שורש 'כסס'
שבועות כג ע"א
"שעורין וכוסמין לכוס".
מהי משמעות הפועל לכוס? אכילת דבר קשה? או אכילה מועטה?
שורש הפועל 'לכוס' הוא 'כסס', כמו במסכת ברכות דף לז ע"א: "תניא: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה".
בשורשים רבים קיימים חילופים של עיצורים מאותו מוצא, כגון באותיות ז – ס – צ.
אותיות השורש עם האות ז' מביעות בדרך כלל את המשמעות הרכה יותר, כגון זעיר.
אותו שורש עם האות צ' מביע מביעות בדרך כלל את המשמעות הנחרצת יותר, כגון צעיר.
פרז – (זכריה ב, ח) פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם.
פרס (פרשׂ) – (דברים כב, יז) וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה.
פרץ – בראשית כח, יד וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה. בראשית ל, ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי וַיִּפְרֹץ לָרֹב.
שלושת הפעלים האלו משמעותם התפשטות במרחב.
קיים גם שורש דומה – ברץ. כגון במסכת יומא דף מז ע"א: "תנו רבנן: מלא קמצו, יכול מבורץ - תלמוד לומר בקמצו", ופירש רש"י: "מבורץ - מבצבצין מכל צד ויוצא". גם שורש זה משמעותו התפשטות במרחב.
זהר – דניאל יב, ג וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ.
סהר – בראשית לט, כ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר. = בראשית מ, טו וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר: סיהרא.
צהר – בראשית ו, טז צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה.
שלושת הפעלים האלו משמעותם הארה.
כמו כן השורשים: גזז – כסס – קצצ – [קשש] משמעותם קרובה מאוד, במשמעות של חיתוך.
גזז – האותיות ג' וז' הם עיצורים קוליים.
כסס – האותיות כ' וס' הם אותם עיצורים - אך ללא שיתוף מיתרי הקול.
קצצ – האותיות ק' וצ' הם אותם עיצורים אך נחציים - דהיינו בתוספת קמיצה בעומק החיך.
לפיכך עולה שמשמעות הפועל לכוס הוא לכרסם ולטחון את השעורים והכוסמין.
גזז – כצצ, קסס – קזז
קיים גם שורש – כצצ, שכן במקומות רבים מוזכרת המילה גזוזטרא או גזוזטראות. במקומות נוספים מופיעה מילה זו בצורה כצוצרה, כצוצריות. הג' מוחלפת בכ', והז' מוחלפת בצ'.
וכן קיימים השורשים קסס, קזז, במסכת נזיר דף סה ע"א: "ואת הקססות", ופירש המפרש (הנקרא רש"י): "ואת הקססות - קוזזות של אדמה שנדבקו מן הדם ומן המוהל".
דוגמות נוספות לחילוף משולש:
גדד – לשרוט, וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם (מלכים א יח, כח).
כתת – לכתוש, וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת (מלכים ב יח, ד).
קטט – לחתוך, להקטין, "הני מקטטי והני לא מקטטי" (מסכת ערכין דף יג ע"ב), רש"י: "מקטטי - כלומר מקטינין ועושים קולם דק דק". הרב איסר זלמן מלצר (אבן האזל כלי המקדש ה, טו) פירש: "ומה דאמר הני מקטטי והני לא מקטטי נראה דהוא מלשון קטע והוא כפל הט' או דבאמת צ"ל מקטעי".
קדד – פירוש עלי תמר על הירושלמי ביכורים פרק א הלכה ח:
"אמר רבי יונה מאן דמקדר וכו'. ועיין בערוך ערך קדר א שבכל מקום שבא בבבלי מקדר לפי נוסח גמרא שלנו הוא גורס מקדד, מקדדין. ובערוך השלם שם העיר שבירושלמי בכל מקום כתיב מקדד מקדדים בדל"ת אולם בירושלמי סוף פ"ב במכות ובביכורים בסוגיין כתוב "מקדרין" וצ"ל "מקדדין" ע"כ. והנה במכות בד"א כתוב באמת מקדדין וכבר העיר ע"ז בש"נ, וכן בעירובין פ"ה ה"ג ובסוטה פ"ה ה"ג כתוב מקדרין אבל בד"ו כתוב לנכון מקדדין. ומזה יש להניח שגם בסוגיין הוא ט"ס וצ"ל מקדדין כי באותיות ד"ו האותיות דל"ת ורי"ש קרובות בצורתן והחילוף בהם מצוי. ודע שהלשון מאן דמקדרי וכו' מאן דמקדר וכו' אינו עולה יפה כפילות הביטוי בסגנון הלשון ויתכן שהיה כתוב בגליון מאן דמקדד, ור"ל שיש לגרוס מאן דמקדד במקום מאן דמקדר, ונכנס בפנים שלא במקומה ובט"ס מקדר במקום מקדד, וכצ"ל מאן דמקדד אילין שיגרונייה שבישן מנהון הדא בקעת גינוסר מנהון. ונראה לי שהביטוי קדד כמו גדד שהגימ"ל והקו"ף מתחלפות וגדד בכל מקום במקרא ובגמרא ביאורו חותך נוקב ראה בערוך ובערוך השלם ערך גד ב".
* גמד – כמת – קמט
גמד – (שופטים ג, טז) גֹּמֶד אָרְכָּהּ; רש"י: "אמה גדומה" כלומר אמה קטומה – חילוף כפול, אותו שורש בחילוף מקום האותיות. (יחזקאל כז, יא) וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ; רד"ק: "אנשים ננסים אנשי מדה קטנה".
כמת – כומתא, כובע נמוך וצמוד.
קמט – (איוב טז, ח) וַתִּקְמְטֵנִי; מצודת ציון: "ענין כִּוּוּץ". (איוב כב, טז) קֻמְּטוּ; מצודת ציון: "נתכווצו".
* גנב – כנף – קנף – קלף
גנב – כל פעולה שהיא בהסתר ובהחבא, כמו בשמואל ב יט, ד: וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר. במסכת בבא בתרא דף קלג ע"א: "גנבא גנובי למה לך?", פירש רשב"ם: "תסתיר דבריך". במסכת בבא קמא דף כז ע"ב: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל" – ענין הגניבה הוא שגוזל בהחבא.
כנף – הסתרה, כמו בישעיהו ל, כ וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ. פירש רש"י: "ולא יכנף - לא יתכסה ממך בכנף בגדיו כלומר לא יסתיר ממך פניו".
קנף – אוהל, תפקידו להאהיל, בשמואל ב טז, כב וַיַּטּוּ לְאַבְשָׁלוֹם הָאֹהֶל עַל הַגָּג. ובתרגום יונתן: "ונגדו לאבשלום קינופין על איגרא". מסכת סוכה פרק א משנה ג: שֶׁפֵּרַס עַל גַּבֵּי הַקִּינוֹף. במסכת סנהדרין דף סח ע"א: "כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו. הוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטרקלין שלו".
קלף – קליפה, כיסוי.
* מזג – מסך – מצק
בשורש 'מזג' הזין והגימל קוליות. והן מתחלפות בשורש 'מסך' למקבילותיהן סמך וכף שאינן קוליות. ובשורש 'מצק', הן מתחלפות לעיצורים הנחציים המתאימים.
* זגג – זככ – סככ
לשון זך ושקוף.
במסכת פסחים דף נה ע"ב: "הכוס מבית הזגג".
בירושלמי מסכת נדה פרק ג ה"ג:
"אי זהו שפיר מרוקם שאמרו כל שתחילת ברייתו דומה לרשון אין בודקין אותו במים מפני שהן עזין ועוכרין אותו, אלא בשמן מפני שהוא מתון ומזגזג".
ופירש הפני משה: "מפני שהוא מתון ומזגזג. יורד בנחת ומזכך". כלומר שזג הוא מזוכך – ההיפך מעכור.
איוב כח, יז: זְכוֹכִית.
בכורות פרק ז משנה ג: סָכֵי שֶׁמֶשׁ. פירש ר' עובדיה מברטנורא: "כשרוצה להביט אל השמש".
תוספתא מסכת בכורות פרק ה הלכה ג:
"איזה הוא סכי שמש שרואה את החדר ואת העלייה כאחת".
ויקרא רבה (מרגליות) פרשת בהר פרשה לד:
"סכי בי, איסתכל בי".
מסכתות מגילה דף יד ע"א; סנהדרין דף סט ע"ב:
"יסכה - שהכל סוכין/סכים ביופיה".
* גרגר – כרכר – קרקר
לגרגר – קול גילגול הגרון, (משלי א, ט) וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ.
לכרכר – (ישעיהו סו, כ) וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַה' בַּסּוּסִים וּבָרֶכֶב וּבַצַּבִּים וּבַפְּרָדִים וּבַכִּרְכָּרוֹת עַל הַר קָדְשִׁי יְרוּשָׁלִַם, ופירש רש"י: בכרכרות – בשיר, משחקים ומכרכרים כמו (שמואל ב' ו, יד) וְדָוִד מְכַרְכֵּר. ושם תרגם יונתן: "ודוד משבח".
לקרקר – שמות רבה (שנאן) פרשת וארא פרשה ט: "באותה שעה התחיל פרעה משחק עליהם ומקרקר אחריהם כתרנגולת". מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת וארא פרק ח: "שהיתה הצפרדע מקרקרת מבחוץ וחברתה עונה לה מבטן המצרי". אליהו רבה (איש שלום) פרשה כח: וכתרנגולת שמקרקרת על בניה.
* קרט – קרץ – קרס – גרס – גרז
ראה על המילה קורטוב, או על המילה קורט, וכן קיימת המילה קורטא (מסכתות עירובין דף יז ע"ב; חולין דף קה ע"ב; נדה דף כ ע"א).
* צנף – סנף – זנב
ראה בקישור זה.
* גדר – כתר – קטר – קדר – כדר
גדר – מקיפה, (במדבר כב, כד) גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה.
כתר – מקיף את הראש. וכן (שופטים כ, מג) כִּתְּרוּ אֶת בִּנְיָמִן, ופירש רש"י: "הקיפו את בנימן ככתר המקיף את הראש, וכן (תהלים כב, יג) אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי, וכן (חבקוק א, ד) כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת הַצַּדִּיק".
קטר – קשירה סביב, (דניאל ה, ו) וְקִטְרֵי חַרְצֵהּ מִשְׁתָּרַיִן, ופירש רש"י: "אזור חלציו נפתח".
כדר – (ישעיהו כב, יח) צָנוֹף יִצְנָפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר, תרגום יונתן: וְיַקִיפוּנָךְ בַּעֲלֵי דְבַב כְּשׁוּר, רש"י: "צנוף יצנפך - כמצנפת המקפת את הראש יקיפוך אויבים ומציקים". (ישעיהו כט, ג) וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ, רש"י: "כדור - כשורה של גייסות מקיפות".
קדר – שקוע לעומת הבליטה סביב. חפירה בקרקע (עירובין פרק ה משנה ד) שֶׁמְּקַדְּרִין בֶּהָרִים. חשוך כמצוי בקפל קרקע שקוע (ישעיהו נ, ג) אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת, פנים קודרות לעומת פנים זורחות (ירמיהו ח, כא) הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי, ופירש רש"י: "קדרתי - לשון שחרות ואופל", ובתרגום יונתן שם: אִתְחַפִּיאוּ אַפֵּי אִכְרוּם אוּכָמִין כְּקִדְרָא, מכאן משמעות קדרה ששולי נחושתה שרופים.
דוגמות נוספות לחילוף כפול:
* רגז – רכס
בתהלים לא, כ-כא: מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ נֶגֶד בְּנֵי אָדָם.
תַּסְתִּירֵם בְּסֵתֶר פָּנֶיךָ מֵרֻכְסֵי אִישׁ תִּצְפְּנֵם בְּסֻכָּה מֵרִיב לְשֹׁנוֹת.
המקומות הנוספים שבהם מוזכר שורש רכס הם וְיִרְכְּסוּ אֶת הַחֹשֶׁן, (ישעיהו מ, ד) וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה.
על פי זה פירשו המפרשים מלשון חיבור, או מלשון גבהות לב, או עקלקלות לב.
אבל בהקבלה בפסוק - רוכסי איש מקביל ל'רִיב', והכל הוא הגנה 'נגד בני אדם' המוזכר בפסוק שלפני כן.
לכן יש לפרש, מרוכסי איש - מרוגזי איש - כמו ריב.
הג' והז' הקוליות הפכו לכ' וס' - העיצורים המקבילים הלא קוליים.
* סלד – שלט
בכמה מקומות בש"ס נמצא הביטוי היד סולדת בו או בהן. בירושלמי הביטוי הוא היד שולטת. וכן כתב רבינו חננאל במסכת שבת דף מ ע"ב: "סולדת היא שולטת".
* זלג – סלק – צלק
משמעות 'צלק' שהחצי העליון ניתק ועולה, מתחלף עם 'סלק' שמשמעותו עולה.
גם השורש 'זלג' משמעותו מתנתק וזב, נוזל. הצ' והס' נתחלפו בז', והק' בג'.
* בדל – בזל – פסל – פצל
המשמעות: הפרדה, דבר מופרד.
(עמוס ג, יב) כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן.
מסכת בבא בתרא דף סח ע"ב: "מאי ביזלי? א"ר אבא: פיסקי בגי". ופירש רשב"ם: "ביזלי פיסקי באגי - חתיכות בקעה הגדולה הסמוכה לעיר אלא שמופלגת ממנה קצת".
(שמות לד, א) פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.
(בראשית ל, לז) וַיְפַצֵּל בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת.
* בזק – פסק – [בצק]
במשנה במסכת עירובין דף קד ע"א: "בוזקין מלח על גבי כבש בשביל שלא יחליקו".
פירש רש"י: "בוזקין - לשון כיתות, כדאמר בפרק שני דיומא (כב, ב) ממאי דהאי ויפקדם בבזק מידי דמיבזק הוא, ועוד כמראה הבזק מפרש בחגיגה (יג, ב) כאור היוצא בין החרסים שצורפין בהן זהב, והם נקובים וסדוקים".
ושם במסכת יומא דף כב ע"ב פירש רש"י: "בבזק - לשון שברי חרסים".
* זוב – צופ
לשון זרימה
זָבַת חָלָב.
(ויקרא טו, ב) זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ.
(איכה ד, ט) שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים.
(דברים יא, ד) אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם.
(איכה ג, נד) צָפוּ מַיִם עַל רֹאשִׁי.
רש"י מסכת יבמות דף קטו ע"א: "שמא צף מתחת המים ויצא".
* זרב – צרב – צרף
בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם. איוב ו, יז.
רש"י פירש: "יזורבו - לשון (יחזקאל כא, ג) {לֹא תִכְבֶּה לַהֶבֶת שַׁלְהֶבֶת} וְנִצְרְבוּ בָהּ כָּל פָּנִים, וכמו (משלי טז, כז) [כְּ]אֵשׁ צָרָבֶת". לרש"י משמעות שורש זרב – חימום. וקיים דמיון זרב – צרב – צרף. אך לפירוש רש"י לא מבוארת הגמרא אליה הפנה האבן עזרא – מסכת יומא דף עח ע"א: "כסא דכספא - חסר נמי אסור, משום דמזדריב".
ואילו בגליון מהדורת שטיינזלץ ביומא נכתב שנראה שמשמעות שורש זרב – נזילה, כמו בערבית. ומדובר בגמרא במים הנשפכים מהכוס. לפי זה השורש זרב דומה יותר לשורש צרף – חימום מתכת המביא לנזילתה.
* אנפק – אנבג
במסכת בבא בתרא דף נח ע"ב: "כתיב אפיתחא דקפוטקיא: אנפק, אנבג, אנטל. ואיזהו אנטל? זהו רביעית של תורה".
ופירש רשב"ם: "יש שקורין אנפק או אנטל או אנבג".
* רדד – רטט
רדד – בישעיהו ג, כג: וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים, רד"ק: "והרדידים - הוא לבוש דק".
בתהלים קמד, ב הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי, רש"י: "הרודד עמי תחתי - הרוקע ושוטח".
מסכת תמיד פרק ו משנה ג: "התחיל מרדד", פירוש המשנה לרמב"ם: "שוטח".
רטט – במסכת עבודה זרה דף סט ע"א: "ההוא אימרטוטי אימרטט", רש"י: "לחתיכות דקות קטנות".
* גבל – קבל – [גבן]
במסכת מועד קטן דף ט ע"ב; ומסכת עבודה זרה דף ו ע"ב: "תניא, רבי יהודה אומר: אשה לא תסוד, מפני שניוול הוא לה. ומודה רבי יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שטופלתו במועד".
וקשה מה שייך לשון קפל בסיד?
אלא שמילת "לקפל" קרובה אל "לגבל". ושייך בסיד המעורב במים.
ק-ג מתחלפות, פ-ב מתחלפות.
ושורש גבל קרוב לשורש גבן, שגם בו חל חילוף הנ"ל: (איוב י, י) הֲלֹא כֶחָלָב תַּתִּיכֵנִי וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי. (ומשמעות ציפה בארמית בשורש קפא בא משום שהקרח צף).
וכן במשנה במסכת מנחות דף עה ע"ב: "מנחת כהן משיח לא היה מקפלה".
מה שייך לשון קפל בסולת?
אלא שיש בילה בסולת שבשמן.
אמנם שם מסכת מנחות דף עה ע"ב: "אמר רבה: אינו מקפלה לארבעה אבל מקפלה לשנים". שקרוב גם ללשון כפל.
ובמסכת שבת דף קיג ע"א: "משנה. מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים".
פירש רש"י: "מקפלין את הכלים - בגדים כשפושטן מקפלין, מפני שמתרככין מכיבוסם".
גם הגיבול עניינו לרכך את טיט העיסה שלא יתקשה.
ובמשנה מסכת שבת פרק ב משנה ג: "פתילת הבגד שקפלה". וכתב הרמב"ם: "ופירוש קפלה, פתלה".
מסכת בבא בתרא דף קכא ע"ב: "תנו רבנן, שבעה קפלו את כל העולם כולו".
חיברו יחד, כמו גיבול.
במסכת שבת דף קנב ע"ב: "הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן".
עודרים, חופרים, מרככים.
במסכת חולין דף מד ע"א: "הא - דאקפל איקפולי, התם - דאפרוק אפרוקי".
תוספות: "פירוש רבינו חננאל דמפרש דאפרוק איפרוקי שנפרדו הסימנין זה מזה".
נתרכך חיבורם.
* גזם – כסם
מסכת עבודה זרה דף נ ע"ב: "אין מגזמין, וסכין שמן לגזום בין במועד בין בשביעית", רש"י: "קוטע את הנוף כדי שיוציא נופות הרבה סביבות הגיזום".
ביחזקאל מד, כ: וְרֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם. תרגום יונתן: סַפָרָא יִסְפְּרוּן יַת שְׂעַר רֵישֵׁיהוֹן.
* גדע – קטע
בשופטים כא, ו: וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל.
מסכת בבא קמא פרק ח משנה א: "קטע את ידו שיבר את רגלו".
* גזע – קצע
ישעיהו יא, א: וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, רד"ק: "ואמר מגזע, משרשיו, לפי שהעץ הנכרת יחליף ויוציא יונקות".
ישעיהו מ, כד: בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם, רש"י: "לכשיעקרו לא ישריש הגזע בארץ".
איוב יד, ח: אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ, וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ. מההקבלה משמע שכשם שהשורש למטה כך הגזע הוא החלק הגזום.
גם הביטוי "גזעו מחליף" משמעו שאינו גווע בסוף עונה.
ויקרא יד, מא: וְאֶת הַבַּיִת יַקְצִעַ מִבַּיִת סָבִיב, תרגום אונקלוס: "וית ביתא יקלפון". רש"י: "יקצע - רודוניי"ר בלע"ז [להקציע]. ובלשון משנה יש הרבה".
מסכת כלים פרק כז משנה ה: "וחכמים מטהרין עד שיקצע", רמב"ם על משנה: "רצונם לומר עד שיחתך קצותיהם ויישרם".
* בזע – פצע; בקע – פקע
שמות יד, טז: וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, תרגום אונקלוס: "ובזעהי". הובא ברש"י עבודה זרה דף ע ע"א על המילה ביזעא.
מסכת ברכות דף יט ע"א: "חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה".
רש"י מסכת חולין דף צה ע"ב: "אודיק בבזעא דדשא - הציץ דרך סדק שבדלת".
מלכים א כ, לז: וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ.
מסכת מועד קטן דף כח ע"א: "סליק יתיב בארזא דבי רב, פקע ארזא".
* הבהב – עפעף
ירושלמי מסכת מעשרות פרק ד ה"א: "המהבהב שיבלין באור".
תוספתא מסכת מעשרות פרק ג הלכה א: "המהבהב בשדה הרי זה חייב".
מסכת בבא מציעא דף פט ע"א: "פועל, מהו שיהבהב באור ויאכל?".
מסכת יומא דף מא ע"ב: "עץ ארז, ושני תולעת שקלטתן שלהבת - כשרה. - מיתיבי: נתהבהב הלשון - מביא לשון אחר ומקדש".
נתהבהב מלשון שלהבת, נוגע לא נוגע בשלהבת הבאה והולכת.
מסכת ברכות דף לד ע"א: "תנו רבנן: העובר לפני התיבה - צריך לסרב... כיצד הוא עושה - פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד".
כלומר מתלבט, מסכים ולא מסכים.
ירמיהו ט, יז: וְתֵרַדְנָה עֵינֵינוּ דִּמְעָה וְעַפְעַפֵּינוּ יִזְּלוּ מָיִם.
נסגרות ונפתחות לסירוגין במהירות כשלהבת.
* כזב – קצב
הפסק ומניעת ההמשך.
ישעיהו נח, יא: מוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו.
מלכים ב ד, טז: אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ, רש"י: "אל תכזב - אל תראני דבר שיפסוק... כמו לא יכזבו מימיו".
מלכים ב ו, ו: וַיִּקְצָב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה.
* גמז – כמס – קמץ
בדברים לב, לד: הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי.
ויקרא ב, ב: וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ.
מסכת פסחים פרק ד משנה ח: מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.
בגליון מהדורת שטינזלץ במנחות הובא שפועל גמז משמעו הרכבה. לפיכך מסתבר שמשמעותו כמו כמס וקמץ שראש ענף אחד תחוב לתוך רעהו.
* ציב – סיב – זיו
מסכת חולין דף קיט ע"ב: "עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו – טמא".
קרן עור.
מסכת עקצים פרק א משנה ב: שֹׁרֶשׁ צְנוֹן גָּדוֹל, מִצְטָרֵף, וְהַסִּיב שֶׁלּוֹ, אֵינוֹ מִצְטָרֵף.
במסכת סוטה פרק ט משנה טו: מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה... מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה.
ברק, קרן אור.
* נגב – נגף – נקף
ניגוב במגע ושפשוף.
מסכת עבודה זרה פרק ה משנה יא: גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ (במים ואפר. ר' עובדיה מברטנורא) וְהִיא טְהוֹרָה.
ניגוף מכה דוחפת.
שמות כא, כב: וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה.
ניקוף מכה שוברת.
ישעיהו י, לד: וְנִקַּף סִבְכֵי הַיַּעַר בַּבַּרְזֶל.
* צוח – סוח – זוח – זוע – סוע
ראה במסכת סוטה מב ע"א.
* צוף – סוב – זוב
ראה במסכת סוטה מב ע"א.
דוגמות נוספות לחילופים כפולים של עיצורים באותו שורש, מתוך דברי הרש"ר הירש:
* בבראשית פרק ח, כב: "קציר. "קצר" זהה ל"גזר" בהוראה מוגברת".
לאמור, הקוף מתחלפת בגימל, והצדי מתחלפת בזין.
* בבראשית כב, ט: "ויעקד. "עקד" - צורה מוגברת של "אגד": לאחד בקשירה".
האלף נתחלפה בעין, והגימל בקוף. שני חילופים לעיצורים המבוטאים בעומק הגרון.
* בבראשית לז, ב: "דבתם. "דבה" משרש "דבב", קרוב ל"טפף": הליכה בצעדים מהירים, ההליכה הכושלת של תינוק. מכאן "תפף", בהוראה מוגברת: צלילי התוף שאינם קשורים ביניהם".
* בשמות א, ז: "ויעצמו" ("עצם" כמוהו כ"אסם" =אוצר, בהוראה מוגברת: מאגר כוחות).
* בדברים כח, לח: "יחסלנו. "חסל" הוא "אזל" בהוראה מוגברת; כביכול, הדבר אזל מן העולם".
דוגמות לחילוף יחיד:
* שזף – שסף – שצף
שזף – לשון שריפה, אֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ (שיר השירים א, ו).
שסף – וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג (שמואל א טו, לג), תרגום יונתן: וּפָשַׁח – בקע, חתך.
שצף – בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ, וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ, אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה' (ישעיהו נד, ח). יש מפרשים שהפירוש הוא קצף רב. ויש מפרשים שהפירוש קצף מועט – בהקבלה לפסוק הקודם: בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ, כאשר בְּשֶׁצֶף קֶצֶף מקביל אל בְּרֶגַע קָטֹן.
ולפי הדימיון לפעלים שזף שסף הפירוש הוא שהיה רק רגע אחד של כעס גדול עד להשחית, והוא עבר. ובהקבלה: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף מקביל אל עֲזַבְתִּיךְ, שכן חלקי המשפט החליפו צד, בפסוק ז: בְּרֶגַע קָטֹן – עֲזַבְתִּיךְ, ובפסוק ח: בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי – רֶגַע. כשם שהמילה רֶגַע עברה מהראש לסוף, כך העונש הקשה עבר מהסוף לראש.
* זעיר – צעיר
זעיר – באיוב לו, ב: כַּתַּר לִי זְעֵיר. מצודת ציון: "מעט".
ירושלמי מסכת כלאים פ"ט ה"ג: "רבי יוסה בר נש זעיר".
צעיר – בראשית מג, לג: וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ.
* בזר – פזר
רש"י בתהלים סח, לא: "בִּזַּר עַמִּים - פזרו את השבטים".
* זהב – צהב
תוספתא נגעים א הלכה ד: "ומטמאין בשיער צהב דק שמראיו כתבנית הזהב".
מסכת חולין דף כב ע"ב: "מאימתי התורים כשרים? משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין? משיצהיבו".
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טז פסוק ה: "בכל יום ויום מצהיב כזהב".
