ולא חייבים הציבור להביא פר העלם דבר על שגגתם בעבודה זרה, אלא על דבר מעשה של עבודה זרה שחייבין על זדונו כרת ושגגתו חטאת, כגון: זביחה, הקטרה, ניסוך והשתחוויה לעבודה זרה, אבל חיבוק ונישוק עבודה זרה אינו בכלל זה. ותנן נמי [ושנינו גם כן במשנה] כעין זה: כל מצוה שבתורה, אם עבר עליה בשגגה, על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אם היה זה יחיד ששגג בכך — מביא כשבה או שעירה (עז), ואם נשיא (מלך) — מביא על חטא כזה שעיר, ואם משיח (כהן גדול) ובית דין — מביאין פר.

ואם חטאו בעבודה זרה בשגגה כזו, יחיד ונשיא ומשיח — מביאין שעירה, ואילו הצבור מביאים פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת. ושואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שרק על עבירה כגון זו מביאים קרבן חטאת?

ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בפר העלם דבר של ציבור: "ונודעה החטאת אשר חטאו עליה" (ויקרא ד, יד), רבי אומר: נאמר כאן בחטאת "עליה", ונאמר להלן באיסור אחות אשה "עליה", ואנו למדים בגזירה שווה: מה להלן באחות אשה הרי זה דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן קרבן זה שמביאים אינו אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

וממשיכים: אשכחן [מצאנו] איפוא הוכחה על מה מביאים הצבור קרבן חטאת, משיח מנלן [מניין לנו] שגם הוא מביא חטאת על חטא כזה בלבד? דכתיב [שנאמר] במשיח (בכהן גדול): "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" (שם ג), הרי שהמשיח מביא קרבן על חטא כצבור.

יחיד ונשיא מניין שמביאים קרבן חטאת רק על חטאים בדרגת חומרה זו — אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה של המילים "מצות" "מצות" שנאמר, הן בחטא העם, הן בחטא היחיד, והן בחטא הנשיא: "מכל מצות ה' אשר לא תעשינה" (שם ב. שם יג. שם כב).

וההלכה היא כי לא בעבודה זרה אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. צבור בעבודה זרה — יליף [לומד] בגזירה שווה של "מעיני" "מעיני", שנאמר בפר העלם דבר של ציבור: "מעיני הקהל" (שם יג), ובשגגת עבודה זרה נאמר: "מעיני העדה" (במדבר טו, כד), ללמד שהעדה מביאה קרבן על שגגת עבודה זרה רק כאשר היתה העבירה כזו שיש בזדונה כרת.

יחיד, נשיא ומשיח למדים ממה שנאמר בשגגת עבודה זרה: "ואם נפש אחת תחטא" (שם כז) — אחד יחיד, ואחד נשיא, ואחד משיח במשמע. והוי"ו שבמלת "ואם" שבתחילת הפסוק מוסיף על ענין ראשון, של שגגת העדה כולה, ללמדנו ששתי ההלכות הללו קשורות זו בזו,

וילמד תחתון הנושא השני, המדבר ביחיד, מן העליון המדבר בציבור. וכיון שבציבור אינו מביא קרבן זה אלא על דבר שזדונו כרת — אף יחיד דינו כך, ואם כן, יש לרבי לימוד מן המלה "עליה".

ושואלים: ורבנן [וחכמים], שדורשים "עליה" לענין צרות, האי סברא מנא להו [סברה זו מניין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] הדבר ממקור אחר, מדמקרי ליה [ממה שהיה מקריא, מלמד לו] ר' יהושע בן לוי לבריה [לבנו] בפסוק המסכם דין עבודה זרה בשוגג: "האזרח בבני ישראל ולגר הגר בתוכם תורה אחת יהיה לכם לעשה בשגגה" (שם כט), וסמוך לו "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה (שם ל),

הוקשה [הושוותה] כל התורה כולה ("תורה אחת") לעבודה זרה, מה עבודה זרה אין חייבים קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ("ונכרתה הנפש ההיא") — אף כל דבר אין חייבים קרבן אלא על דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ומעירים: אשכחן [מצאנו איפוא] לפי זה מקור עבור יחיד ונשיא ומשיח, בין בעבודה זרה ובין בשאר מצות. צבור בעבודה זרה מניין שחייב רק על שגגה כזו? אמר קרא [הכתוב] "ואם נפש אחת תחטא" (שם כז) בוי"ו החיבור, ללמד ששני הדינים קשורים זה לזה, וילמד עליון, הקטע הראשון המדבר בציבור מתחתון מן השני, המדבר ביחיד.

אלא, צבור בשאר מצות מנלן [מניין לנו] שאינו מביא אלא על דבר שזדונו כרת? ומשיבים: יליף [לומד] בגזירה שווה "מעיני" "מעיני", שנאמר בעבודה זרה, "מעיני העדה", ובשאר מצוות "מעיני הקהל", ושואלים: ורבי, האי [הפסוק הזה] "תורה אחת" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו], מה הוא למד ממנו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו הפסוק לכפי ששנינו בברייתא]: לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים שחטאו למרובים שחטאו בעבודה זרה. כיצד?

שכן יחידים שעבדו עבודה זרה נידונים בסקילה, לפיכך ממונן פלט (ניצול מהחרמה), שאמנם ממיתים את החוטא, אבל אין מחרימים את רכושו, ואילו מרובין נידונים במיתה קלה יותר, בסייף. שכך דינה של עיר הנדחת שכל אנשיה עבדו עבודה זרה, לפיכך ממונן אבד, שכך מצות התורה לשרוף את כל הרכוש של בני העיר.

יכול נחלוק גם בקרבנותיהן, אם שגגו בעבודה זרה, שלא יביאו כולם אותו קרבן — תלמוד לומר: "תורה אחת יהיה לכם" (שם כט), ליחיד שעבד ולרבים שעבדו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חלקיה מהמקום הגרוניא: טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, שכתבה התורה] "תורה אחת יהיה לכם", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שנחלק בקרבנותיהם, והרי יש לשאול: מאי לייתו [מה יביאו], איזה קרבן היו צריכים להביא, אם היינו מחלקים? אם תאמר לייתו [יביאו] פר בלבד, הלא צבור ששגגו בשאר מצות הוא דמייתו [שמביאים] פר, וכיון שנכתב הדבר לעצמו — משמע שאין דינם דומה.

ואם תאמר שיביאו כשבה — הלא יחיד בשאר מצות הוא דמייתי [שמביא], ואם יביאו שעיר לכפרה הלא נשיא בשאר מצות הוא דמייתי [שמביא]. ואם תאמר שיביאו פר לעולה ושעיר לחטאת — הרי צבור, כלומר, רוב ישראל, בעבודה זרה הוא דמייתו [שמביאים], ואלא מאי [מה] יביאו, שעירה — יחיד נמי היינו [גם כן זהו] קרבנו, שהרי היחיד יכול להביא לקרבן חטאת כשבה או שעירה, ולכאורה אין צורך בלימוד מיוחד בענין זה, שהרי אין אפשרות נוספת!

ומשיבים: איצטריך, סלקא דעתך אמינא [נצרך הדבר, כי יעלה על דעתך לומר] הואיל וצבור בהוראה כאשר הורה בית דין בטעות לציבור שמותר לו לעבוד עבודה זרה שאז מייתו [מביאים] בית הדין פר לעולה ושעיר לחטאת, אינהו נמי ניתו איפכא [הם גם כן שיביאו, אבל להיפך] פר לחטאת ושעיר לעולה.

אי נמי [או גם כן] נאמר, שמא היה צריך להביא כפרה שונה מיחיד ורק אין לו תקנה, שלא נאמרה בתורה תקנה לכפר על חטא זה של רבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "תורה אחת יהיה לכם" שגם לרבים שעבדו עבודה זרה יש כפרה בקרבן.

א עד כאן עסקנו במדרשי המקראות, ומעכשיו באים לדקדק בגופי ההלכות שבמשנה. וקודם כל בתפיסת המכלול, במספרים שדיברנו בהם. אמר ליה [לו] החכם לוי לרבי: מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע, שנה] חמש עשרה נשים? ליתני [שישנה] שש עשרה, שהרי אפשר למצוא גם מקרה נוסף של צרת ערוה! אמר ליה [לו] רבי: כמדומה לי שאין לו מוח בקדקדו לשואל זה.

והוא עצמו פירש את השאלה ותשובתה: מאי [מה] דעתך, שאפשר להוסיף עוד אמו אנוסת אביו, שאם אמו היתה רק אנוסת אביו ולא היתה נשואה לאב, ולפי דעת חכמים שאנוסת האב מותרת לבניו מאשה אחרת, יכול להיות שהאב יאנוס אשה ויוליד ממנה בן, ואותה אשה עצמה תינשא אחר כך לאחד הבנים של האונס, ואם זה שנשאה ימות בלא בנים — נמצא שהאם נופלת לייבום לפני אחי המת, שהוא בנה. ואם כן יש כאן בסך הכל שש עשרה עריות!

אולם, אי אפשר לומר כך, כי דין אמו אנוסת אביו הלא פלוגתא [מחלוקת] בין ר' יהודה ורבנן [וחכמים] היא, שלדעת ר' יהודה לא יתכן שאנוסת אביו תיפול לפניו לייבום, כיון שאסורה לאחיו משום אנוסת אביו, ובפלוגתא לא קא מיירי [ובדבר שיש בו מחלוקת לא עסק] במשנה זו, שנמנו במשנה רק דברים המקובלים על הכל, ולא דברים שיש בהם מחלוקת.

ושואלים: והאם לא נמנו במשנה דברים שיש בהם מחלוקת? והרי איסור מצוה ואיסור קדושה, אם נופלת לייבום אשה שאסורה עליו משום גזירת חכמים שאסרו לשאתה (כגון קרובה רחוקה יותר שהיא "שניה" לעריות), או שהיא אסורה בלאו בלבד משום קדושת ישראל או קדושת הכהונה, כגון ממזרת או נתינה,

דפליגי [שנחלקו] בכך ר' עקיבא ורבנן [וחכמים] אם אשה כזו פטורה לגמרי מן הייבום ומן החליצה, כערוה, או שחלה עליה מצות ייבום, וכיון שאינו רשאי לשאת אותה — צריך לחלוץ לה, ובכל זאת קתני [שנה] הלכה זו השנויה במחלוקת (להלן יבמות כא, א)!

ומשיבים: בפרקין קא אמרינן [בפרקנו אמרנו], כלומר, אמרנו שבפרק זה נשנו רק הלכות מוסכמות ומחלוקת ר' עקיבא וחכמים נאמרה בפרק שני. ומקשים: והא [והרי] בפרקנו זה שנינו שבית שמאי מתירין את הצרות לאחין, שלדעתם אין איסור בצרת ערוה ובית הלל אוסרין, והרי שגם בפרקנו שנויה הלכה שהיא בעיקרה במחלוקת!

ומשיבים: דעת בית שמאי, במקום שחולקים עליהם בית הלל — אינה משנה. כלומר, דעתם דחויה מן ההלכה ואין זה נחשב למחלוקת. ומקשים עוד: והרי אשת אחיו שלא היה (חי) בעולמו (בזמן חייו) של היבם, שכשמת אחיו עדיין לא נולד,