שמגרשה את היבמה בגט ואינה צריכה חליצה, ומחזירה, שאם רוצה רשאי להחזירה לאחר גירושיה, ואין אומרים שלאחר שקיים בה את המצוה, שוב נאסרה עליו כאשת אח. ומדוע? התם נמי לימא [שם גם כן נאמר] "ויבמה" כפי שפירשנו: עדיין יבומין הראשונים עליה, ותיבעי [ותצטרך] חליצה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] "ולקחה לו לאשה" (דברים כה, ה), לומר לנו: כיון שלקחה — נעשית כאשתו לכל דבר. ומקשים: אי הכי הכא נמי [אם כך כאן גם כן] נאמר כך מכיון שנעשתה אשתו לכל דבר שוב לא תיאסר על האח שנולד לאחר הייבום! ומשיבים: הא כתב רחמנא [הרי כתבה התורה] "ויבמה", לומר שאף לאחר נישואיה עדיין נחשבת היא כיבמה ואסורה לו.

ושואלים: ומה ראית לחלק ולומר שאחר נישואין בטל דין יבמה לגמרי, ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו לא בטל אחר ייבום? ומשיבים: מסתברא, שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא [מסתבר לומר כך, כי הטל היתר על היתר והטל איסור על איסור], כלומר, במקום שהותרה כבר האשה על ידי נישואין, נראה לומר שיהא היתר מוחלט, ובמקום שיש חשש איסור של אשת אחיו שלא בעולמו — מן הסתם בא הכתוב להחמיר ולצמצם.

ושואלים: ולשיטת ר' שמעון, שאמר בטעם שיטתו, הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, אלא מעתה, אם היתה אחותו מאמו שאיננה אחותו מאביו שנשאה אחיו מאביו שאיננו אחיו מאמו, ונשא איפוא בהיתר גמור ואחר כך נולד לו אח מאב ואם, ומת אותו שנשא את האשה, תתייבם האחות לזה שנולד מאותו טעם: הואיל ובא ומצאה בהיתר, שהרי כשנולד כבר היתה אשת אחיו!

על קושיה זו תוהים: איך אפשר לומר כך, שכן איסור אחותו להיכן אזל [הלך]?! הרי לגבי האח הנולד היא אחותו מאמו, ואסורה עליו! ומקשים: אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר היה לומר: איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל [הלך] והרי אף כאן כבר חל איסור אשת אח על אשה זו מאחיו הראשון ולמה אומר ר' שמעון שבטל על ידי הנישואין? ודוחים: אין מקום להשוואה זו, כי האי איסורא דלית ליה היתירא [זה, איסור אחותו, הוא איסור שאין לו היתר] בשום מקרה ולא בטל, ואילו האי איסורא דאית ליה היתירא [זה איסור אשת אח, הוא איסור שיש לו היתר] כשיש מצות ייבום ולכן בטל.

א משנה כלל אמרו ביבמה: כל שהיא אסורה איסור ערוה על היבם — לא חולצת ולא מתייבמת ונפטרת לגמרי. ואם היתה אסורה עליו רק איסור מצוה או איסור קדושה (כפי שיבואר להלן מה עניינם), כיון שלא בטל מיסודו חיוב הייבום — הרי זו חולצת כדי להשתחרר מן הזיקה, ואולם לא מתייבמת בגלל האיסור.

ועוד כלל אמרו: מי שנפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחיו שמתו, אלא שאחת מן האחיות היא קרובה לו ואסורה עליו איסור ערוה מצד אחר, וכגון שהיא חמותו או שהיתה כלתו — הרי זו פטורה מייבום, והאחרת, אחותה שהיא יבמתה (גיסתה) — חולצת או מתייבמת. ואין דינן כשתי אחיות שנפלו כאחת לייבום שהרי אחת מהן כלל לא נפלה לפניו — משום איסור ערוה.

ומסבירים: איסור מצוה הוא שניות מדברי סופרים, שחכמים גזרו איסור נישואין לגבי כמה נשים שאינן קרובות עד כדי שתהיינה אסורות מן התורה, ובכל זאת אסרו אותן כקרובות. איסור קדושה מהו — אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה (בת מבנות הגבעונים) לישראל, וכן בת ישראל לנתין וממזר.

ב גמרא שואלים: כלל זה שאמרו ביבמה — לאתויי מאי [להביא, להוסיף, את מה]? שהרי לכאורה כבר נמנו ונתפרטו בפרק ראשון כל המקרים של איסור ערוה. אמר רפרם בר פפא: לאתויי [להביא, להוסיף] צרת אילונית. כלומר, לא רק אילונית עצמה אינה מתייבמת (מטעם אחר, לפי שאינה ראויה ללדת ואין בייבומה משום הקמת שם לאחיו), אלא גם צרתה פטורה, וכדרב אסי שאסר צרת אילונית, משום שהאילונית אסורה עליו כאשת אח (שהרי לא הותרה בייבום) ולכן צרתה היא צרת ערוה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רפרם בר פפא אלה באופן אחר לגמרי: שנינו במשנה כי כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, ונדייק: דווקא זו הוא דאסירא [היא שאסורה] צרתה, הא [הרי] אם לא היה איסורה איסור ערוה אלא נאסרה מטעם אחר — צרתה לא אסירא [אסורה], ולמעוטי מאי [למעט את מה] בא הדבר — אמר רפרם: למעוטי [למעט] צרת אילונית, ואם כן הרי זה שלא כשיטת רב אסי.

ג נאמר במשנה כי אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. ומבררים: אחותה דמאן [של מי]? אילימא [אם תאמר] אחותה של זו שהיא אסורה עליו איסור מצוה, אולם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה [שמן התורה היא מוטלת לפניו] לייבום, שאין איסור מן התורה לייבם אותה שאיננה ערוה, ולפי התורה שתי האחיות נופלות לייבום כאחת, ושתיהן זקוקות לו לייבום, ונמצא שפגע באחות זקוקתו, וכבר אמרנו שאת אחות זקוקתו איננו יכול לייבם! אלא, יש לומר שהכוונה היא אחותה של זו שאסורה עליו איסור ערוה וכיון שאת הערוה לא יכול הוא לייבם, אין אחותה נחשבת לאחות זקוקתו, ויכול ליבמה.

ד שנינו במשנה כי "איסור מצוה" הכוונה לשניות. ושואלים: אמאי קרי ליה [מדוע קורא לו] "איסור מצוה", מה הטעם ללשון זו? אמר אביי: הכוונה היא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ואלה אינן אסורות אלא מדברי חכמים.

ה שנינו במשנה כי "איסור קדושה" הוא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ושואלים: ואמאי קרי להו [ומדוע קורא להם] "איסור קדושה" — דכתיב [שנאמר] בענין זה: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו" (ויקרא כא, ו-ז).

תניא [שנויה ברייתא]: ר' יהודה מחליף את המונחים: "איסור מצוה" הוא אלמנה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט. ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לו] "איסור מצוה" — דכתיב [שנאמר] בסוף ספר ויקרא בסיכום כל הדברים האמורים בו "אלה המצות" (שם כז, לד).

ו"איסור קדושה" לדעתו אלה שניות האסורות מדברי סופרים, ואמאי קרי ליה [ומדוע קורא לזה] "איסור קדושה"? אמר אביי: שכן כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. אמר ליה [לו] רבא: לשון זו אינה מדוייקת, משום שלפי זה יצא שכל שאינו מקיים דברי חכמים — קדוש הוא דלא מיקרי [שאינו נקרא], רשע נמי לא מיקרי [גם כן איננו נקרא], והרי אנו יודעים שהעובר על דברי חכמים נקרא רשע! אלא אמר רבא: הטעם שקוראים לזה "איסור קדושה" הוא משום ש"קדושה" משמעה הפרשה והבדלה, ולענין זה קדש עצמך והיזהר גם בדבר שמן התורה הוא מותר לך, כדי שלא תבוא להיכשל בסופו של דבר בערוה מן התורה.

ו שנינו במשנה בין השאר שאלמנה לכהן גדול שהיא לשיטת המשנה "איסור קדושה", חולצת ולא מתייבמת. ומעירים: קפסיק ותני [פסק ושנה] בהכללה, שאלמנה לכהן גדול אינה מתייבמת, לא שנא [אינו שונה] אם היתה אלמנה מן הנשואין ולא שנא [ואינו שונה] אם היתה אלמנה מן האירוסין בלבד.

ומעתה, בשלמא [נניח] כשהיא אלמנה מן הנשואין, הרי אסורה היא על הכהן הגדול גם משום מצות עשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" (שם כא, יג), ומצות לא תעשה של "אלמנה וגרושה... לא יקח" (שם יד) ואין עשה של ייבום דוחה את לא תעשה של אלמנה ועשה של בתולה. אלא, אם היתה אלמנה מן האירוסין, אם כן לא תעשה גרידא [בלבד] הוא, שעדיין בתולה היא, ומדוע לא נאמר כי יבא עשה של ייבום וידחה את לא תעשה של אלמנה!

אמר רב גידל אמר רב, אמר קרא [הכתוב]: "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז), שאין תלמוד לומר, שאין למדים דבר מן המלה "יבמתו", שהרי בה מדובר, ומה תלמוד לומר "יבמתו", להדגיש: יבמתו שלו, ולומר כי יש לך גם יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום, שבה אין הדבר תלוי בהחלטתו כלל, ואיזו זו — זו שהיא עליו חייבי לאוין. שהנשים שאסור לשאתן, משום שיש מצות לא תעשה על כך, כולן חולצות ואין בהן ייבום.

ושואלים: ואימא [ואמור] שמדובר כאן גם בחייבי כריתות, שאף אלה, עם שאינם רשאים לייבם אותן, אבל הם צריכים לחלוץ להן! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" (שם), לומר: הא [הרי] אם חפץ — מייבם, כלומר כאשר הדבר תלוי ברצונו. ולפיכך, כל העולה לייבום כלומר שהיתה יכולה להגיע לידי ייבום — עולה גם לחליצה, וכל שאין עולה לייבום — גם אינו עולה לחליצה ואין צריך כלל לחלוץ לה, וכיון שחייבי כריתות אינם יכולים לייבם בשום מקרה, אף אינם צריכים לחלוץ.

ושואלים: אי הכי [אם כך] חייבי לאוין נמי [גם כן] נאמר שאין צריך לחלוץ להן כיון שאינו יכול לייבמן! ומשיבים: הא רבי רחמנא [הרי רבתה התורה] "יבמתו" לומר שיש יבמה כזו שעולה לחליצה בלבד ולא לייבום. ושואלים: ומה ראית לומר שהריבוי בא לחייבי לאווים ולא לחייבי כריתות?