תינח [נניח] היכא [היכן, כאשר] נשא מת ואחר כך נשא חי, שהאח שמת נשא קודם אחת מן האחיות ונאסרה על אחיו (היבם) איפוא משום אשת אח, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, וחזרה ונאסרה משום אחות אשה. ואז אפשר לומר דמגו דאישתרי [שמתוך שהותר] האיסור הראשון של אשת אח בשל מצות הייבום — אישתרי נמי [הותר גם כן] איסור אחות אשה.

אלא, אם היה זה מקרה אחר, שקודם נשא האח החי את אשתו, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, נמצא שאיסור אחות אשה קדים [קדם] וחל עליו, שהרי תחילה היתה אותה אשה אסורה עליו משום שהיא אחות אשתו, וכשנשאה אחיו חל עליה איסור נוסף, שהיא גם אשת האח, ואז, גם כאשר הותר האיסור השני במות האח בלי בנים, האיסור הראשון נשאר במקומו.

ועוד: אפילו במקרה שנשא האח המת תחילה את אחת האחיות נמי [גם כן] תינח היכא [נניח, היכן כאשר] נשא האח שמת את האשה ומת, ואחר כך נשא חי את אחותה, שאפשר היה לומר שאשת האח המת חזיא ליה דביני ביני [ראויה לו בינתים], שהרי לפני שנשא את אחותה, היתה אשת אחיו המת מותרת לו משום מצות ייבום, ואז אפשר היה לומר שלא יחול עליו גם האיסור השני. אלא אם נשא האח שמת תחילה, ולא מת עדיין, ואחר כך עוד בחייו נשא האח החי את אחותה, אם כן לא איחזיא [נראתה], לא נעשתה ראויה ליה [לו] כלל, שהרי לא היה פרק זמן כלשהו שבו היתה מותרת לו, וראיה לשיקול זה:

מי [האם] לא מודי [מודה] עולא שאם ראה המצורע קרי בליל שמיני, לא ביום השמיני עצמו אלא בלילה שלפניו, שאין מכניס ידיו לבהונות, שצריך להכניסן כדי שיתנו עליהם דם ושמן ויטהרו אותו, ואינו מכניסן משום שהוא טמא טומאת קרי, שלא יצא עדיין מטומאת הצרעת בשעה שהיא ראויה להביא בה קרבן, שהרי לא היה עדיין זמן שהיה אותו אדם ראוי להביא קרבן ולצאת מצרעתו, משום שעוד בליל שמיני, לפני שהגיע הזמן להקריב קרבן (בשעות היום ביום השמיני), היה כבר טמא טומאה אחרת, וכיון שלא הותר לו להיכנס למקדש בטומאה אפילו שעה אחת, אין אומרים שיקול זה של "הואיל והותר הותר". ואם כן, אף כאן אין חיזוק לסברה להתיר איסור ערוה ליבם.

אלא יש לתקן מעט את הדברים שאמרנו, ולהבינם כך: כי איצטריך [כאשר נצרכה] המלה "עליה" שממנה למדנו איסור אחות אשתו בייבום — הרי זה היכא [היכן, כאשר] נשא תחילה האח שמת, ומת, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שאז היתה אשת אחיו מותרת לו שעה אחת, ואפשר היה לומר כיון שהותרה הותרה, ולכן צריך היה לכתוב "עליה" כדי לאוסרה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] שההנחה שאפשר לייבם גם כשיש איסור ערוה אתיא בהיקישא [היתה באה מכוח ההיקש] של ר' יונה. שאמר ר' יונה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע, אמר קרא [הכתוב]: "כי כל אשר יעשה מכל התועבת האלה ונכרתו" (ויקרא יח, כט), באותו פסוק הוקשו (הושוו) כל העריות כולן לאשת אח, ולכן היינו יכולים לומר: מה אשת אח שריא [מותרת] לייבום, אף כל עריות נמי שריין [גם כן מותרות], על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "עליה".

כנגד ראיה זו אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: מכדי [הרי] כל העריות איכא לאקושינהו [יש מקום להשוות אותן] לאשת אח ולהתירן לייבום ואיכא לאקושינהו [ויש מקום להשוות אותן] לאחות אשה ולאסור, מאי חזית דאקשת [מה ראית שהקשת, השווית אותן] לאחות אשה? אקשינהו [הקש אותן] לאשת אח! ושמא נאמר שמן ההדגשה "עליה" לא נלמד מאחות אשה ולאסור בכל מקרה, אלא להיפך: מ"עליה" שנאמר בייבום נלמד שהייבום מותר אפילו באחות אשה, וכן בכל העריות!

ומתרצים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] טעם זה: אם יש לבחור בין שתי אפשרויות להבין משמעותו של היקש האחת לקולא [להקל] והאחרת לחומרא [להחמיר] — לחומרא מקשינן [להחמיר אנחנו משווים] ולא להקל. איבעית אימא [אם תרצה אמור] טעם זה: הכא תרי איסורי [כאן יש שני איסורים], איסור אשת אח ואיסור אחות אשה, והכא תרי איסורי [וכאן בשאר עריות יש שני איסורים] ותרי מתרי ילפינן [ושנים משנים אנו למדים] אבל הכא חדא איסורא [כאן, בייבום רגיל, יש רק איסור אחד] של אשת אח, ותרי מחדא לא ילפינן [ושנים מאחד אין אנו למדים].

רבא אמר: מעיקרו של דבר יש לפרש את מדרש ההלכה בדרך אחרת: ערוה עצמה לא צריכא קרא [אינה צריכה כתוב] כדי ללמד שאין לייבם אותה, משום שאין מצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת. אלא, כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב] הרי זה למיסר [לאסור] את הצרה, מאחר שהצרה איננה אסורה על היבם משום ערוה, והייתור "עליה" לא נאמר אלא כדי לאסור את הצרה.

ושואלים: וכי סבור התנא כי ערוה לא צריכא קרא [איננה צריכה כתוב]? והא תניא [והרי שנינו באותה ברייתא]: אין לי אלא היא, צרתה מניין? ומשמע שגם לגבי הערוה עצמה צריך לימוד!

ומשיבים: משום צרתה, מה שאמרו "אין לי אלא היא" לא נלמד ממקרא זה, ולא נאמר אלא כדי לקשור לאותו ענין את הצרה.

ומקשים עוד: והא קתני [והרי שנה] בברייתא: אין לי אלא הן האחיות הפטורות מן הייבום, משמע שהלימוד הוא ביחס להן! ודוחים שוב: אף כאן לא אמרו זאת אלא משום צרותיהן.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לסתור את דברי רבא מברייתא אחרת: רבי אומר ראיה אחרת לענין זה של איסור ערוה וצרה, נאמר בכתוב: "ולקחה לו לאשה וייבמה" (דברים כה, ה), כיון שלא נאמר "ולקח" אלא "ולקחה" משמע לקח אותה דווקא, לצמצם: זו ולא אחרת שיש בה איסור, וכן לא נאמר "ויבם" סתם אלא "ויבמה" = ייבם אותה, לומר: את זו ולא אחרת, הרי זה בא לאסור צרות ועריות. ומכאן אנו למדים שאף איסור עריות צריך לימוד מיוחד!

ומתרצים: אימא [אמור] בתיקון לשון קצת: לאסור צרות של עריות, ולא עריות עצמן. ומקשים: והא תרי קראי קנסיב ליה [והרי שני פסוקים הביא לו] לראיה, "ולקחה" "ויבמה", מאי לאו [האם לא] משום שצריך חד [פסוק אחד] ללמד לגבי ערוה וחד [ופסוק אחד] ללמד לגבי צרה?

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה], שני הפסוקים ללמד לגבי צרה באו, וצריכים שני פסוקים מטעם זה: חד למיסר [אחד מהם בא לאסור] צרה במקום מצוה, לומר שצרת ערוה במקום שבו קיימת מצות ייבום — אסורה עליו. וחד למישרי [ואחד להתיר] צרה שלא במקום מצוה. שאם אשה היא צרה לאחת העריות האסורות על אדם — רשאי הוא לשאת אותה לאחר מות בעלה, שאין איסור זה של צרת ערוה אלא במקום שחלה מצות ייבום, כלומר, באשת אח.

מאי טעמא [ומה טעם הדבר] — כך הוא דקדוק לשון הפסוק, שהיה יכול לכתוב: "ויבם" וכתב בהדגשה "ויבמה" — משמע: במקום ייבום הוא דאסירא [שאסורה] צרה, שלא במקום ייבום — שריא [מותרת] צרה.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת], אם מדקדקים בלשונה, כשיטה זו של רבא. דקתני [ששנה] בה: חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן. ואילו "פטורות ופוטרות" לא קתני [שנה], משמע שעצם פטורן של הנשים שהן עריות אינו צריך ללימוד מיוחד, כי אין בו חידוש, ועיקר החידוש הוא בכך שהן פוטרות את צרותיהן, ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ושואלים: אם כך, ומאי שנא [ומה שונה, מדוע דווקא] ערוה דלא צריכא קרא [שאיננה צריכה כתוב מיוחד] — משום הנימוק שאמרת שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, אם כן צרה נמי [גם כן] לא תיבעי קרא [תצטרך כתוב] נוסף משום אותו טעם — שאין עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת, שהרי מלשון הכתוב "לצרור" למדים אנחנו שצרת אחות אשה אסורה כמו אחות אשה עצמה!

אמר ליה [לו] רב אחא בר ביבי מר לרבינא: הכי קאמרינן משמיה [כך אומרים אנחנו משמו] של רבא: בשביל צרה נמי [גם כן] לא איצטריך קרא [נצרך כתוב] וכפי שאמרנו בערוה עצמה, שהרי גם בה יש כרת, ואין עשה של ייבום דוחה אותה. כי איצטריך קרא [כאשר נצרך הכתוב]