היתה אחת מן הנשים כשרה ואחת פסולה לכהונה (כגון שקודם שנישאה לאח המת, היתה נשואה לאחר והתגרשה ממנו), אם היה חולץ — חולץ לפסולה, שאם יחלוץ לכשרה יפסלנה לכהונה, ואם היה מייבם — מייבם לכשרה.

א גמרא שנינו במשנה: "ארבעה אחין נשואים ארבע נשים ומתו", ותוהים: ארבעה אחין ומתו, סלקא דעתך [עולה על דעתך]? הרי אם מתו כולם — מי מייבם? אלא אימא [אמור]: ארבעה מאחין, מתוך כמה אחים, שמתו.

ב שנינו במשנה שאם רצה האח הגדול לייבם את כולן הרשות בידו. ושואלים: ושבקי ליה [וכי מניחים אנו לו] לייבם ארבע נשים? והתניא [והרי שנינו בברייתא] נאמר בענין ייבום: "וקראו לו זקני עירו" (דברים כה, ח), ופירשו כוונתו: הן ולא שלוחן, שאין עושים זאת על ידי שליח, אלא בית דין עצמו. "ודברו אליו" (שם) ולא נתפרש בכתוב מה מדברים עמו — מלמד הכתוב שמשיאין (נותנים) לו עצה הוגנת לו.

שאם היה הוא ילד (צעיר) והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה, אומרין לו: מה לך אצל ילדה ואתה זקן, מה לך אצל זקנה ואתה צעיר? כלך (לך לך) אצל שכמותך, ואל תשים קטטה בביתך. שכיון שבני הזוג שונים מאד בגילם יגיעו לבסוף לידי קטטה. משמע שאף שמצד הדין הוא רשאי לייבם, מכל מקום אמרה תורה שלא לעשות כן כדי לא ליצור מראש מצב בעייתי. ואף כאן תמוה, מדוע מתיר בית דין לאדם שיקח ארבע נשים יחד, ויהיה לו קושי לספק את צרכי כולן?

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא כשאפשר ליה [לו] מבחינה כלכלית לפרנס ארבע נשים. ושואלים: אי הכי [אם כך] אפילו טובא נמי [יותר גם כן], שאם ביקשו חכמים לנקוט מספר מרובה, מדוע נקטו ארבע ולא מספר גדול יותר, ומשיבים: עצה טובה קא משמע לן [השמיע לנו] בדרך אגב במשנה זו: ארבע — אין [כן], טפי [יותר] מזו — לא, כי היכי דנמטייה [כדי שתגיע] לכל אשה לפחות פעם אחת עונה של תשמיש בתוך כל חדש. שאם הוא נוהג כתלמיד חכם ומשמש מיטתו פעם בשבוע, הרי הוא יכול לחלק תשמישו בין הנשים, שלפחות פעם אחת בחודש יהיה מצוי אצל כל אחת מהן. ואם נושא יותר מארבע נשים — לא יוכל לספק את כולן מבחינה זו.

ג שנינו במשנה: מי שהיה נשוי שתי נשים ומת — אין מייבמים את שתי נשיו, אלא מייבם לאחת וחולץ לשניה. ושואלים לגוף ההלכה: ונייבם לתרוייהו [ושייבם את שתיהן]! אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: אמר קרא [הכתוב]: "אשר לא יבנה את בית אחיו" (שם ט), ומדיוק הלשון נלמד: בית אחד הוא בונה, ואין הוא בונה שני בתים. שאשתו של אדם קרויה "ביתו", והרי יש לו לבנות בית אחד בלבד.

ושואלים: למדנו שאין מייבמים שתי נשים מבית אחד, אבל מדוע לא נחלוץ לתרוייהו [לשתיהן]?! אמר מר זוטרא בר טוביה: אמר קרא [הכתוב], שאחרי החליצה אומרים: "בית חלוץ הנעל" (שם), ונדייק מכאן: בית אחד הוא חולץ, ואין חולץ שני בתים.

ושואלים: ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא [וייבם לאחת ויחלוץ לאחת], ואז גם בייבום וגם בחליצה יהיה רק בית אחד! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ואם לא יחפץ" (שם ז), משמע: הא [הרי] אם חפץ — ייבם, כלומר, האפשרות בידו לייבם. ומכאן אנחנו למדים כלל: כל העולה ליבום — עולה לחליצה, וכל שאין עולה לייבום — אין עולה לחליצה. וכיון שאינו יכול לייבם את השניה גם אינו חולץ לה.

ועוד טעם: שלא יאמרו: בית — מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ. ושואלים: ויאמרו! ומה בכך? ומשיבים: אי [אם] היה נשמר תמיד הסדר שמייבם תחילה והדר חליץ [ואחר כך חולץ] — הכי נמי [כך גם כן] לא היה חשש בדבר. אלא יש לחשוש דלמא חליץ והדר מייבם [שמא קודם יחלוץ ואחר כך ייבם] ואם עושה כן קם ליה [עומד הוא] באיסור "לא יבנה", שכיון שחלץ לאחת, שוב "לא יבנה את בית אחיו" (שם ט).

ושואלים עוד: מאחר שדייקנו מהכתוב שמצות ייבום היא רק באשה אחת ואימא [ואמור כך]: כי איכא חדא [כאשר יש רק אלמנה אחת] — תתקיים מצות יבום, ואולם כי איכא תרתי [כאשר יש שתים] לא תתקיים ולא תחול מצות יבום כלל, אפילו באחת מהן, ותתבטל במקרה זה!

ומשיבים: אם כן דין צרת ערוה דאסר רחמנא [שאסרה התורה] למה לי? השתא תרתי בעלמא אמרת [עכשיו, הרי שתי נשים סתם שאין אחת מהן ערוה אומר אתה] כי לאו [לא] בני חליצה ויבום נינהו [הן] — צרת ערוה מיבעיא [נצרכה] לומר?

ודוחים: אלמה [מדוע] לא? אצטריך [נצרך] הדבר להיאמר דווקא במקרה זה, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הערוה אבראי קיימא [בחוץ עומדת], שכיון שהיא ערוה עליו ואינו רשאי לשאתה, הרי היא כאילו איננה מצווה כלל, והיא מחוץ לגדר הייבום, ואם כן אין לפניו שתי נשים מבית אחד, אלא רק אשה אחת (הצרה) הראויה לייבום, ותתייבם צרתה — על כן קא משמע לן דאסירא [השמיע לנו הכתוב שהיא אסורה].

אלא, יש לדחות את הביאור הזה, ולומר: כי "יבמתו" "יבמתו" שנאמר כמה פעמים בענין — ריבה והוסיף, שגם אם נפלו כמה יבמות לפניו — חלה מצות ייבום.

ד שנינו במשנה: היתה אחת מן היבמות כשרה לכהונה ואחת פסולה — חולץ לפסולה, או מייבם לכשירה. אמר רב יוסף: כאן שנה רבי, כלומר, כאן לימדנו רבי בדרך אגב, ענין נוסף: לא ישפוך אדם מי בורו שאינו נזקק להם, ובאותה עת אחרים צריכים להם. שאף כאן, כיון שאם יחלוץ לכשירה יפסול אותה לכהונה, ומאחר שרצונו לפטור את היבמה, מוטב שיחלוץ לפסולה שלא תיפסל על ידי כך יותר, וישאיר את הכשרה במצב שתוכל להינשא גם לכהן.

ה משנה המחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר, ונתאלמנה או נתגרשה, ועבר בכך על לא תעשה, והנושא את חלוצתו, שלאחר שחלץ לאשה חזר ונשאה, והנושא קרובת חלוצתו — יוציא (יגרש) את האשה הזו, והולד, אם נולד להם — ממזר, אלו דברי ר' עקיבא, שלדעתו כל הנולד מנישואין שעובר בהם על מצות לא תעשה, ממזר הוא.

וחכמים אומרים: אין הולד ממזר. ואולם מודים חכמים בנושא קרובת גרושתו, כגון אחות גרושתו בחיי אשתו, או אמה או בתה, אפילו לאחר מותה — שהולד ממזר.

ו גמרא שואלים: והאם סבר ר' עקיבא כי הנושא קרובת חלוצתו הולד ממזר? והאמר [והרי אמר] ריש לקיש, כאן שנה רבי: אחות גרושה אסורה על בעלה מדברי תורה, אחות חלוצה — מדברי סופרים, ואין ממזר מדברי סופרים! ומתרצים: תני [שנה] קרובת גרושתו, ולא חלוצתו.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר מטעם אחר, דקתני סיפא [ששנה בסופה] של המשנה: ומודים בנושא קרובת גרושתו שהולד ממזר. אי אמרת בשלמא איירי [נניח אם אתה אומר שעסק] בה ר' עקיבא בבעיה זו קודם לכן — היינו דקתני [זהו ששנה] "ומודים", לומר שאף שחלקו עליו בדברים אחרים, בכך הודו לו. אלא אי אמרת שלא איירי [עסק] בה, אם כן מאי [מה] מובן הלשון "ומודים" כאשר הוא עצמו לא הזכיר נושא זה?

ודוחים: מכאן אין ראיה מכרעת, ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] שהם מודים שיש ממזר מחייבי כריתות, שלא רק בנולד מאיסור שיש בו מיתת בית דין, אלא אף העובר בעריות על איסור כרת — הוולד ממזר. ומקשים: הא קתני לה לקמן [הרי שנה אותה ההלכה להלן] במשנה במפורש: איזהו ממזר — כל שאר בשר שהוא אסור ב"לא יבא", שאסור באשה משום קירבת משפחה ביניהם ואפילו יש בכך איסור לא תעשה בלבד — הרי הנולד ממנה הוא ממזר, אלו דברי ר' עקיבא, ר' שמעון התימני אומר: כל שחייבין עליו כרת בידי שמים. והלכה כדבריו. ואם כן הרי נאמרה הלכה זו במפורש, ומדוע היה צורך להזכירה גם כאן?

ודוחים: ודלמא קסתים לן [ושמא במשנה זו סתם לנו] התנא כדעת ר' שמעון התימני, להודיענו שזו הלכה פסוקה. ומשיבים: אם לשם כך שנה הלכה זו, אם כן ליתני [שישנה] שאר חייבי כריתות, וקרובת גרושתו למה לי להזכיר במיוחד? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי איירי [עסק, דן] בה ר' עקיבא קודם.

ודוחים: ודלמא [ושמא] לעולם לא איירי [עסק] בה, אלא ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] ר' עקיבא מחזיר גרושתו, ונושא חלוצתו, וקרובת חלוצתו — תני נמי [שנה גם כן] בידי חכמים קרובת גרושתו שהיא דומה להן.

אלא אנו חוזרים מהסברה הראשונה ומסבירים כך: קרובת חלוצתו לדעת ר' עקיבא אסורה מדברי תורה, ולכן הוולד הוי [הינו] ממזר. אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' עקיבא: שאמר קרא [הכתוב] "בית חלוץ הנעל" (שם כה, י), הכתוב קראו על כל פנים "ביתו". כלומר, החלוצה נחשבת כאשתו (כגרושתו) וכיון שהחלוצה נחשבת כגרושתו, לכן דין קרובת חלוצה כדין קרובת גרושה.

אמר רב יוסף אמר ר' שמעון בר רבי: הכל מודים במחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר,