סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

משום דנפישי בני חילא [שרבים אנשי הצבא] בעיר מחוזא ואם אתן לכולם לאכול יכלה ממוני.

א ועוד סיפור הקשור בכותל רעוע, אילפא ור' יוחנן הוו גרסי באורייתא [היו לומדים תורה] יחד, דחיקא להו מילתא טובא [נדחק להם הדבר מאוד] שהיו עניים גדולים ונזקקים מאוד בפרנסתם, אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא [אמרו: הבה נעמוד, נלך ונעשה איזה שהוא עסק] ונקיים בנפשין [בעצמנו] מה שנאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד), ומוטב שלא ניעשה אנו אביונים גמורים. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא [הלכו ישבו תחת כותל רעוע], הוו קא כרכי ריפתא [והיו אוכלים פת], אתו תרי [באו שני] מלאכי השרת

שמעיה [שמע] ר' יוחנן שאמר חד לחבריה [אחד לחבירו]: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו [הבה נשליך עליהם כותל זה ונהרגם] לפי שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה! אמר ליה [ליה] אידך [המלאך האחר]: שבקינהו [הנח להם], משום דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא [שיש ביניהם אחד שהשעה עומדת לו] ויבוא להצלחה רבה. ר' יוחנן שמע כל זה אילפא לא שמע. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאילפא: האם שמע מר מידי [אדוני דבר]? אמר ליה [לו]: לא. אמר ר' יוחנן בלבו מדשמעי אנא [מכיון שאני שמעתי] ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא [מכאן שלי עומדת השעה].

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאילפא: איהדר [אחזור] אני הביתה, ואוקי בנפשאי [ואקיים בעצמי] מה שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא). ר' יוחנן הדר [חזר] לבית המדרש, אילפא לא הדר [חזר] והלך למרחקים לעסקים, עד דאתא [שבא] אילפא ממסעותיו מליך [מלך], כלומר, נעשה ר' יוחנן התמנה לראש ישיבה, ומתוך כך גם השתנה מצבו הכלכלי לטובה.

אמרו לו לאילפא: אי אתיב מר וגריס [אם היה אדוני יושב ולומד] ולא הולך לעסקים, לא הוה מליך מר [היה מולך אדוני, ר' יוחנן] שלא היה נעשה ראש ישיבה. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא [הלך ותלה עצמו בתורן של ספינה] אמר בלשון זו: אי איכא דשאיל לי במתניתא [אם יש אדם שישאל אותי בברייתא של] ר' חייא ור' אושעיא ולא פשטינא לה ממתניתין [אפתור לו את הבעיה מתוך משנתנו], נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא [נופל אני מתורן הספינה וטובע], שרצה להראות שגדול כוחו בתורה גם עכשיו, ולא בשל הפסקת לימודו לא עלה לגדולה.

מסופר: אתא ההוא סבא [בא זקן אחד] תנא ליה [ושנה לו] ברייתא זו: אדם העומד למות האומר בצוואתו: תנו שקל לבני בשבת (בכל שבוע), והן ראויין לפי צורכיהם לתת להם סלע (ארבעה דינרים) — נותנים להם סלע ששקל שאמר לא היה אלא הערכתו, ולא התכוון דווקא לסכום זה. ואם אמר: אל תתנו להם אלא שקל — אין נותנין להם אלא שקל ולא יותר.

אם אמר: אם מתו בניי ירשו אחרים תחתיהם — הרי אז בין שאמר "תנו" ובין שאמר "אל תתנו" שאפילו אמר שקל ולא אמר שקל בלבד — אין נותנין להם אלא שקל ולא יותר, משום שאז ברור שהאב התכוון לתת לבניו רק קיצבה מסויימת בלבד ולא יותר מזה, שהרי רוצה להוריש יתרת הממון לאחרים, ושאל הזקן את אילפא מה המקור במשנה להלכה זו שבברייתא, אמר ליה [לו] אילפא: הא מני [זו כשיטת מי], כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: מצוה לקיים דברי המת. ודבר זה מפורש במשנה. ולפי שיטה זו מתפרשת הברייתא היטב, שאנו הולכים בכל מקרה אחרי כוונתו של הנפטר.

ב ומעשה אחר בבית רעוע: אמרו עליו על נחום איש גם זו שהיה סומא משתי עיניו, גדם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו, וכל גופו מלא שחין, והיה מוטל בבית רעוע, ורגלי מטתו מונחין בספלין של מים כדי שלא יעלו עליו נמלים, שכיון שהיה מוכה שחין וידיו ורגליו קטועות לא יכול היה לגרש את הנמלים מגופו. פעם אחת [היתה מטתו מונחת בבית רעוע], ובקשו תלמידיו לפנות את מטתו, ואחר כך לפנות משם את הכלים שבבית. אמר להם: בניי, מייעץ אני לכם פנו את הכלים, ואחר כך פנו את מטתי, שמובטח לכם שכל זמן שאני בבית — אין הבית נופל. וכך עשו, פינו את הכלים ואחר כך פנו את מטתו, ונפל הבית מיד.

אמרו לו תלמידיו: רבי, וכי מאחר שצדיק גמור אתה, שהרי ראינו שכל זמן שאתה בבית אין הבית נופל, למה עלתה לך כך ביסורים גדולים אלה? אמר להם: בניי, אני גרמתי זאת לעצמי. וכך היה המעשה: שפעם אחת הייתי מהלך בדרך לבית חמי, והיה עמי משוי (משא) טעון על שלשה חמורים, אחד היה טעון של מאכל, ואחד של משתה, ואחד של מיני מגדים (ממתקים). בא עני אחד ועמד לי בדרך, ואמר לי: רבי, פרנסני. אמרתי לו: המתן עד שאפרוק מן החמור וכשאפרוק מן החמור אתן לך. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצתה נשמתו ברעב.

הלכתי ונפלתי על פניו, ואמרתי: עיני שלא חסו על עיניך — יסומו (יתעוורו), ידיי שלא חסו על ידיך — יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך — יתקטעו, ולא נתקררה (שקטה) דעתי עד שאמרתי: כל גופי יהא מלא שחין ונמצא שהוא התפלל על עצמו שיתמרק ביסורים אלה. אמרו לו התלמידים: אף על פי כן, אוי לנו שראינוך בכך, וביסורים אלה! אמר להם: אוי לי אם לא ראיתוני בכך, ששמח אני ביסורים אלה שהם מכפרים על עווני.

ומסבירים: ואמאי קרו ליה [ולמה קראו לו] נחום איש גם זו — דכל מילתא דהוה סלקא ליה [שכל דבר שהיה מגיע, מזדמן לו] אמר: גם זו לטובה, לכן קראו לו "איש גם זו". ומספרים: זימנא חדא בעו לשדורי [פעם אחת רצו לשלוח] ישראל דורון (מתנה) לבי [לבית] הקיסר, אמרו: מאן ייזיל [מי ילך]; ייזיל [ילך] נחום איש גם זו, שמלומד בניסין הוא. שדרו בידיה [שלחו בידו] מלא סיפטא [תיבה] אבנים טובות ומרגליות, אזל בת בההוא דירא [הלך ולן בדירה אחת], בליליא קמו הנך דיוראי ושקלינהו לספטיה ומלונהו עפרא [בלילה קמו אותם הדיירים שגרו שם לקחו את התיבה הוציאו את כל המרגליות משם ומילאו אותה בעפר].

למחר כי חזנהו [כאשר ראה זאת] אמר: גם זו לטובה. כי מטא התם [כאשר הגיע לשם] לבית הקיסר שרינהו לסיפטא [פתחו את התיבה] חזנהו דמלו עפרא [וראו אותה שמלאה עפר]. בעא מלכא למקטלינהו לכולהו [רצה המלך להרוג את כולם] את כל שליחי ישראל על שביזו אותו, והביאו לו עפר. אמר המלך: קא מחייכו [צוחקים] בי יהודאי [היהודים]! אמר נחום: גם זו לטובה. אתא [בא] אליהו הנביא, אדמי ליה כחד מינייהו [ונדמה לו למלך כאחד מהם] מן השרים, אמר ליה [לו]: דלמא הא עפרא מעפרא [שמא עפר זה הוא מאותו עפר] של אברהם אבוהון [אביהם] הוא, דכי הוה שרי עפרא הוו סייפיה [שכאשר היה זורק עפר היה נעשה חרבות] וכשהיה זורק גילי [קש] הוו גירי [היו נעשים חיצים] וכדכתיב [כפי שנאמר] בנבואה שדרשוה חכמים באברהם אבינו: "יתן כעפר חרבו כקש נדף קשתו" (ישעיהו מא, ב).

ומספרים: הויא חדא מדינתא [היתה מדינה אחת] שלא מצו למיכבשה [יכלו לכבוש אותה], בדקו מיניה [ממנו] מן העפר הזה וכבשוה. כיון שראו שעפר זה הוא אכן עפר של נס, עיילו לבי גנזיה [נכנסו לבית האוצרות] ומלוהו לסיפטיה [ומלאו את תיבתו] אבנים טובות ומרגליות ושדרוהו ביקרא רבה [ושלחוהו בכבוד גדול].

כי אתו ביתו בההוא דיורא [כאשר באו ללון שוב באותו בית] אמרו ליה [לו] הבריות: מאי אייתית בהדך דעבדי לך יקרא כולי האי [מה הבאת בידך אל המלך שעשו לך כבוד גדול כזה]? אמר להו [להם]: מאי דשקלי מהכא אמטי להתם [מה שלקחתי מכאן הבאתי לשם] וכיון ששמעו את הסיפור סברו שהעפר שבביתם הוא עפר שגרם לנס זה. סתרו לדירייהו ואמטינהו לבי מלכא [שברו את דירתם והביאוהו (את העפר) לבית המלך], אמרו ליה [לו]: האי עפרא דאייתי הכא [עפר זה שבא לכאן] — מדידן [משלנו] הוא. בדקוה [בדקו אותו] את העפר הזה במלחמה ולא אשכחוה [מצאו בו] כוח ניסי זה, שהרי אירע הנס בזכות נחום איש גם זו, וקטלינהו להנך דיוראי [והרגו את הדיירים ההם].

ג שנינו במשנה: אי זו היא דברעיר המוציאה חמש מאות רגלי שמתו בה שלושה מתים בשלושה ימים. תנו רבנן [שנו חכמים]: עיר המוציאה חמש מאות ואלף רגלי (שיש בה אלף וחמש מאות איש), כגון כפר עכו, ויצאו הימנה תשעה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר.

מתו כל התשעה ביום אחד ולא מתו אנשים בימים האחרים או מתו תשעה בארבעה ימים — אין זה דבר אלא מקרה הוא שאירע שמתו כמה אנשים יחד. ועיר המוציאה חמש מאות רגלי, כגון כפר עמיקו, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה — הרי זה דבר.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר