טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
לא אתי לאוסופי משום ריחשא – שרץ
"אמר רבה: דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולין, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא. ואם בא להוסיף מוסיף. אוסופי ודאי בלול של תרנגולים לא אתי לאוסופי, משום ריחשא" (שבת, קמו ע"ב).
פירוש: אמר רבה: לאמיתו של דבר אף עשיית הנקב הראשונה אינה אסורה, כי דבר תורה כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא כדוגמת נקב שבחבית שאינו עשוי אלא להוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור [וחכמים הם שגזרו] שלא לעשות נקב בכלי משום שדומה הדבר לנקב בלול של תרנגולין, ונקב זה שבלול אסור מן התורה שהוא פתח גמור העשוי להכניס ולהוציא, דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא [שעשוי להכניס אויר ולהוציא חום]. ולכן אף שנינו שאם בא להוסיף ולהרחיב נקב קיים מוסיף, שאין מקום לגזור כאן משום לול, שכן אוסופי [להוסיף] ודאי בלול של תרנגולים לא אתי לאוסופי [יבוא להוסיף] משום ריחשא [שרצים] שלא יכנסו דרכו ללול (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
הנושא המרכזי: מהו ה"רחש"?
הגדרת שרץ
את השם "רחש" ובארמית "ריחשא" אנו פוגשים כתרגום המונח "שרץ" בתרגום אונקלוס לפסוקי התורה המתארים את בריאת העולם: "ויאמר אֱלקִים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ על פני רקיע השּמים" (בראשית, א כ'). מתרגם אונקלוס: "ואמר יי ירחשון מיא רחיש נפשא חיתא ועופא יפרח על ארעא על אפי רקיע שמיא". השרצים מוזכרים גם בפרשת שמיני בפרק המונה את מיני בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה: "וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל" (שם, מ"א). תרגום אונקלוס: "וכל רחשא דרחיש על ארעא שקצא הוא לא יתאכיל". שמונה מבין השרצים שהתורה מנתה מטמאים במגע: "אלה הטּמאים לכם בכל השרץ כל הנגע בהם במתם יטמא עד הערב" (ויקרא, יא ל"א). תרגום אונקלוס: "אלין דמסאבין לכון בכל רחשא כל דיקרב בהון במותהון יהי מסאב עד רמשא".
הרמב"ן (בראשית, א כ') מפרש את דברי אונקלוס:
"ודעת אונקלוס שענין שריצה כטעם תנועה, אמר בשרץ וברמש ריחשא דרחיש, ויפה פירש. ויקראו השרצים כן בעבור שתנועתם תמידית. ויתכן שהוא לשון מורכב, יקרא שרץ "שהוא רץ", ורמש שהוא רומש הארץ, לא ישקוט ולא ינוח וכו'".
רש"י (שם) פירש: "שרץ - כל דבר חי שאינו גבוה מן הארץ קרוי שרץ, בעוף כגון זבובים, בשקצים כגון נמלים וחיפושין ותולעים, ובבריות כגון חולד ועכבר וחומט וכיוצא בהם, וכל הדגים". בפסוק כ"ד פירש: "ורמש - הם שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובר"יש בלע"ז". ד"ר מ. קטןן(1) תירגם את הלעז (conmovres) ל"רוחשים".
אם נסכם את דברי רש"י הרי שניתן לאפיין את השרצים בכך שהם יצורים שפעולת הליכתם לא נראית באופן ברור לעין משום שהם זוחלים על גבי הקרקע או שרגליהם קצרות מאד. אולי זו גם כוונת מדרש "לקח טוב" (בראשית, פרשת בראשית, פ"א סי' כ"ד): "ורמש. הם השרצים ההולכים על גחון". בפרשת שמיני (יא י') פירש רש"י באופן המדגיש יותר את עצם תנועת השרצים: "שרץ - בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ". בפסוק מא כתב: "לא יאכל ... ואין קרוי שרץ אלא דבר נמוך קצר רגלים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד".
אמנם המונח "שרץ" על פי רש"י איננו מקביל לקבוצה טקסונומית ספציפית אלא כולל בתוכו קבוצות מיון שונות אך נראה די בברור שהוא הבחין בין חסרי חוליות ובעלי חוליות שאותם כלל בקבוצה משותפת שכונתה בשם "בריות"(2). אם הזיהויים המקובלים עלינו דומים לאלו של רש"י הרי שבחסרי החוליות הוא מנה בנפרד חרקים מעופפים כדוגמת הזבובים וחסרי חוליות קרקעיים "כגון נמלים וחיפושין ותולעים". בבעלי החוליות נכללו יונקים "כגון חולד ועכבר", זוחלים ("חומט"(3)) ודגים. היונקים חולד ועכבר בעלי רגליים קצרות וגופם כמעט צמוד לקרקע ולכן תנועתם נראית כגרירה על גבי הקרקע. מחלקת הזוחלים מתאפיינת בכך שרגליה (במינים בעלי הרגלים) ממוקמות בצידי הגוף(4) באופן שהגחון נגרר על פני הקרקע (תמונה 1) ולכן ייתכן שגם המינים הגדולים בעלי רגליים ארוכות, כמו למשל הכוח, נחשבים לשרץ. על פי הגדרה זו ברור שהזוחלים חסרי הרגלים כדוגמת הנחשים, מיני חומטים או קמטן החורש (תמונה 2) נכללים בין השרצים(5).
הרד"ק (בראשית, שם) מוסיף מאפיין נוסף: "שרץ נפש חיה - אמר שרץ אחר שאמר ישרצו, כמו שפירשנו בתדשא הארץ ובמזריע זרע, או יהיה פירש שרץ דבר נע כתרגומו ריחשא, כמו רחושי מרחשן שפוותיה (סנהדרין ס"ז) והוא ענין תנועה וכן אמר השורץ על הארץ שפירושו מתנועע, ואף על פי כן לא יצא מלשון ומענין הראשון שפירשנו בו לשון רבוי תולדות ושני הענינים נכונים בו". נראה שפירושו השני ("ענין תנועה") מקביל לפירוש רש"י אלא שבפירוש הראשון מוסיף גם את העובדה שהשרצים מעמידים צאצאים רבים. תכונה זו אמנם קיימת במינים רבים של חרקים אך בדרך כלל לא קיימת בזוחלים. על פי הרמב"ן זו כוונת אונקלוס בפירוש הפסוק "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ" (בראשית, ט ז'). כתב הרמב"ן (בראשית, א כ'): "... אבל אונקלוס פתר "בשרצו בארץ" ענין תולדה "איתילידו בארעא", כי הוא עשה הלשון מושאל מן השרצים, ואתם פרו ורבו כשרצים בארץ ורבו בה. וכן "פרו וישרצו" שהיו בתולדותם כשרצים לרוב". יש להעיר שעל פי הרמב"ן אונקלוס פירש את המונח שרץ בשתי משמעויות שונות: הליכה והעמדת צאצאים רבים.
הרמב"ן (שם) דוחה את פירוש רש"י משתי סיבות: א. אם המילה "שרץ" משמעותה בעלי חיים קטנים כיצד ניתן להסביר את הפסוק "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". יתר על כן, מדוע נאמר "אשר שרצו המים" ולא "אשר שרצו במים". ב. מדוע עופות קטנים כמו למשל העטלף(6) ("קטן הרגלים מאד") לא נכללים בשרץ העוף. מפרש הרמב"ן:
"ודע כי כל העוף אשר לו ארבע רגלים יקרא "שרץ העוף", מפני שברגליו יסמוך וינוע כשרצים, ואשר איננו כן יקרא "עוף כנף", שעיקר תנועתו לעופף. ויהיה טעם "ושרצו בארץ ופרו ורבו על הארץ" (להלן ח יז), שיהיו מתהלכים בכולה ויפרו וירבו עליה. "שרצו בארץ ורבו בה" (להלן ט ז), התנועעו בכולה ותרבו בה. והוא טעם הכפל "ורבו" שני פעמים בפסוק. ואם כן נפרש "אשר שרצו המים" (להלן פסוק כא), אשר הניעו והוליכו המים. וכן ושרץ היאור צפרדעים (שמות ז כח), וכן פרו וישרצו (שם א ז), שפרו ורבו וינועו לרובם, עד שתמלא הארץ מהם".
הרש"ר הירש (בראשית,שם) מרחיב בתיאור תנועת השרצים:
" ... "שרץ" קרוב ל"שרש", "זרז". משמעות היסוד של כל אלה: תנועה נמרצת וממריצה. יתר עליהם "שרץ", שכן יש בו אות צד"י; משמעותה של אות זו: להתגבר על מכשולים חיצוניים; נמצאת משמעות "שרץ": בעל תנועה עצמאית - בעל חי. ואכן, התנועה העצמאית היא סימנו המובהק של כל חי. כל יצור זעיר, שניכרת בו תנועה עצמאית, מתגלה על ידי כך כבעל חי. "שרץ" מציין אפוא בראש ובראשונה את בעל החי הנמוך; שכן חיותו מתגלה לנו בייחוד על - ידי תנועתו העצמאית. "שרץ" מציין את התנועה העצמאית וכו'".
לסכום הפירושים שהובאו עד עתה הרי שקיימות שלוש חלופות להסבר השם "שרץ" ושתים מהן מופיעות בתרגום אונקלוס: א. "הליכה ורחישה" ב. "ענין תולדה"(7). חלופה שלישית היא על פי האופן בו הבין הרמב"ן בדברי רש"י והיא: "שרצים שהם נמוכים ורומשים על הארץ, נראים כאלו נגררים, שאין הלוכן ניכר". לענ"ד ייתכן וגם רש"י סבר שהשם "שרץ" נובע מעצם התנועה של בעלי חיים אלו כפי שניתן להסיק מפירושו בויקרא: "שרץ - בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ" אלא שהגדיר באופן מדויק יותר את צורת הליכה זו. לאור זאת ייתכן ואין מקום לשאלות הרמב"ן על שיטת רש"י. בפרשת שמיני (יא י') הרמב"ן "מושך" לכיוון פירוש רש"י משום שגם הוא מבחין בין שרצים וחיות על פי מבנה הרגלים וצורת ההליכה:
"מכל שרץ המים - אמר ר"א כי "שרץ" הקטנים שיבראו מן המים, "ונפש החיה" מזכר ונקבה. ולפי דעתי, כי שרץ המים כלל לדגים השטים במים, כי כל לשון שריצה תנועה, ומכל נפש החיה הם חיות שבים, שיש בהם רגלים והולכות עליהם כחיות השדה. והנה לכולם דין אחד וכו'".
מיני בעלי החיים הנכללים בהגדרת "שרץ/רחש"
במהלך הגדרת המונח "שרץ" על פי המפרשים הובאו דוגמאות רבות ל"שרצים" (ראו לעיל). בספרות חז"ל אנו מוצאים שמות של שרצים נוספים. במדרש לפסוק "כל הולך על־גחון וכל הולך על־ארְבע עד כל־מרבה רגלים לכל־השרץ השרץ על־הא֑רץ לא תאכלום" (ויקרא, יא מ"ב) נאמר: "... הולך על גחון זה נחש, כל הולך על גחון להביא את השלשולים ואת הדומה לדומה, הולך על ארבע זה עקרב, כל הולך להביא את החיפושית ואת הדומה לדומה, מרבה רגלים זה נדל, עד כל מרבה להביא את הדומה ואת הדומה לדומה, בכל השרץ השורץ להביא את התולעים שבעקרי זיתים ושבעקרי תאנים, לא תאכלום, יכול יאכילום לקטנים תלמוד לומר לא יאכלו" (ספרא, שמיני, י י"ב).
במסכת חולין (י ע"א) אנו פוגשים את הנחש תחת השם רחש: "תנן התם, ג' משקין אסורין משום גלוי: מים, ויין, וחלב. כמה ישהו ויהיו אסורין? כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה. וכמה מקום קרוב? א"ר יצחק בריה דרב יהודה: כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ישתה, הא קא חזי ליה? אלא ישתה ויחזור לחורו". רש"י מפרש בדרכו: "הרחש - הנחש רחש תרגום של שרץ"(8). גם הירושלמי (תרומות, פ"ח הל' ג') מזהה את הרחש כנחש ורבי חנינא מוסיף את תיאורו: "איזה מקום קרוב? אמר ר' שמואל מאוזן חבית ולפיה. ולא חמי ליה. אמר רבי חנינא: מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא דומה לשערה". התוספות (חולין, י ע"א) מפרש את הסבר הירושלמי לכך שהנחש לא נראה: "וישתה הא קא חזי ליה - בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע לפניו ולא נתנה רשות לכלי להבקע מפניו". המהר"ם מלובלין מוסיף הסבר לדברי התוס':
"בתוס' ד"ה וישתה וכו' בירושלמי מתרץ כחוט השערה ושפיפון שמו ורשות נתנה לקרקע להבקע מפניו כך היא הגירסא הנכונה. ורצה לומר דכחוט השערה הוא ולכך לא קא חזי ליה כל כך מהר. וכי תימא כיון שכל כך דק הוא כחוט השערה איך הוא באפשר שבוקע הקרקע ועולה? לכך קאמר ורשות נתנה לקרקע וכו' ויש עוד לפרש בדרך אחר אבל לא יתיישב כל כך".
הרחש כנחש מוזכר גם בירושלמי (יבמות, פט"ו, הל' ב'): "ולמה קציר אמר ר' מנא דאונסה שכיח שאין החמה קופחת על ראשו של אדם אלא בשעת הקציר הדא היא דכתיב [מלכים ב ד יח - כ] ויגדל הילד ויהי היום ויצא אל אביו אל הקוצרים ויאמר אל אביו ראשי ראשי ויאמר אל הנער שאהו אל אמו. וישאהו ויביאהו אל אמו וישב על ברכיה עד הצהרים וימת. ורבנן אמרי דריחשא שכיח". "קרבן העדה": "ולמה קציר. מאי ס"ד דב"ה לומר קציר דוקא. דאונסא שכיח. שהאדם מתעלף מחום השמש וע"י כך הוא מת. הה"ד ויגדל הילד וכו'. דקשיא לו ל"ל למימר ויצא אל הקוצרים אלא לאשמועינן הסיבה למה כאיב לי' רישיה משום שהלך אל הקוצרים וקדחה לי' חמה. דריחשא שכיח(9). נחש מצוי אז בשעת הקציר' ונושך וממית". הריחשא כנחש מופיע גם בפירוש הר"ח בסוגייתנו: "... גזרו על כל נקב אבל ההרחבה שאין אדם מרחיב בלול של תרנגולים כי מתיירא אם מרחיב הלול יכנס ממנו הנחש ויזיק אותן וכו'".
במסכת בבא מציעא (פד ע"ב) אנו פוגשים את הרחש כתולעת בספורה של אשת רבי אלעזר בן רבי שמעון: "יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה, חלש דעתאי. איתחזי לי בחלמא, אמר לי: לא מידי הוא, יומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן ולא מחאי כדבעי לי"(10). מפרש רש"י: "ריחשא – תולעת". ייתכן שפירוש זה עולה בקנה אחד עם דברי רבי חנינא: "מין קטן הוא ושפיפון שמו והוא דומה לשערה". התיאור של "ריחשא" היוצא מאוזן מצביע על בעל חיים קטן דבר המתאים ל"תולעת" או לנחש "דומה לשערה". השם "תולעת" עשוי לייצג יצורים קטנים מקבוצות טקסונומיות שונות בעלי צורה מאורכת כדוגמת רימות זבובים. בשמות (טז כ"ד) נאמר: "ויניחו אתו עד־הבקר כאשר צוה משה ולֹא הבאיש ורמה לא־היְתה בו". תרגום אונקלוס: "ואצנעו יתיה עד צפרא כמא דפקיד משה ולא סרי ורחשא לא הות ביה". בבראשית רבה (בראשית, פכ"ד ה') אנו מוצאים פועל שנגזר מהשם רחש במשמעות רמה: "ארבעה דברים נשתנו בימי אנוש ההרים נעשו טרשים התחיל המת מרחיש ונעשו פניהם כקופות ונעשו חולין למזיקים וכו'".
סוגייתנו מרחיבה את הגדרת השרץ לבעלי חיים נוספים שאינם עונים לקריטריונים אותם פגשנו עד עתה דבר האומר דרשני. דברי הגמרא שבלול תרנגולים אין חשש להרחבת הנקב משום "ריחשא" רומזים על סכנת טריפה על ידי יונקים קטנים ואכן כך פירש רש"י: "משום ריחשה - שלא יכנס בו שרץ, כגון נמייה (תמונה 1) וחולדה (תמונה 2)(11).
(1) ב"אוצר לעזי רש"י".
(2) כך נוכל להבין את פשר הכללתם של הדגים בקבוצה משותפת לחולייתנים היבשתיים. בתורה אבחנה זו אינה קיימת והיצורים השונים מויינו על פי בית גידולם (אדמה, מים ואוויר).
(3) העובדה שרש"י כולל את החומט בין ה"בריות" צריכה עיון שהרי פירש ("שכן חומט תחלתו בכעדשה") שהחומט הוא שבלול. קשה להניח שהוא סבר שהשבלול ובמיוחד החשופית (לימצ"ה) נכללת בקבוצה משותפת עם החולד והעכבר ולא בקבוצת חסרי החוליות.
(4) בזוחלים בעלי רגליים, הירך והזרוע פרושות הצידה מן הגוף, ורק השוק ואמת הזרוע נוטות למטה. כתוצאה מכך כפות רגליהם מוצבות לצידי הגוף, ולא מתחתיו כמו ביונקים ובעופות. צורת גפיים זו מקנה לגוף יציבה שרועה ומכאן שמם "זוחלים". מכאן גם דרך הילוכם של הזוחלים: גופם מורם רק מעט מעל הקרקע, והם מניעים אותו מצד לצד כדי להגדיל את אורך הצעדים. דרך הליכה זו איננה יעילה אך הרביצה על הקרקע חוסכת אנרגיה.
(5) בספרות חז"ל אנו מוצאים שמות של שרצים נוספים ולמשל: "הולך על גחון זה נחש כל לרבות את השילשול ואת הדומה לשילשול ... כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים. על ארבע זה עקרב כל הולך לרבות את החפושית ואת הדומה לחפושית. מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות את הדומה ואת הדומה לדומה" (חולין, סז ע"ב).
(6) על פי הטקסונומיה המודרנית העטלף שייך למחלקת היונקים אך במקורות הוא נכלל בין העופות בגלל כושר התעופה שלו.
(7) אראל סגל הלוי הוסיף ששריצה היא הולדה והתרבות מהירה, במשמעות חיובית. הוא הוכיח את דעתו מפסוקי תורה מקרא רבים. למשל: "ובני יִשראֵל פרו וישרצו וירבו וַיַּעצמו במאד מאד וַתמלא הארץ אתם (שמות, ז א'). פסוק זה בוודאי עוסק בבני אדם ולא בבעלי חיים (למאמר הקש/י כאן).
(8) הערוך (ערך "רחש"): "כדי שיבוא הרחש ממקום קרוב וישתה. תרגום שרץ ריחשא כגון הנחש והלטאה וכיוצא בהן".
(9) בגמרא ביבמות (קטז ע"ב) מוזכרת הכשת נחש בימי הקציר: "... מאי מעשה שהיה? דאמר רב יהודה אמר שמואל: שילפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקצור חטין, נשכו נחש לאחד מהן ומת וכו'".
(10) פירוש: יומא חד חזאי ריחשא דקא נפיק מאוניה [יום אחד ראיתי תולעת היוצאת מאזנו], חלש דעתאי [חלשה דעתי] מצער, שהנה רימה שולטת בגופו. איתחזי [נראה] לי בעלי בחלמא [בחלום] ואמר לי: לא מידי [דבר] הוא, אין בכך ולא כלום, כי זהו עונש מיוחד משום שיומא חד שמעי בזלותא דצורבא מרבנן [יום אחד שמעתי שמזלזלים בתלמיד חכם] ולא מחאי כדבעי [מחיתי כפי שהיה ראוי] לי, ולכן נענשתי באוזן, מידה כנגד מידה.
(11) הכוונה כנראה לחמוס או טורף דומה המתמחה בטריפת עופות (ראו במאמר "חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא" (מגילה, יד ע"ב).
לעיון נוסף:
ב"פורטל הדף היומי":
מיון השרצים לקבוצות על פי בית גידולם: "אכל פוטיתא לוקה ארבע"
חולד "ומה המאמין בחולדה ובור כך"
עכבר "ומי מאיס והלא עולה על שולחן מלכים"
אנקה "ועור האנקה והכח והלטאה והחומט"
כח "אתא דרקונא שמטיה לכרכשיה"
לטאה "מידי דהוה אזנב הלטאה שמפרכסת"
חומט "שכן חומט תחלתו בכעדשה"
תנשמת "וליחשוב נמי תנשמת"
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
.JPG)
