סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

ועם בית דין תוקעים. דבריו הקצרים הללו של רב הונא לא הובנו, ומסבירים: מאי [מה פירוש] "ועם בית דין" — כלומר בפני בית דין במקום בו יושבים חברי בית דין, לאפוקי [להוציא] שלא בפני בית דין — שלא.

מתיב [מקשה על כך] רבא ממה ששנינו: ועוד זאת היתה ירושלים בבניינה יתירה על יבנה, ויש לשאול: מאי [מה פירוש], מה דיוק הלשון "ועוד זאת"? אילימא כדקתני [אם תאמר שיש להבין רק כפי ששנינו במשנה], אם כן, "זאת" מיבעי ליה [הוצרך לו לומר] שהרי זה הוא ההבדל שבו מדובר. אלא תאמר: שבירושלים תוקעין יחידין וביבנה אין תוקעין יחידין אלא שליח צבור בלבד.

ואולם האם ביבנה אין תוקעין יחידין? והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, מסר: כי מסיים שליחא דציבורא [כאשר היה מסיים שליח הציבור] את התקיעה ביבנה לא שמע איניש [אדם] קל אוניה מקל תקועיא דיחידאי [קול אזניו מקול תקיעות היחידים], שלאחר שתקעו להוציא את הציבור כולו היו רבים מוציאים שופרותיהם ותוקעים, והיה הרעש גדול מאד. ולענייננו למדנו שלא רק שליח בית דין תקע ביבנה, אלא הכל תוקעים.

אלא לאו [האם לא] כך נבין את הדבר: שבירושלים תוקעין בין בשעות שהן הזמן הקבוע למושב בית דין (עד חצות היום) ובין שלא בזמן מושב בית הדין, ואילו ביבנה, בזמן מושב בית הדיןאין [כן], שלא בזמן מושב בית הדיןלא. הא [הרי] נלמד מכאן כי בזמן מושב בית הדין מיהא [על כל פנים] תוקעין ביבנה ואפילו שלא בפני בית הדין עצמו. ואם כן, מדיוק זה קשה לדברי רב הונא האומר כי ביבנה היו תוקעים דווקא לפני בית הדין!

את הדיוק הזה דוחים: לא, יש לפרש: שאילו בירושלים היו תוקעין בין בפני בית הדין בין שלא בפני בית הדין, ואילו ביבנה אינו כן אלא בפני בית דיןאין [כן], שלא בפני בית דיןלא.

איכא דמתני להא [יש שהיו שונים, גורסים, את אימרתו זו] של רב הונא לא על משנתנו אלא אהא [על דבר זה]: שאת הכתוב "ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם" (ויקרא כה, ט) — מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, ועל כך אמר רב הונא: "ועם בית דין". ומבררים: מאי [מה פירוש] ועם בית דיןבזמן מושב בית הדין, לאפוקי [להוציא] שלא בזמן מושב בית הדין, שלא.

ועל כך מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: תקיעת ראש השנה ויובל דוחה את השבת בגבולין, איש וביתו. ולפני שאנו מבררים את הדברים לגופם שואלים: מאי [מה פירוש] "איש וביתו"; אילימא [אם תרצה לפרש] כדרך שאנו מפרשים כרגיל, איש ואשתו — אי אפשר לומר כן, שכן איתתא מי מחייבא [האשה האם היא מחוייבת] בתקיעת שופר? והא [והרי] מצות עשה שהזמן גרמא היא, וכל מצות עשה שהזמן גרמאנשים פטורות.

אלא לאו [האם לא הכוונה] לומר איש בביתו, כלומר, ואפילו שלא בזמן מושב בית הדין! את הדיוק הזה דוחים: לא, לעולם תפרש שאדם מותר לתקוע גם בביתו אבל רק בזמן מושב בית הדין. ושיטתו היא, שביובל כל יחיד ויחיד תוקע ואפילו שלא בפני בית הדין, אולם בראש השנה, אין ליחיד לתקוע אלא בפני בית הדין בלבד.

מתיב [מקשה על כך] רב ששת ממקור אחר, שנינו: שוה היובל לראש השנה הן לענין תקיעה והן לענין הברכות, אלא שביובל תוקעין בו בין בבית דין שקידשו בו את החדש ובין בבית דין שלא קידשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, ואילו בראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החדש, ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע.

ונברר: מאי [מה פירוש] "אין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע"? אילימא [אם תאמר] שביובל תוקעין יחידין ובראש השנה אין תוקעין יחידין כלל — והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל, אמר: כי הוה [כאשר היה] מסיים שליחא דציבורא תקיעתא [שליח הציבור את התקיעות] ביבנה בראש השנה — לא שמע איניש [אדם] קל אוניה מקל תקועיא דיחידאי [קול אזניו מקול תקיעות היחידים], משמע שאף בראש השנה תוקעים יחידים.

אלא לאו [האם לא] כך הכוונה: שאילו ביובל תוקעין בין בזמן מושב בית הדין בין שלא בזמן מושב בית הדין, ואילו בראש השנה, בזמן מושב בית הדיןאין [כן], שלא בזמן מושב בית הדיןלא. קתני מיהת [שנינו על כל פנים], כי ביובל תוקעים בין בזמן מושב בית הדין בין שלא בזמן מושב בית הדין, ולא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, לעולם תפרש כי תוקעים רק בזמן מושב בית הדין. והכי קתני [וכך שנה], כך צריך להבין: "ביובל", בזמן מושב בית הדיןתוקעין בין בפני בית דין בין שלא בפני בית דין, ואילו בראש השנה תוקעין בזמן מושב בית הדין, ודווקא בפני בית דין. איתמר נמי [נאמר גם כן] בשם חכם אחר כשיטת רב הונא: אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: אין תוקעין היחידים ביום הכיפורים ביובל אלא כל זמן שבית הדין יושבין במקומם, כלומר, בזמן מושב בית הדין.

בעי [שאל] ר' זירא ובירר פרט בענין זה: ננערו חברי בית הדין לעמוד משנסתיים זמן מושב בית הדין ולא עמדו עדיין, מפני שהתעכבו משום מה, מהו? האם בית דין יושבין בעינן [צריכים אנו]והא איכא [והרי יש] דבר זה, שהרי עדיין יושבים הם שם, או דילמא [שמא] זמן מושב בית הדין בעינן [צריכים אנו] וזה כבר ליכא [אין]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה. והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה: ועוד זאת היתה ירושלים בבניינה יתירה על יבנה, שכל עיר שהיא רואה ושומעת וקרובה לירושלים ויכולה לבוא — תוקעים בה. את הדברים הללו, הנראים לכאורה זהים, מסבירים: רואה — כוונתו פרט לעיר שיושבת בנחל בגיא עמוק ואינה יכולה לראות למרחוק.

שומעתפרט ליושבת בראש ההר, שאמנם רואה את ירושלים מרחוק, אבל רחוקה היא מכדי לשמוע. קרובה — כוונתו פרט ליושבת חוץ לתחום שיש שטח ריק בינה ובין ירושלים עצמה יותר מתחום שבת. ויכולה לבואפרט לזו שמפסיק לה נהרא [נהר] בין אותה עיר וירושלים, שאף שהיא קרובה, כיון שאי אפשר לעבור את הנהר — אינה יכולה לבוא.

ב משנה כיון שהזכרנו את תקנת רבן יוחנן בן זכאי בענין התקיעה, מזכירים תקנות אחרות שלו: בראשונה בזמן שהיה בית המקדש קיים, היה הלולב ניטל במקדש שבעה ימים, כל ימי חג הסוכות, ובמדינה (מחוץ למקדש) רק יום אחד, היום הראשון של החג. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה ימים, כדי לעשות זכר למקדש.

ועוד התקין רבן יוחנן בן זכאי, שבזמן שבית המקדש היה קיים, הרי מדין התורה, מאותה שעה שהוקרב העומר ביום שישה עשר בניסן — הותרה כל התבואה החדשה באכילה, ורבן יוחנן בן זכאי התקין לאחר חורבן הבית שיהא יום הנף (יום הנפת התבואה) הוא יום שישה עשר בניסן כולו אסור באכילת תבואה חדשה, עד לערב.

ג גמרא ומנלן דעבדינן [ומניין לנו שאנו צריכים לעשות] זכר למקדש? שאמר קרא [הכתוב]: "כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה" (ירמיה ל, יז), מכלל הדברים את לומד דבעיא [שצריכה] ירושלים דרישה, שידרשו ויזכרו אותה.

ד עוד שנינו במשנה ש רבן יוחנן בן זכאי תיקן שיהא יום הנף לאחר חורבן בית המקדש, כולו אסור באכילת תבואה חדשה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר — מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו אנשים: אשתקד [בשנה שעברה] לפני שנבנה הבית מי האם לא אכלנו כבר מן התבואה החדשה בהאיר מזרח, מיד כשהתחיל בוקרו של יום שישה עשר בניסן — עכשו נמי ניכול [גם כן נאכל] מיד בבוקר יום השישה עשר,

ולא ידעי [ואינם יודעים] דאשתקד [שבשנה שעברה] לא הוה [היה] קרבן העומר ולכן מיד כשהאיר מזרחהתיר את התבואה החדשה. ואילו השתא דאיכא [עכשיו, משנבנה בית המקדש, שיש] קרבן עומרעומר בלבד הוא שמתיר, ויש להמתין עד שיקריבוהו.

ומבררים: דמיבני אימת [שנבנה בית המקדש מתי]? אילימא דאיבני בשיתסר [אם תאמר שנבנה בית המקדש ביום שישה עשר בניסן] עצמו, הרי ביום שישה עשר לא יכלו עוד להקריב את העומר, ונמצא שמש האיר המזרח התיר, ואין לחשוש.

אלא תאמר דאיבני בחמיסר [שנבנה בחמישה עשר בניסן] או קודם לכן, והרי אז מחצות היום ולהלן (והלאה) לשתרי [שיהא מותר], דהא תנן [שהרי שנינו במשנה] באותו ענין: הרחוקין מירושלים שאינם יודעים מתי הוקרב העומר — מותרין באכילת תבואה חדשה מחצות היום ולהלן, לפי שהם יכולים לסמוך שאין בית דין מתעצלים בו, בקרבן העומר, להקריבו לאחר שעה זו. ואם כן, גם כשיבנה בית המקדש ודאי לא יאחרו את הקרבת העומר מחצי היום ותהא התבואה החדשה מותרת גם כעת משעה זו!

ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] לומר אלא דאיבני [שנבנה] בית המקדש בחמיסר [ביום חמישה עשר בניסן] סמוך לשקיעת החמה, ועד שימצאו תבואה לקצור, ועד שיקצרוה, יעבור זמן רב, ולא יספיקו להקריב את קרבן העומר בשעתו, ושמא יקריבוהו בסוף יום השישה עשר. אי נמי [או גם כן], דאיבני בליליא [שנבנה בלילה] או לשישה עשר בניסן, ואי אפשר להכינו אלא במשך היום.

אמר רב נחמן בר יצחק: רבן יוחנן בן זכאי

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר