טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא - צלף קוצני

"וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה? והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא, ותנן: על מיני נצפה: על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ. אמר רב נחמן בר יצחק: צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא, דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא. ואע"ג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל" (ברכות לו ע"א).

פירוש: וכל היכא [מקום] שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי [נוטעים אנשים על דעת כן] לא מברכינן עליה [מברכים אנו עליו]? והרי צלף, דנטעי אינשי אדעתא דפרחא [שנוטעים אנשים מתוך כוונה לאכול את הפרי], ותנן [ושנינו במשנה] שעל מיני נצפה (שם אחר לצלף), על העלין ועל התמרות (הענפים הצעירים) אומר האוכל "בורא פרי האדמה", ואילו על האביונות (פרי הצלף) ועל הקפריסין (ניצני פרי זה) אומר "בורא פרי העץ". הרי שאף על העלים והתמרות הטפלים לפרי מברכים בכל זאת "בורא פרי האדמה" ולא "שהכל"! על כך אמר רב נחמן בר יצחק כי בכל זאת יש הבדל, צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא [צלף נוטעים אנשים על דעת שיאכלו את העלים], דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא [דקל אין אנשים נוטעים על דעת שיאכלו את הסיב] ואין איפוא הוכחה מן הצלף על הדקל. ומסכמים: ואף על גב דקלסיה [ואף על פי ששבחו] שמואל לרב יהודה, מכל מקום הלכתא כוותיה [הלכה כמו] שמואל (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: צלף קוצני    שם באנגלית: Caper    שם מדעי:  .Capparis spinosa L

שמות נרדפים במקורות: אביונה, קפריסין, נצפה, פרחא, ביטיתא


נושא מרכזי: מה הם החלקים הנאכלים בצלף?

לריכוז המאמרים וקישוריות שנכתבו על הצלף הקוצני הקש\י כאן.

תחילת השקלא וטריא בגמרא היא לגבי הברכה שיש לברך על "קורא" כלומר לב הדקל. לדעת רב יהודה יש לברך "בורא פרי האדמה" ואילו לדעת שמואל הברכה היא "שהכל" משום שסופו של הקורא להתקשות. מביא שמואל ראיה לבר הפלוגתא שלו מצנון שמברכים עליו בורא פרי האדמה למרות שהוא מתקשה לבסוף. דוחה הגמרא את ראייתו של שמואל מצנון, ומחלקת בין צנון שמגדלים אותו על מנת לאוכלו לבין הקורא שאין נוטעים את הדקל עבורו. עוברת הגמרא לדון בצלף ובהו"א מנסה להוכיח מצלף שלמרות שאין מגדלים אותו עבור עליו ותמרותיו מברכים עליהם בורא פרי האדמה ואם כך הגורם הקובע איננו מטרת הגידול וחוזרת למקומה הראיה מצנון שמברכים בורא פרי האדמה גם על דבר שסופו להתקשות. למסקנה דוחה הגמרא את הראיה מצלף משום שסוברת שכל חלקיו נאכלים.

בלשון הגמרא על פי פירוש רש"י: "וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה? והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא (אדעתא דפרחא - שם פריו), ותנן: על מיני נצפה (מיני נצפה - הוא צלף, לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני), על העלין ועל התמרות (תמרות - בתוך העלים גדלים כמין תמרות, ובולטין בעלה, כמו בעלין של ערבה) אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות (אביונות - הוא הפרי) ועל הקפריסין (קפריסין - הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי, כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים) אומר בורא פרי העץ. אמר רב נחמן בר יצחק: צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא (צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא - לאכול את העלים ואת התמרות, שאינן ממעטין את האילן בכך), דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא".

נברר מהם אבריו הנאכלים של הצלף ובאיזו מידה הם אכן ראויים לאכילה. הגמרא מחלקת בין שתי קבוצות של חלקי הצלף. העלים והתמרות הם בדרגה נמוכה יותר ולכן ברכתם בורא פרי האדמה ואילו על האביונות והקפריסין שהם היבול העיקרי מברכים בורא פרי העץ (לדעת בית הלל הסובר שצלף הוא עץ). בלשון הגמרא לשתי קבוצות אלו שמות שונים: א. "פרחא" הם האיברים הקשורים לרבייה כלומר קפריסין ואביונות. ב. "שותא" הם חלקי צמח שאינם קשורים לרבייה כלומר העלים והתמרות. להלן נדון במהותם של חלקי הצלף השונים.
 

אביונות – פרחא

פרי הצלף הנקרא בסוגייתנו "פרחא" וגם "אביונות". האביונה מופיעה כבר בקהלת (י"ב ה'): "גַּם מִגָּבהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים". אמנם במדרש רבה לקהלת מפורש שהכוונה לתאווה אך מהקשר לחגב ולשקד ניתן ללמוד שמדובר בשם צמח. בתרגום השבעים והוולגטה מזוהה האביונה עם הצלף או פריו. לעף מפרש שמקור השם אביונה הוא במילה חביונה ואכן צורת הפרי היא כחבית קטנה. על פי גישה זו הפסוק ממשיל את חיי האדם למחזור החיים של הצלף כאשר השלב האחרון לפני המוות המתבטא בצלף בהתייבשות החלק העל אדמתי הוא פיזור הזרעים מתוך הפרי. הפיזור מתבצע על ידי ציפורים לאחר שהזרעים נושרים מתוך הפרי המתפרק לאורך התפרים בין עלי השחלה ולכך הכוונה בביטוי "ותפר האביונה".
 

אביונות – הפרי של הצלף בהגדרה הבוטנית		פרי צלף סחוסי לאחר פיזור הזרעים

כדאי לשים לב לכך שבלשון חכמים "פרי העץ" ו"פרי האדמה" אינם זהים להגדרה הבוטנית של המונח "פרי" שהרי אנו מברכים בורא פרי האדמה על צנון למרות היותו שורש, או על כרוב שהוא למעשה עלים. כפי שנראה להלן גם הקפריסין אינם פירות מנקודת מבט בוטנית, ולמרות זאת מברכים עליהם בורא פרי העץ. פרי האדמה ופרי העץ בלשון חז"ל מתייחסים לחלקים הנאכלים שהם עיקר יבול הצמח מבחינת חשיבותם. חלקים משניים יורדים בדרגת הברכה. בצלף המוגדר על פי הסוגיה כעץ מברכים על העלים והתמרות "בורא פרי האדמה" ואילו על קורא לדעת שמואל מברכים "שהכל".

האביונה איננה רק הפרי "ההלכתי" של הצלף אלא גם פרי בהגדרה הבוטנית הנקרא ענבה. הענבה היא פרי עסיסי המכיל זרעים רבים. בימינו מקובל לכבוש את הקפריסין שהם פקעי הפרחים אך כפי הנראה בעבר אכלו גם את האביונות לאחר כבישתם במלח או בחומץ. פליקס מעיד על עצמו שהיה רגיל לאסוף את האביונות בהיותן קטנות ולכבשם יחד עם הקפריסין.
 

קפריסין

הקפריסין הם פקעי הפרחים בהיותם עדיין סגורים. בשלב זה הם עטופים עדיין בעלי הגביע ולכן גוונם הוא אדמדם. הקפריסין יחד עם האביונות הם עיקר היבול ולכן לדעת הסוברים שהוא עץ (בית הלל) מברכים עליהם בורא פרי העץ. כיום עיקר היבול הנמכר בשווקים הוא הקפריסין ורובו מיובא מחו"ל.
 

קפריסין - פקעי פרחים		תמרות – הקצה העליון של הענף כאשר הוא עדיין רך. ניתן לראות גם קפריסין בגילאים שונים. המבנים הכדוריים הם פקעי הפרחים - הקפריסין

תמרות

מתוך דברי רש"י בסוגייתנו המפרש שהתמרות גדלות בתוך העלים ובולטות החוצה כמו בעלי ערבה משתמע שאולי הכוונה לעפצים. פליקס ואחרים מפרשים שהתמרות היא הענפים הצעירים המתפתחים בתחילת האביב מבסיס הצמח. ענפים אלו ראויים לאכילה לאחר קילופם. ניתן לבסס את דעה זו על דברי המשנה: "רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: תְּמָרוֹת שֶׁל תִּלְתָּן וְשֶׁל חַרְדָּל וְשֶׁל פּוֹל הַלָּבָן, חַיָּבוֹת בַּמַּעֲשֵׂר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַצְּלַף מִתְעַשֵּׂר תְּמָרוֹת וַאֲבִיּוֹנוֹת וְקַפְרָס וכו'" (מעשרות, פ"ד מ"ו). השימוש במשנה בשם זהה – תמרות - בצמחים השונים שולל את האפשרות שמדובר בעפצים משום שלא מוכרים בהם עפצים. ניתן להביא ראיה נוספת מהמשנה בפרה (פי"א מ"ז): "כל אזוב שיש לו שם לוי, פסול ... אין מזין לא ביונקות, ולא בתמרות". ברור שהתמרות במשנה זו דמויי שבט או ענף שהרי כיצד ניתן לטבול ולהזות בעזרת עפצים. בוודאי לא ניתן לאגוד אותם כפי שמתואר בפסוק המתאר את הזאת דם הפסח: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וכו'" (שמות, י"ב כ"ב). רע"ב מפרש במקום: "תמרות - כמין גרגרין שיש בראשי האזוב" ואכן ראשי הענפים הצעירים של הצלף ושאר הצמחים במשנה נראים מגורגרים בגלל ניצני הפרחים והעלים המרוכזים בקצה העליון בצפיפות. הרמב"ם בפירוש המשנה סובר כפי הנראה אחרת: "ותמרה. פה יקראו הכיס אשר בו יהיה הזרע בקצות הענפים". 

רשימת מקורות:

יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם – צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 185-190).
אנציקלופדיה "החי והצומח בא"י" כרך 10 (עמ' 96-99).

 

לעיון נוסף:

א. דנין, 'עז באילנות - צלף', בצמחיית ישראל ברשת.

גדי הרלינג, הצלף - סגולותיו הגשמיות והפנימיות לפי דברי חז"ל

"צלף קוצני" באתר צמח השדה

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.