והכא [וכאן] בשווי דינר מקרקעי [קרקעות] קמיפלגי [חלוקים]; מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: אם יש מותר בשווי דינר של מקרקעי [קרקעות] — אין [כן] נוטלים שניהם כתובת אימם, אבל אם היה המותר מטלטלי [מטלטלים] — לא. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: אם היה המותר אפילו מטלטלי [מטלטלים] הריהו נחשב לענין זה כמותר ונוטלים כתובת אימם.

ומקשים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול אתה לומר כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה הבאה]: ר' שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות (מטלטלים) — אינן כלום, עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות (קרקעות) ששוויים יתר על שתי כתובות דינר!

אלא הכא [כאן] בדינר משעבדי קמיפלגי [של נכסים משועבדים הם חלוקים]; מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: מותר דינר מבני חורין — אין [כן], הוא נחשב מותר, ואולם ממשעבדי [ממשועבדים] — לא, ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: אפילו ממשעבדי [ממשועבדים] הריהו נחשב מותר.

ויש להקשות אי הכי [אם כך], הלשון ששנינו, ר' שמעון אומר: "אם יש שם מותר דינר"?! הרי זו לשון לא מדוייקת, אלא "כיון שיש שם מותר דינר" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], שמותר דינר נחשב בכל אופן שהוא מצוי!

אלא יש לומר באופן אחר: בפחות מדינר קמיפלגי [חלוקים הם], מר [חכם זה, תנא קמא] סבר: דינר — אין [כן] נחשב כמותר, ואולם פחות מדינר — לא נחשב כמותר, ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: אפילו פחות מדינר נחשב כמותר.

ומקשים: והא [והרי] ר' שמעון "אם יש שם מותר דינר" קאמר [אמר], ומשמע ולא פחות! וכי תימא [ואם תאמר]: איפוך [נהפוך את הדעות], מכל מקום התנא קמא [הראשון] דמתניתין [של המשנה הבאה], שהוא כפי הנראה גם תנא קמא של הברייתא, נמי [גם כן] דינר קאמר [אמר]!

אלא צריך לפרש כי הנך תרי לישנאי קמאי ואיפוך [כמו אותן שתי לשונות ראשונות שהזכרנו למעלה בהסבר המחלוקת, או במותר מטלטלים או במשועבדים ולהפוך] את הדעות.

אמר מר זוטרא משמיה [משמו] של רב פפא: הלכתא [הלכה פסוקה היא]: אחת בחייו ואחת במותו — יש להן, לבנים, כתובת בנין דכרין, ועוד: כתובה נעשית מותר לחברתה.

על צירוף ההלכות האלה תוהים: בשלמא אי אשמעינן [נניח אם היה משמיע לנו] רק כי אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דיכרין, ולא אשמעינן [היה משמיע לנו] כי כתובה נעשית מותר לחברתה, הוה אמינא [הייתי אומר]: אי איכא [אם יש] מותר דינר נוסף לכתובות — אין [כן], אי [אם] לא — לא.

אלא לישמעינן [שישמיע לנו] רק כי כתובה נעשית מותר לחברתה, ואנא ידענא [ואני יודע] ומבין מכאן שמשום כך אחת בחייו ואחת במותו יש להן כתובת בנין דכרין, ואין צורך לומר זאת במפורש, שהרי ממילא אנו מבינים כך!

ומשיבים: אי אשמעינן הכי [אם היה משמיע לנו רק כך] שכתובה נעשית מותר, הוה אמינא [הייתי אומר] שזהו דווקא כגון שנשא שלש נשים, ומתו שתים בחייו, ואחת במותו. והך דמיית [וזו שמתה] לאחר המיתה שלו יולדת נקבה היא, ובתה לאו בת ירושה היא, ולכן אין לה תביעה לגבי הנכסים עצמם אלא למזונות בלבד. ואין כאן חשש לקטטה אלא דיון בין יורשי הכתובות.

אבל אחת בחייו ואחת במותו, והא [וזו] שמתה לאחר מיתה של בעלה יולדת זכר היא ובנה תובע גם הוא חלק בירושה אימא ליחוש לאינצויי [אמור שנחשוש לקטטה], שיתרעמו בני השניה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.

א משנה מי שהיה נשוי שתי נשים, ומתו, ואחר כך מת הוא, ויתומים מבקשין כתובת אמן ("כתובת בנין דיכרין") ואין שם בנכסים אלא כדי לשלם שתי כתובות ולא יותר — במקרה זה מבטלים את דין כתובת בנין דיכרין, וחולקין הבנים בשוה בנכסים, כדין ירושה מן התורה.

היה שם מותר דינר בנכסים, נוסף לדמי הכתובות — אלו נוטלים כתובת אמן, ואלו נוטלים כתובת אמן, ובשווה הדינר שנשאר — חולקים בשווה בין כולם.

אם אמרו היתומים שכתובת אמם גדולה משל חברתה: אנחנו מעלים על נכסי אבינו, שאנו מקבלים עלינו את ערכם בסכום גדול יותר ממחירם בשוק, כדי שיהא ערכם נוסף על הכתוב בכתובות עוד יפה (שווה) דינר כדי שיהיה שם מותר דינר ויטלו כתובת אמן — אין שומעין להן, אלא שמין (מעריכים) את הנכסים בבית דין ולפי זה קובעים.

היו שם נכסים בראוי שלא היה בנכסים הקיימים מותר דינר, אבל היו שם נכסים הראויים (עתידים) ליפול להם בירושה ולהגדיל את סכום הירושה הכללי — אינן נחשבים כבמוחזק כעת בידיהם, ואין קובעים אלא לפי מצב הדברים באותה שעה.

ר' שמעון אומר: אפילו יש שם נכסים שאין להם אחריות (כספים ומטלטלים), אינן כלום לענין זה, עד שיהיו שם נכסים שיש להן אחריות (כלומר, קרקעות) יותר על שתי הכתובות דינר.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: לזו כתובה אלף, ולזו חמש מאות, אם יש שם מותר דינר, אלו, יורשי אשה אחת, נוטלין כתובת אמן ("כתובת בנים דיכרין"), ואלו היורשים האחרים נוטלין כתובת אמן. ואם לאו — יחלקו בשוה.

כאן נשאלת שאלה שתחילה מקדימים לה מעין הקדמה, פשיטא [פשוט לנו] שאם היו הנכסים מרובין בשעת מיתה ובאותה שעה היה ערכם כדי שתי הכתובות ויתר דינר, ונתמעטו לאחר זמן — כבר זכו בהן יורשין, כל אחד בכתובת אמו, אף שכעת אין מותר דינר. ואולם אם היו מועטין ונתרבו מאי [מה] הדין? האם הולכים אחר זמן המיתה או אחר זמן החלוקה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממעשה שהיה: דניכסי דבי בר [שנכסיו של בית בן] צרצור מועטין ונתרבו הוו [היו], ואתו לקמיה [ובאו היורשים לפני] רב עמרם לדון בדבר. אמר להו [להם] ליורשי הכתובה הקטנה: זילו פייסינהו [לכו פייסו אותם] את יורשי הכתובה הגדולה ותנו להם משהו מחלקכם. לא אשגחו [השגיחו] בדבריו.

אמר להו [להם]: אי [אם] לא מפייסיתו להו [תפייסו אותם] מחינא לכו בסילוא דלא מבע דמא [אכה אתכם בקוץ שאינו מוציא דם, כלומר אטיל עליכם נידוי]. שדרינהו לקמיה [שלח אותם לפני] רב נחמן שידון בדינם, אמר להן רב נחמן: כשם שמרובין ונתמעטו