לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה] על רב המנונא, שאמר: שומרת יבם שזינתה — פסולה ליבמה, שדינה כאשת איש שזנתה! ודוחים: לא, מכאן אין קושיה. אפשר לומר כי הוא הדין אפילו שנבעלה לאחר, נמי [גם כן] פסולה, ואיידי דתנא רישא בדידיה [ומתוך ששנה תחילה בו] בסריס שחלץ, תנא נמי סיפא בדידיה [שנה גם כן בסוף בו] בסריס שחלץ, אבל בענין זה הוא הדין גם כשנבעלה לאחרים.

שנינו: וכן איילונית שחלצו לה אחין — לא פסלוה, בעלוה — פסלוה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שבעלוה, הא [הרי אם] לא בעלוה — לא, אינה פסולה. כמאן [כמי] — שלא כשיטת ר' יהודה, דאי [שאם] כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי אמר]: איילונית זונה היא, ואסורה לכהן בכל מקרה.

א משנה סריס חמה כהן שנשא בת ישראל — מאכילה בתרומה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: אנדרוגינוס (שיש לו איברי זכר ואיברי נקיבה) כהן שנשא בת ישראל — מאכילה בתרומה.

ר' יהודה אומר: טומטום (שאין ניכרים בו אברי המין) שנקרע מעטה העור שהיה על אברו ונמצא זכר — לא יחלוץ, מפני שהוא כסריס. אנדרוגינוס נושא אשה אבל לא נישא לאיש מפני שהוא כזכר. ר' אליעזר אומר: אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה כזכר אם בא אדם אחר עליו.

ב גמרא על האמור במשנה לגבי כהן סריס שנישא לבת ישראל שהוא מאכילה בתרומה, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ולמה לא יאכילנה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שנאמר "ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא כב, יא), יש לומר שהדבר תלוי בזה שהוא בר הולדה, שמי שמוליד — מאכיל גם את אשתו, ומי שאינו מוליד — אינו מאכיל, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר תלוי בכך.

ג שנינו במשנה שר' יוסי ור' שמעון אומרים: אנדרוגינוס מאכיל בתרומה. אמר ריש לקיש: מאכילה, את אשתו, בתרומה, ואין מאכילה בחזה ושוק של שלמים. ר' יוחנן אומר: אף מאכילה בחזה ושוק. ושואלים: ולריש לקיש מאי שנא [במה שונה] חזה ושוק, אם תאמר מפני שהם דאורייתא [מן התורה], הלא תרומה נמי דאורייתא [גם כן מן התורה] היא, ומדוע מתיר בה?

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — בתרומה בזמן הזה, שהיא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד. ושואלים: אבל בזמן שבית המקדש קיים מאי [מה] יהיה הדין — לא, שאינו מאכיל אפילו בתרומה. ואם כן קשה: אדתני [עד שהוא שונה] אין מאכילה בחזה ושוק, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק וישנה בה בתרומה עצמה] וכך יאמר: במה דברים אמורים — בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], אבל בתרומה דאורייתא [שמן התורה] — לא!

ומשיבים: הכי נמי קאמר [כך גם כן אמר], כלומר, אכן, זו היתה כוונת הדברים, וכך יש להבין: כשהוא מאכילה — מאכילה בתרומה בזמן הזה שהיא דרבנן [מדברי סופרים], ואין מאכילה בזמן שהיו חזה ושוק ניתנים לכהנים, כלומר, בזמן שהיה המקדש קיים, ואפילו בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], וזאת מתוך החשש דלמא אתי [שמא יבוא] לאוכלה (להאכילה) בתרומה דאורייתא.

ור' יוחנן אמר: אף מאכילה בחזה ושוק. לגוף המחלוקת אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: מי סברת [האם סבור אתה] כי תרומה בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן], וראיה לדבר, שאני שונה: עיגול בעגולים עולה, שאם עיגול דבילה (תאנים מיובשות וכבושות) של תרומה נתערב במאה עיגולים אחרים, ואין אנו יודעים איזה הוא — הרי הוא מתבטל בעיגולים האחרים ואין צריך לנהוג בהם כבתרומה. ומאחר שאפילו עיגול, שהוא דבר חשוב לעצמו, בטל — הרי זה בודאי מפני שעיקר תרומה שבו היא רק מדברי סופרים, ולא מדברי תורה.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: והלא אני שונה: חתיכה בחתיכות עולה, שאפילו חתיכה של חטאת שנתערבה בחתיכות בשר אחרות בטלה בהן, שלדעתו דין ביטול חל אפילו בדברים האסורים מן התורה. מי סברת [האם סבור אתה] "כל שדרכו לימנות" שנינו, כלומר, כל דבר שיש לו חשיבות לעצמו, עד שהוא נמנה לעיתים כיחידה לעצמו ומוכרים אותו לבדו — חשוב הוא, ואינו בטל? לא כך, אלא "את שדרכו לימנות" שנינו, רק דבר שהוא מיוחד בחשיבותו, שמונים אותו תמיד לעצמו, ואינו נמכר באומד בלבד, ועיגול תאנים לא תמיד נמנה לעצמו.

ושואלים: מאי [מה] היא ההלכה שר' יוחנן רומז לה — דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שהיו לו חבילי תלתן שהיו של כלאי הכרם — ידלקו (יישרפו באש), שכלאי הכרם אסורים בהנאה. נתערבו חבילות אלה באחרות