרש רש"י: "דקתא - נעורת שברי גבעולין הננערין מן הפשתים כשמנפצין אותו. חיישינן - אם נפל עוף עליהן. דקדקתא - דקה מן הדקה וגם היא נעורת".

בסופו של הסירוק מתקבלים "אניצי פשתן" המוכנים לטוויה ולאחר מכן לאריגה. עלינו להניח ש"אניצי פשתן" מהווים אחד מהשלבים הסופיים בהכנת הפשתן שאם לא כן מה החידוש בהיתר, לאדם שנדר מפשתן, להתכסות בהם: "... אמר קונם צמר עולה עלי, מותר להתכסות בגיזי צמר, פשתן עולה עלי, מותר להתכסות באניצי פשתן וכו'" (נדרים, פ"ז מ"ג). רש"י בנדרים (נה ע"ב) מפרש באופן שונה: "קונם צמר עולה כו' - משמע מלבוש של צמר. באניצי פשתן - דדייק ולא נפיץ".

הפעלת הקישורית כאן תציג סרטון המדגים את שלבי עיבוד הפשתן.

 

              
תמונה 5.  מסרק לניקוי גבעולי הפשתן       צילם:  Kozuch   תמונה 6.  סירוק הפשתן         צילם: Pymouss

 

              
תמונה 7.  מתקן ההשרייה באום קנאטיר          צילם:  Yoavd   תמונה 8.  מתקן ההשרייה באום קנאטיר          צילם:  Yoavd


 


(1) חלק מהמונחים הקשורים לשלבי העיבוד השונים מופיעים בגמרא בסוכה (יב ע"ב): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סככה באניצי פשתן פסולה, בהוצני פשתן כשרה, והושני פשתן איני יודע מהו. והושני עצמן איני יודע? מה נפשך, אי דייק ולא נפיץ הושני קרי ליה, אבל תרי ולא דייק הוצני קרי ליה, או דלמא: תרי ולא דייק נמי הושני קרי ליה".
מפרש רש"י: "אמר רבה בר בר חנה - שמעתי שלשה דברים מר' יוחנן, השנים פירש, והשלישי השיב איני יודע. סככה באניצי פשתן פסולה - שכן ראויה ליטמא בנגעים, כדאמר בבמה מדליקין: האונין של פשתן משיתלבנו, (פירוש אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש (צ"ל: בדומה לכתוב בתוספות צרניש כלומר מסרק לסריקת פשתן), ועשאן אונין שקורין רישט"א (חבילת פשתן סרוק). בהוצני פשתן - שמעתי מר' יוחנן כשרה, דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל, ולא נשרה במי המשרה, ולא נופץ במכתשת".
(2) המלבי"ם (שם) מפרש את פשר השם "פשתי עץ" באופן שונה: "... ויש לומר שכבר נחבטו הקנים רק לא נופצו והיו מעורבים עם העץ, ולכן אמר הערוכות בלשון נקבה כי הפשתה הוא שם נקבה. ויש מפרשים שהוא מין פשתה הגדלה על העצים הנקרא צמר גפן בלשון המשנה (בוים וואללע), ופשתים סתם שיש בם משום שעטנז גדלים על האדמה, והצמר גפן קרוי פשתי עץ".
(3) בלשון הגמרא מקום המשרה נקרא "בדוכתא היכא דתרו כיתנא" (גיטין, כז ע"א).
(4) ד"ר משה קטן גורס ב"אוצר לעזי רש"י" "רישטי"ש (ristes) שהן אגודות פשתן.
 

 

 

לעיון נוסף:


והם מתאוים לכלי פשתן
– פורטל הדף היומי
פשתה תרבותית – צמח השדה



א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 



כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   



תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר