טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות – חסרונות פחת

"משנה. המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות, לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור, לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור, לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור, הכל לפי המדה והכל לפי הזמן. אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעה? אלא, אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד. רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות" (בבא מציעא, מ ע"א).

פירוש: משנה. הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ והחבר מחזיר פירות אחרים כנגדם, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ מהדברים שהוא מחזיר חֶסְרוֹנוֹת של פחת. שהפירות פוחתים מסיבות שונות עם הזמן, וצריך להחזיר לו רק כשיעור המגיע למפקיד. והפחת היחסי אותו הוא מוציא מן הפירות הוא לפי חשבון זה: לְחִטִּים וּלְאוֹרֶז מוריד תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לכל כּוֹר, לִשְׂעוֹרִין וּלְדוֹחַן יוריד תִּשְׁעָה קַבִּין לַכּוֹר, לְכוּסְמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן שָׁלשׁ סְאִין לַכּוֹר, הַכּל לְפִי הַמִּדָּה, כלומר, בהתאם ליחס זה מוסיף ומפחית מן הפחת, וְהַכּל לְפִי הַזְּמָן ששהו הדברים, שחסרון זה הוא לשנה אחת, ואם שהה פחות או יותר מוריד לפי החשבון. אָמַר ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין המכרסמים, בתבואה, מה היתה הכמות? וַהֲלֹא אוֹכְלוֹת בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָא! אֶלָּא, אֵינוֹ מוציא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבַד ולא יותר, שהרי אין העכברים אוכלים יותר מכמות זו, גם אם היו שם תבואות מרובות. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מִדָּה מְרוּבָּה שהפקיד אצלו אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת כלל, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת (מוסיפות) מסיבות שונות, ולכן כשמחזיר לו לפי מה שנתן נכלל הפחת בחשבון (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

נושא מרכזי: הגורמים לשיעור החסרונות.
 

הגורמים המשפיעים, על פי סוגייתנו, על שיעורו של הפחת המתרחש במהלך איסום של דגניים הם:

א. מין הדגן. אנו מוצאים כאן שלושה זוגות: 1. חטים ואורז. 2. שעורין ודוחן. 3. כוסמין וזרעי פשתן. על מינים אלו כתבתי בנפרד ועל מנת לקרוא עליהם ובעיקר על זיהוים יש להקיש על השם המבוקש.

ב. אכילת עכברים.

ג. פיזור המוץ, הגלומות והגבעולים: "אורז טובא חסר? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור. אמר רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו. תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשה סאין לכור". רש"י: "זרע פשתן בגבעולין - חסר כל כך, לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן, אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כל כך". בתמונה 1 ניתן לראות את השפעת הקילוף על זרע כוסמין.

ד. משך זמן האיסום ("הכל לפי הזמן"). מפרש רש"י: "הכל לפי הזמן - שהניחן בידו לכל שנה ושנה יניח לו כך".

ה. ספיחת לחות מהאוויר התלויה במזג האוויר: "במה דברים אמורים שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו יוציא לו חסרון, מפני שמותירות. אמר ליה רב פפא לאביי: אם כן לפקע כדא! הוה עובדא ופקע כדא. איבעית אימא: משום איצצא"(1). רש"י: "בימות הגורן - סמוך ליובשן, שנתיבשו בחמה. והחזיר לו בימות הגשמים - חזרו ונתפחו מלחלוחית הגשם והקור. אם כן - שדרכו לתפוח. לפקע כדא - כשממלאין כד חיטין או שעורין בימות הגורן, וגפין את הכד - יפקע בימות הגשמים מחמת תפיחת התבואה. איצצא - דוחק, מתוך שהם במקום צר נדחקו יחד ואין תפוחין.

ו. גורם נוסף נתון למחלוקת תנאים במשנה והוא הכמות ההתחלתית של התבואה ("הכל לפי המדה"). לדעת רבי יוחנן בן נורי כמות גדולה יותר של תבואה אינה גורמת לתוספת פחת: "אמר רבי יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעה! אלא, אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד". רש"י: "... ובאכילת עכברים אינן נחסרים כל כך לכל כור וכור, דכולי האי לא אכלי עכברים מעשרה כורין, הלכך, נפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלין". התוס' מביא את תשובתם של חכמים לדבריו של רבי יוחנן בן נורי:

"וכי מה אכפת להו לעכברים - וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם יש לומר דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי מכל מקום הרבה אובדות מהם".

ז. ברמב"ם (פיהמ"ש, פ"ג מ"ז) אנו מוצאים ששיעור הפחת איננו קבוע בהשוואה בין מקומות שונים: "... ואין לדמות וללמוד מדין זה לפי שהוא בארץ מסויימת כלומר ארץ ישראל, ודנים בענין הזה כפי תבואת אותה המדינה ואוירה, ולפי מה שידוע אצל אנשיה מדרך חסרון התבואות אצלם והבן זה".

הכמות הנאכלת על ידי העכברים תלויה לכאורה בערכם התזונתי של הגרגירים עצמם ובכמות הפסולת הנותרת. במשנה (פאה, פ"ח מ"ה) אנו לומדים: "אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים, רבי מאיר אומר חצי קב. קב וחצי כוסמין, וקב גרוגרות או מנה דבלה וכו'". הסיבה להבדלים בין התבואות השונות מובאת במדרש תנאים (דברים, יד): "... ואכלו ושבעו תן להם כדי שבען, מיכן אמרו אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים". ממדרש זה נוכל להסיק שהערך התזונתי של הכוסמין נמוך אפילו משל השעורה ולכן היה צורך להעניק לעני כמות גדולה יותר(2), לאור הצעה זו נוכל להסביר את דברי המשנה המובאת בסוגייתנו: "המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונות. לחטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור, לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור, לכוסמין ולזרע פשתן שלש סאין לכור. הכל לפי המדה הכל לפי הזמן וכו'". המשנה עוסקת בנזקים הנגרמים לתבואה על ידי העכברים וניתן לראות בה דירוג בכמות החסרה החל בחיטים והאורז דרך השעורים והדוחן ועד לכוסמין ופשתן. ניתן לשער שככל שהתבואה מזינה יותר העכברים יכולים להסתפק בנפח מזון קטן יותר. החיטה והאורז המזינים ביותר חסרים 9 חצאי קב לכל כור ואילו השעורה והדוחן 9 קבין כלומר 1.5 סאים. כוסמין ופשתן חסרים 3 סאים כלומר פי שנים משעורה. מעניין להשוות את ערכים אלו לכמות הניתנת לעניים. הדירוג אמנם זהה אך יחס הכמויות שונה. היחס בין החיטה לשעורה זהה ליחס במתנות עניים אלא שהיחס בין הכוסמין לשעורה במתנות עניים הוא 1:1.5 ואילו במזון העכברים הוא 1:2 (3).

לענ"ד התשובה לחריגה הקיימת בכוסמין קשורה למרכיב נוסף ב"חסרונות". הכוונה לפחת הנובע מנשירת חלקי צמח שאינם נאכלים: "גמרא. אורז טובא חסר? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו. לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור וכו'. אמר רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו. תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשה סאין לכור". מפרש רש"י (שם): "זרע פשתן בגבעולין - חסר כל כך, לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן, אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כל כך". היחס הגדול יותר בין כוסמין ושעורים ב"חסרונות" בהשוואה לכמות הניתנת לעני נובע מהפחת הנגרם על ידי נשירת חלקי תבואה שהרי הכוסמין "בגבעולין". גורם נוסף שיש להתחשב בו הוא המוץ העוטף את גרגירי הכוסמין שהרי הם בעלי גרגירים עטויים(4)  (תמונה 1) ועל מנת להסירם יש להשרות אותם במים: "כי אתא רב דימי אמר: כונתא. מיתיבי: חילקא טרגיס וטיסני טמאין בכל מקום. בשלמא למאן דאמר חדא לתרתי לתלת ולארבעה משום הכי טמאין בכל מקום, דאתכשור, אלא למאן דאמר כונתא אמאי טמאין בכל מקום? הא לא איתכשור? כגון מיקלפן, דאי לאו דשרא להו במיא לא הוה מיקלפא. ואמאי קרי ליה חילקא? דשקל חלקיהו"(5).(מועד קטן, יג ע"ב). עד היום כרוכה הכנת הבורגול העשוי מגריסי כוסמין בהסרת המוץ בעזרת השרייה במים ובבישול(6).

אין ספק בכך שההבדלים בכמות הנאכלת על ידי העכברים אינם רק כתוצאה מפחת שהרי קיימים הבדלים בין מיני התבואה גם כאשר הם קלופים. ההבדלים עשויים להיות בערך האנרגטי ובתכולת החלבונים, הוויטמינים ועוד אך לצערי לא הצלחתי למצוא התאמה בין הטבלאות המתפרסמות במרשתת והדירוג על פי חז"ל.




תמונה 1. גרגירי ספלטה עטויים (מימין) ולאחר חשיפה.          צילם: Ziko
  
 

(1) פירוש: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן, כלומר באותם זמנים. אֲבָל כאשר מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחֱזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חִסָּרוֹן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת, משום שהזרעים סופגים לחות במשך הזמן ונפחם גדל, וכשמחזיר לו לפי אותה מדת נפח כבר נכלל הפחת בכך. אָמַר לֵיהּ [לו] רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אם כן שהנפח גדל בימות הגשמים לִפְקַע כַּדָּא [שיפקע הכד] שבו שמים תבואה בגלל ההתנפחות הזו! ומספרים: אכן הֲוָה עוֹבָדָא [היה מעשה] ואכן פָּקַע כַּדָּא [הכד]. אִיבָּעֵית אֵימָא [אם תרצה אמור] יש טעם אחר, מִשּׁוּם אִיצְצָא [הדוחק], כלומר, כשהיו הזרעים בגורן היו בשל הכמות הגדולה מרווחים יותר, ואחר כך כשנותנו במקום צר נדחקו הזרעים, ומשום כך נותן במדה קטנה יותר.
(2) בנקודה זו אני חלוק על דעתו של ז. עמר בספרו "חמשת מיני דגן" (עמ' 41) הסבור שערכם התזונתי של הכוסמין גדול משל השעורים.
(3) "השוואה זו מוצדקת שהרי גם האדם וגם העכברים מנצלים רק את העמילן שבגרגירים ואינם מסוגלים לעכל את התאית המרכיבה את קליפות הזרע.
(4) "הגרגירים נותרים אחרי הדיש עטויים במוץ גלדני וקשה.
(5) פירוש: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: "חילקא" פירושו כונתא [כוסמת]. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: חילקא טרגיס וטיסני טמאין בכל מקום משום שהם נחשבים לאוכל גמור. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שכל אלה כוונתם חדא לתרתי לתלת [אחד לשניים לשלושה] ולארבעה, משום הכי [כך] הם טמאין בכל מקום, דאתכשור [שהוכשרו] לקבל טומאה על ידי מים בתוך תהליך עשייתם, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהיא כונתא [כוסמת], אמאי [מדוע] הם טמאין בכל מקום, הא [הרי] לא איתכשור [הוכשרו לקבל טומאה]? ומשיבים: כגון דמיקלפן [שהיו קלופות], דאי לאו דשרא להו במיא לא הוה מיקלפא [שאם לא היה שורה אותן קודם במים לא היתה נקלפת]. ואמאי קרי ליה [ומדוע קוראים לה] "חילקא" משום דשקל חלקיהו [שנטל מהם קליפתם], ועכשיו הן חלקות.
(6) תאור כתישת הגרגירים והשמות של הגדלים השונים המתקבלים בתהליך מופיעים בהרחבה במאמרו של ר. פרנקל, "גריסי חיטה בספרות התלמודית, בספרות הקלסית והיום", קתדרה 145, תשרי תשע"ג.

 
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.