ולא הם, הגויים, קונים אחד מכם שאין להם זכות קניינית בכם, ולא הם קונים זה מזה. יכול לא יקנו זה את זה? ולפני שמשיבים לשאלה, תוהים: יכול לא יקנו זה את זה?! מה טיבה של שאלה זו? האמרת [הרי כבר אמרת]: לא הם קונים זה מזה! אלא הכי קאמר [כך אמר]: ולא הם קונים זה מזה לגופו, שאין לגוי זכות בגופו של העבד.

ומעתה נשאלת השאלה: יכול לא יקנו זה את זה כעבדים גם לענין הזכות במעשה ידיו? ועל כך משיבים: אמרת [אומר אתה] קל וחומר: אם גוי את ישראל קונה למעשה ידיו כפי שמפורש בתורה (ראה ויקרא כה, מז) — גוי את הגוי לא כל שכן שקונה.

ושואלים: ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בכספא [בקנין כסף] שבכוחו יכול גוי לקנות גוי למעשה ידיו, אבל בחזקה, בכוח, על ידי נטילה בשבי, לא! אמר רב פפא: עמון ומואב טהרו בסיחון שעל ידי כיבושו של סיחון פסק שטח זה להיחשב כשייך לעמון ולמואב והותר לישראל, ובאותו אופן קונה השבאי את העבד.

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא שגוי יכול לקנות גוי על ידי כיבוש שהוא החזקה. גוי את ישראל מנלן [מניין לנו] שהוא גם כן קונה כעבד בחזקה של כיבוש? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וישמע הכנעני... וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר כא, א). משמע שאף ישראל נקנה על ידי גוי כשבוי על ידי חזקה (מלחמה).

א אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: עבד שברח מבית האסורים — יצא בכך לחירות ואינו משועבד עוד לאדוניו, שמן הסתם כבר נתייאש ממנו. ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט (שטר) שיחרור, שכיון שהעבד נעשה בן חורין מן הדין, מכריחים את אדוניו לכתוב לו שטר שיחרור כדי שיוכל לשאת בת ישראל.

ומביאים, תנן [שנינו במשנתנו], רבן שמעון בן גמליאל אומר: עבד שפדאוהו מן השבי בין כך ובין כך ישתעבד. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלשה דינים: בענין אחריותו של ערב, ובמעשה שאירע בעיר צידן, ובמחלוקתו בדין ראיה, בהלכה האחרונה. ולפי זה הלכה כמותו גם במשנתנו שאינה בכלל אותן שלוש הלכות. הרי לפנינו סתירה בין שני פסקיו של ר' יוחנן.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת אביי, מוקי לה להאי [מעמיד את זו] את משנתנו, שפסק בה רבן שמעון בן גמליאל שישתעבד — במקרה שהיה זה לפני יאוש ולכן אין העבד משוחרר בפדיונו, ובזה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. והאי [וזה] שאמר ר' יוחנן לגבי עבד שברח מבית האסורים שיצא לחירות — לאחר יאוש, ואין סתירה בין שתי הלכות אלו של ר' יוחנן.

אלא לשיטת רבא, שאמר שגם משנתנו מדברת לאחר יאוש, אם כן, קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן, שהרי לפי זה פוסק כנגד רבן שמעון בן גמליאל, שלפי דבריו של ר' יוחנן עצמו, הלכה כמותו!

ומתרצים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא: טעמא [טעם הדבר] שאין העבד שנפדה משתחרר מאי [מהו] — משום החשש שאמר חזקיה, שאם יהא הדין כן יבואו עבדים למסור (להפיל) את עצמם לשבי בידי גייסות נכריים, אבל המקרה שלנו שהעבד בורח מבית האסורים שאני [שונה] ואין בו מקום לחשש זה של חזקיה, שכן השתא לקטלא מסר נפשיה [עכשיו אנו רואים שלמוות הוא מוכן למסור את עצמו], שהרי אם יתפסוהו ימיתו אותו על שברח מבית הסוהר, וכי אתה צריך עוד לחשוש שמא אפולי אפיל נפשיה [יפיל את עצמו] מתחילה לשבי לגייסות?!

מסופר: אמתיה [שפחתו] של מר שמואל אשתבאי [נשבתה]. פרקוה לשום אמהתא ושדרוה ליה [פדו אותה לשם שפחות ושלחו אותה לו] ועוד שלחו ליה [לו] הודעה זו: אנן [אנו] כדעת רבן שמעון בן גמליאל סבירא לן [סבורים אנו], ולדעתנו שבכל מקרה צריכה היא לחזור לשיעבודה אצלך. את אי נמי כרבנן סבירא לך [אתה אם גם כן כדעת חכמים במשנה סבור אתה] תדע לך שאנן לשום אמהתא פרקינן לה ניהלה [אנו לשם שפחות פדינו אותה] ובמקרה כזה, אף לדעת חכמים הריהי משועבדת לך.

ומוסיפים: ואינהו סבור [והם חשבו] שלפני יאוש הוה [היה] הדבר, ולא היא, אלא לאחר יאוש הוה [היה], ושמואל כשקיבל את השפחה לא מיבעיא דאשתעבודי [נצרכה לומר שלהשתעבד] הוא לא משתעבד בה, אלא גיטא דחירותא נמי [שטר שיחרור גם כן] לא אצרכה [הצריך אותה], שלדעתו היתה בת חורין גמורה.

ומעירים: בענין זה שמואל לטעמיה [לטעמו לשיטתו], שאמר שמואל: המפקיר עבדו יצא העבד מיד לחירות, ואף אינו צריך גט (שטר) שיחרור, שנאמר: "וכל עבד איש מקנת כסף" (שמות יב, מד), והשאלה היא: מה טעם תוספת ההדגשה במילים "עבד איש"? מדוע לא נאמר רק "עבד", וכי הכוונה לומר "עבד איש" ולא "עבד אשה"? אלא מטרת ההדגשה היא אחרת, ללמדנו: עבד שיש לו רשות לרבו עליו, ש"עבד איש" משמעו — עבדו של אדם מסויים — הוא קרוי עבד, שאין לו רשות לרבו עליו — ממילא אין קרוי עבד והוא משוחרר גמור. ואותה שפחה, משעה שנתייאש שמואל ממנה — כבר יצאה מרשותו, ואינה צריכה אף לשטר שיחרור.

מסופר: אמתיה [שפחתו] של ר' אבא בר זוטרא אישתבאי [נשבתה], פרקה ההוא תרמודאה לשום איתתא [פדה אותה גוי תרמודי אחד לשם אשה] כדי לשאת אותה. שלחו חכמים ליה לדידיה [לו] לר' אבא בר זוטרא: אי יאות עבדת שדר לה גיטא דחירותא [אם כראוי אתה רוצה לעשות, שלח לה שטר שיחרור].

ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר כאן]? אי דמצו פרקי לה [אם שיכולים לפדות אותה], למה לי גיטא דחירותא [שטר שיחרור]? שיפדוה לשם שפחות! אי דלא מצו פרקי לה [אם שאינם יכולים לפדות אותה], כי שדר לה גיטא דחירותא מאי הוי [כאשר ישלח לה שטר שיחרור מה יהיה]? מה יועיל הדבר? והרי היא מצויה עתה ביד אותו גוי!

ומשיבים: לעולם מדובר דמצו פרקי לה [שיכולים לפדות אותה], וכיון דמשדר [שישלח] לה גיטא דחירותא [שטר שיחרור], חבורי מחברי אהדדי ופרקי לה [יתחברו תושבי העיר זה עם זה ויפדו אותה] אבל לא היו רוצים לפדות אותה רק לשם שפחות. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] אחרת: לעולם מדובר שלא מצו פרקי לה [יכלו לפדות אותה], וכיון דמשדר [ששולח] לה גיטא דחירותא [שטר שיחרור], על ידי כך היא מיתזלא באפיה [מזדלזלת בעיניו] של הגוי שפדה אותה לשם נישואין, שהוא יודע שהיא שפחה, ומפריק לה [ומאפשר לה להיפדות]. ומקשים: והאם במקרה זה יהא קל לפדות אותה?

והאמר מר [והרי אמר החכם]: חביבה להן על הגויים בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן שלהם, ואם כן זה שהיתה שפחה של ישראל אינו בזוי בעיניהם! ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] אמורים בדברים שנעשים בצינעא, אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא [מזולזל בהם הדבר] ולא היה נושא לו לאשה שפחה.

ב מסופר: ההיא אמתא דהות [שפחה אחת שהיתה] בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא [שהיו עושים בה אנשים איסור זנות], שלא יכול היה אדוניה לשומרה מפניהם. אמר אביי: אי לאו [אם לא] שאמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה [הייתי כופה את אדוניה], וכתיב [והיה כותב] ונותן לה גיטא דחירותא [שטר שיחרור]. רבינא אמר: כי הא [במקרה כגון זה] מודה רב יהודה שמותר הדבר לשחרר, משום מילתא דאיסורא [דבר איסור] שנכשלים בה בני אדם.

ושואלים: ואביי, האם סבור הוא שגם משום איסורא [איסור] לא יספיק טעם זה כדי לשחרר אותה? האמר [הרי אמר] רב חנינא בר רב קטינא אמר ר' יצחק: מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין, שהיתה שייכת לשני אדונים ושוחררה על ידי אחד מהם,