רקקה ולא קראה — חליצתה כשירה, ואם רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. קראה ולא רקקה ולא חלצה — אין כאן בית מיחוש. כלומר, אין בכך כלום ואין בכך משום חליצה.

ונברר, מני [כדעת מי היא] ברייתא זו? אילימא [אם תאמר] שהיא כדעת ר' אליעזר, וכי חלצה ולא רקקה ולא קראה חליצתה כשירה? והא [והרי] אמר ר' אליעזר: הכתוב "ככה יעשה" מלמד, שכ לדבר שהוא מעשה מעכב, וכיון שלא רקקה, הרי זה מעכב! אלא פשיטא [פשוט] שהוא כדעת ר' עקיבא, וקתני [ושנה] שם בסוף הברייתא רקקה ולא חלצה ולא קראה — חליצתה פסולה. ונברר, למאן [למי] היא פסולה?

אילימא לעלמא [אם תאמר לכל] להתירה לכל אדם, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שחליצתה פסולה! שהלא מי הויא [האם היתה] בכלל חליצה, דאישתריא לעלמא [שתותר לכול]? אלא לאו [האם לא] הכוונה היא שפסולה גם לאחין, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שגם ר' עקיבא סבור שרקיקה זו פוסלת.

ושואלים: ולשיטת ר' עקיבא שהדבר המעכב בחליצה הוא רק מה שנעשה באיש עצמו, מאי שנא [במה שונה] רקיקה ומאי שנא [ובמה שונה] קרייה (קריאה), שאם שתיהן אינן מעכבות, מדוע אם רקקה ולא חלצה הרי זו פסולה לאחים, ואם קראה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש?

ומשיבים: קרייה, דאיתא [קריאה, שישנה] במהלך הייבום בין בתחלה לפני החליצה בין בסוף — לא מיחלפא ליה [אינה מתחלפת לו] לאדם בחלוצה ממש, שיודע שאולי קראה ולא הגיעה לידי חליצה. אבל רקיקה, שבתחלה ליתא [איננה] ולבסוף איתא [ישנה], שכן כך הוא הסדר, שקודם חולצת ואחר כך רוקקת — מיחלפא ליה [מתחלפת לו] לאדם באשה שחלצו לה כדין, ואם יתירו אותה להתייבם לאחים אתו למישרי [יבואו להתיר] גם חלוצה גמורה לאחין.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] כי הכי [כך] שלחו ליה [לו] לאביו של שמואל: יבמה שרקקה לפני החליצה — תחלוץ, ואינה צריכה לרוק פעם אחרת. כי ההיא דאתיא לקמיה [כמו אותה אשה שבאה לפני] ר' אמי לחליצה, כאשר הוה יתיב [היה יושב] ר' אבא בר ממל קמיה [לפניו] באותו מעמד. רקקה אותה אשה מקמי דתחלוץ [לפני שחלצה]. אמר ליה [לו] ר' אמי: חלוץ לה, כלומר, אמור לה שתחלוץ, ושרי לה תיגרא [והתר את עסקיה] ופטור אותה מבית הדין, שאינה צריכה עוד דבר.

אמר ליה [לו] ר' אבא: והא בעינן מירק [הרי אנו צריכים בחליצה לירוק]! ענה לו: הא [הרי] רקקה לה כבר. אמר לו ר' אבא: ותירוק פעם נוספת, ומה בכך? ענה לו: נפיק מיניה חורבא [יכול שיצא מזה חורבן, נזק], דאי אמרת תיהדר [שאם אומר אתה שתחזור] ותירוק, אמרי [יהיו אנשים אומרים] כי רקיקה קמייתא [ראשונה] לית [אין] בה מששא [ממש] ומותרת לאחים, ואתי למישרי [ויבואו להתיר] גם חלוצה שרקקה אחרי החליצה לאחין. שכשיראו אותה יורקת בפעם הראשונה יאמרו שוודאי חלצה קודם לכן.

וחזר והקשה: והא בעינן [והרי צריכים אנו] לעשות המעשים כסדרן, שקודם תהיה חליצה ואחר כך רקיקה! ענה לו: כסדרן לא מעכבא [מעכב]. הוא ר' אבא בר ממל סבר: דחויי קא מדחי ליה [מדחה הוא אותו] בתירוצים דחוקים כדי להצדיק את דבריו, אבל אינם מבוססים כל כך. נפק, דק ואשכח [יצא מבית המדרש ודקדק בדברים ומצא] כדברי ר' אמי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: בין שהקדים חליצה לרקיקה, בין שהקדים רקיקה לחליצה — מה שעשה עשוי.

א אגב כך מביאים סיפור הקשור לנושא זה: לוי נפק לקרייתא [יצא לכפרים] ללמד תורה לאנשים. בעו מיניה [שאלו ממנו] כמה שאלות: גידמת, שנקטעו ידיה מהו הדין, האם יכולה היא שתחלוץ? וכן יבמה שרקקה לא רוק אלא דם, מהו הדין, האם החליצה כשירה? וכן שאלו את פירוש הכתוב: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י, כא) — מכלל הדברים אפשר להסיק לכאורה דאיכא [שיש] כתב בשמים שאינו אמת?

לא הוה בידיה [היתה בידו] כל תשובה לשאלות הללו. אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אמרו ליה [לו] בתשובה לשאלה הראשונה: מי כתיב [האם נאמר] "וחלצה ביד"? מכאן, שיכולה לחלוץ בכל דרך. ומי כתיב [והאם נאמר] "וירקה רוק"? — הלא נאמר רק "וירקה". ולכן גם ביריקת דם, החליצה כשירה.

ובענין הפסוק: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת", שאתה שואל, וכי יש כתב שאינו אמת?

לא קשיא [אין זה קשה]: כאן — בגזר דין שיש עמו שבועה, דבר כזה קרוי "כתב אמת", שאינו בטל לעולם. כאן — בגזר דין שאין עמו שבועה, שייתכן שיתבטל כאשר ישתנו התנאים.

וכדברי רב שמואל בר אמי. שאמר רב שמואל בר אמי אמר ר' יונתן: מנין לגזר דין שיש עמו שבועה שאינו מתקרע — שנאמר: "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה עד עולם" (שמואל א' ג, יד), ללמד, שכיון שהיתה שבועה בדבר — אין גזר הדין בטל אפילו יביאו קרבנות כפרה.

אגב הזכרת אותו פסוק מביאים מה שאמר רבה: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אביי אמר: בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בגמילות חסדים. מספרים: רבה ואביי עצמם מדבית עלי קאתו [באו], רבה שעסק בעיקר בתורה — חיה ארבעין שנין [חי ארבעים שנה], אביי שעסק, לשיטתו, גם בתורה וגם בגמילות חסדים — חיה שיתין שנין [חי שישים שנה], שהאריכו ימים יותר מן הרגיל בבית עלי.

וכיוצא בו מסופר בברייתא, תנו רבנן [שנו חכמים]: משפחה אחת היתה בירושלים שהיו בניה מתים כבן שמנה עשרה שנה. באו בני המשפחה והודיעו את רבן יוחנן בן זכאי שכך קורה להם. אמר להם: שמא ממשפחת עלי אתם, שנאמר: "וכל מרבית ביתך ימותו אנשים" (שם ב, לג), כלומר, מיד בהגיעם לבגרות שלימה, להיקרא "אנשים", ואם כן, יש לכם רק עצה אחת — לכו ועסקו בתורה ותחיו. הלכו ועסקו בתורה וחיו, שהיו מאריכים ימים יותר, והיו קורין אותן "משפחת יוחנן" על שמו, על שם העצה שנתן להם.

ולענין גזר דין שאינו נקרע אמר רב שמואל בר אוניא אמר רב: מנין לגזר דין של צבור שאינו נחתם? ותוהים: אינו נחתם?! והא כתיב [והרי נאמר]: "כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך ברית נכתם עונך לפני" (ירמיהו ב, כב), משמע שאין עוד תקנה לעוון הזה!

אלא כך צריך לומר: מנין שאפילו אם נחתם מתקרע על ידי תשובה — שנאמר: "כי מי... כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), ולכאורה הכתיב [והרי נאמר] בפסוק אחר: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" (ישעיהו נה, ו), משמע שלא בכל זמן הוא קרוב ונענה! ויש לתרץ: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] — ביחיד צריך לדרוש את ה' בהימצאו, שלא בכל זמן הוא נמצא ונענה לקוראיו, הא [זה] — בציבור, שהוא נמצא בכל עת שהציבור קוראים אליו ("בכל קראנו אליו").

ושואלים: יחיד, אימת [מתי] הוא הזמן שה' קרוב אליו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים.

ובהמשך לשאלות ששאלו את לוי, שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל פסק הלכה: יבמה שרקקה דם תחלוץ, לפי שאי אפשר לדם שייצא מן הפה בלא צחצוח (משהו) רוק, ויוצא ידי חובה ברוק זה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: יכול, יהא דם היוצא מפיו וכן מפי האמה (אבר המין) של זב טמא, ככל דבר שנובע מן הזב ("מעינותיו") כגון: רוקו ומי רגליו וכיוצא בהם — תלמוד לומר: "זובו טמא" (ויקרא טו, ב), ללמד, שרק זובו וכיוצא בו טמא, ואין דם היוצא מפיו או מפי האמה טמא, אלא טהור. ומכאן שיכול לצאת דם מן הפה בלי רוק. שהרי אילו כדבריהם, שבהכרח יש בכל דם רוק, הלא היה צריך להיות טמא מחמת הרוק!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן, בענין חליצה, שאמרנו שלא יכול לצאת דם בלי רוק הרי זה במוצצת, שהיא מנסה למצוץ את הרוק הנמצא בפיה ולירקו, ואז יש משהו רוק בפה, ואילו כאן, בזב, מדובר בדם שהיה שותת ממנו מעצמו, ואז ייתכן שלא יהיה בו רוק כלל.

ב שנינו במשנה שחרש שנחלץ או חלץ — החליצה פסולה, וכן שהחולצת לקטן חליצתה פסולה.