לאנסובי [להשיא] את הצרה מקמי דידה [לפניה], אם באה אשה ומעידה שמת בעלה ויש לה צרה, האם אפשר לסמוך על עדות זו ולהשיא את הצרה לפני שהיא עצמה נישאת. וצדדי השאלה: אי אמרת [אם אומר אתה] שצרה מעידה לחברתה, אם כן אף על גב [אף על פי] שלא אינסיב [נישאה] בעצמה — מנסבינן לה לצרה [משיאים אנו את צרתה], שכיון שמאמינים לה לגבי עצמה — מאמינים גם לענין צרתה. אבל אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה], הרי אם אינסיב [נישאה היא] — מנסבינן לה [משיאים אותה] את הצרה, אי [אם] לא אינסיב [נישאה] — לא מנסבינן לה [אין משיאים אותה], שמא התכוונה רק לשקר ולקלקל לצרתה.

ואם כן, מאי [מה] הדין? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, ממה ששנינו שר' אלעזר אומר: הואיל והותרו ליבמין — הותרו לכל אדם. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם הוא שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה] — היינו [זהו] הטעם דכי אינסיב [שכאשר היא נישאת], מנסבינן לה [משיאים אותה את הצרה],

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום שצרה מעידה לחברתה — אף על גב [אף על פי] שלא אינסיב [נישאה] נמי [גם כן] היו צריכים להתיר את הגיסה, ומדוע מוזכר כאן שהתייבמו! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי טעמא [הטעם] של ר' אלעזר משום דאינסיב [שכבר נישאה] הוא והיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה].

ודוחים: אפשר לומר כי ר' אלעזר לדבריהם לפי שיטתם של חכמים קאמר להו [אמר להם], וכך יש להבין: לדידי [לשיטתי, לדעתי], צרה מעידה לחברתה, ואף על גב [ואף על פי] שלא אינסיב [נישאה] — מנסבינן לה [משיאים אותה את הצרה], אלא אף אתם לדידכו אודו [לשיטתכם הודו] לי מיהת [לפחות] דהיכא דאינסיב, מנסבינן לה [שבמקום שנישאה, משיאים אותה את הצרה] משום שהיא לא מקלקלא נפשה [מקלקלת לעצמה]. ורבנן [וחכמים] שאינם מקבלים טענה זו, אומרים כי "תמות נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל) הוא דקעבדה [שעושה], שנוח לה לקלקל לעצמה, ובלבד שתקלקל בכך את צרתה.

ומציעים שוב, תא שמע [בוא ושמע], פתרון ממה ששנינו: האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה: "מת בעלי" — תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה. ר' אלעזר אומר: הואיל והותרה היא — הותרה נמי [גם כן] צרתה. ומכאן שר' אלעזר סבור שצרה מעידה לחברתה אפילו אם היא עדיין לא נישאה! ודוחים: אין זו ראיה גמורה, אימא [אמור] ותקן את הלשון כך: הואיל והותרה וכבר נשאת.

ושואלים לגוף הענין: אם טעמו של ר' אלעזר הוא משום שאינה מקלקלת לעצמה, מדוע סומכים על נישואיה של זו שהעידה כדי להתיר את צרתה, וליחוש דלמא בגיטא אתאי [ונחשוש שמא אותה אשה שהעידה, בגט באה] שגרש אותה בעלה, ולכן מה שנישאה לאחר הוא משום הגט הזה, והאי דקאמרה הכי [וזה שהיא אומרת כך] שמת הבעל — לקלקלא [לקלקל] לצרה היא מיכוונה [מתכוונת]. שכן, היא עצמה יכולה להינשא ואיננה חוששת כלל, שהרי גרושה היא, וגם אם יבוא הבעל — לא יפגע בה הדבר, ואילו צרתה לא תהא לה תקנה!

ומשיבים: אכן, אי דאינסיב [אם מדובר שנישאה] לישראל שגם גרושה מותרת לו — הכי נמי [כך הוא גם כן], ויש חשש שמשקרת ולא תותר הצרה. אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], דאינסיב [שנישאה] לכהן האסור בגרושה, ולכן ודאי אמת אמרה שאלמנה היא, שלא תקלקל לעצמה בנישואי איסור.

א משנה אין מעידין על איש שמת אלא אם כן יכולים להעיד על פרצוף פנים עם החוטם, שרק אם ראו את פניו בשלימות, יכולים לזהותו בוודאות. ואף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו — אין סומכים עליהם לשם זיהוי. ועוד: אין מעידין על אדם שמת אלא עד שתצא נפשו ממש. ואפילו ראוהו שהוא מגוייד (חתוך ופצוע), או צלוב (תלוי על הצלב), וכן אם החיה אוכלת בו — אין מעידים עליו שמת. ועוד: אין מעידין אלא אם ראו אותו עד שלשה ימים לאחר המוות ולא יותר, שאז מתחיל הריקבון, ושמא השתנתה צורתו.

ר' יהודה בן בבא אומר: אין לקבוע כלל בדבר כיון שלא כל האדם ולא כל המקום ולא כל השעות שוין, שתהליך שינוי הצורה אינו אחיד, ולא בכל מקרה הוא מתרחש באותו פרק זמן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: ראו העדים פדחת (מצח) ולא פרצוף פנים, או פרצוף פנים ולא פדחת — אין מעידין שהכירו אותו, עד שיהו רואים את שניהם, עם החוטם. אמר אביי ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב כהנא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "הכרת פניהם ענתה בם" (ישעיה ג, ט) ומכאן שרק על פי קלסתר הפנים אפשר להכיר אדם בוודאות.

וכעין ראיה לדבר מספרים: אבא בר מרתא שהוא קרוי גם אבא בר מניומי על שם אביו, הוה מסקי ביה דבי ריש גלותא זוזי [היו נושים בו בני בית ראש הגולה כסף], וכיון שהם היו אנשים אלימים, חשש להיראות בפניהם. מה עשה — אייתי קירא, דבק בבלייתא, דבק באפותיה [הביא שעווה, הדביק אותה על בלאות בד, הדביק על מצחו את הכל] כדי לשנות את מראהו. חלף קמייהו [עבר לפניהם] ולא בשקרוהו [הכירוהו], ומכאן ראיה עד כמה משתנים פניו של אדם על ידי שינוי במצחו.

ג שנינו במשנה שאין מעידים על אדם אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו. ושואלים: למימרא [האם יש לומר] להסיק מכאן שסימנין לאו דאורייתא [אינם מן התורה], כלומר, ההסתמכות על סימנים אינה משום שהתורה קבעה שזוהי דרך של זיהוי אמיתי, אלא שבכמה עניינים אמרו חכמים מפני תקנת הבריות שאפשר לסמוך על כך, ולעומת זאת הם החמירו בעדות אשה שלא לסמוך על סימנים.

ורמינהי [ומטילים, מראים סתירה] ממה ששנינו: שליח שהביא גט לאשה, ואיבד את הגט, אם מצאו קשור בכיס וכן בארנקי (ארנק) וכן בטבעת או שנמצא מאוחר יותר בין כליו (בגדיו), אפילו מצאו לאחר זמן מרובה — כשר. וסומכים על הסימנים של הכיס או הארנק ומתירים את קשר האישות שמן התורה על ידי גט זה. משמע איפוא שסומכים על סימנים דבר תורה!

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] דעת ר' אליעזר בן מהבאי, הא רבנן [זו דעת חכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מעידין על זהות אדם על פי השומא (יבלת) שהיתה בו במקום מסויים. ר' אליעזר בן מהבאי אומר: מעידין. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בזה הם חלוקים], דמר [שחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי] סבר כי סימנין דאורייתא [מן התורה] הם, ולכן אפשר לסמוך על הסימן של השומא, ומר סבר [וחכם זה, חכמים] כי סימנין כאמצעי זיהוי הם רק דרבנן [מדברי סופרים] ולכן אין סומכים על סימן זה כדי להתיר איסור מן התורה.

אמר רבא: יש לדחות, דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין הם דאורייתא [מן התורה], ואילו הכא [כאן] המחלוקת היא בבעיה אחרת, ובשאלה האם שומא מצויה בבן גילו (באדם הדומה לו מאוד) קמיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, חכמים] סבר: שומא מצויה גם בבן גילו, ולכן אין זה נחשב כסימן מובהק, ומר [וחכם זה, ר' אליעזר בן מהבאי] סבר: אינה מצויה בבן גילו ולכן הוא סימן מובהק.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] באופן אחר: הכא [כאן] בשאלה אם שומא העשויה להשתנות במראיתה ובגודלה לאחר מיתה קמיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, חכמים] סבר: עשויה להשתנות לאחר מיתה, ולכן יש לחשוש ששומא זו שראו היתה שונה בחיי האיש ואין זה האיש שהכירו. ומר [וחכם זה, ר' אליעזר] סבר: אינה עשויה להשתנות לאחר מיתה. עד כאן גירסה אחת של הדיון בבעיה זו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] שאמר רבא: דכולי עלמא [לדעת הכל] סימנין שיש לסמוך עליהם הם דרבנן [מדברי סופרים], אלא שסימנים אלה הם סימנים רגילים, שאינם מובהקים ומיוחדים ביותר, ולכן יש לפקפק אם הם הוכחה גמורה, אבל בסימן מובהק ומיוחד סומכים להתיר אף איסור מן התורה. והכא [וכאן], חכמים ור' אליעזר בן מהבאי, בשאלה האם שומא