א משנה דיני ממונות נידונים על ידי שלשה דיינים. דיני גזילות וחבלות — בשלושה. תשלומי נזק שמשלם אדם אם הוא מזיק או שבהמתו המועדה לכך הזיקה, וכן חצי נזק שמשלם עבור נזקי נגיחה (קרן) של שור תם (שעדיין לא העידו בו שנגח יותר מפעמיים, ככתוב: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון". שמות כא, לה), וכן תשלומי כפל שמשלם גנב שנתפס בגניבה ("אם המצא תמצא בידו הגניבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם". שמות כב, ג), ותשלומי ארבעה וחמשה שמשלם מי שגנב וטבח שור או שה ("כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמישה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". שמות כא, לז) — אף אלה נידונים בשלשה.

דין האונס בתולה ("כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפשה ושכב עמה ונמצאו. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף". דברים כב, כט), וכן דין המפתה בתולה שצריך לשלם לה כמוהר בתוליה ("וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה כסף ישקול כמוהר הבתולות". שמות כב, טו). וכן המוציא שם רע על אשתו שטוען שכאשר נשאה לא היתה בתולה, ומאשימה שזנתה בהיותה מאורסת לו, ("כי יקח איש אשה... ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע... ולא מצאתי לה בתולים... וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה...". דברים כב, יג–יט) — בשלשה, אלו דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים: מוציא שם רע נידון בבית דין של עשרים ושלשה דיינים המוסמך לדון גם בדיני נפשות מפני שיש בו בדין זה גם דיני נפשות, כי אם מביא הבעל עדים שהאשה זנתה בהיותה מאורסת — תתחייב מיתה, או לחילופין יתחייבו מיתה העדים שהעלילו עליה עלילת שווא.

חובת מכות שמלקים אדם שעבר על מצוות לא תעשה — נידונת בשלשה, משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: אף מכות בעשרים ושלשה.

עיבור החדש שצריך לקבוע מתי ראש החודש — בשלשה. עיבור השנה, שהוא הוספת חודש לשנה כאשר יש צורך בכך — בשלשה, אלו דברי ר' מאיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: בשלשה מתחילין לדון בענין, ובחמשה נושאין ונותנין בו, וגומרין בשבעה דיינים מפני חשיבות הדין. ואולם מודה הוא שאם גמרו בשלשה בלבד — השנה מעוברת.

סמיכת זקנים, ועריפת עגלה, כשנהרג אדם ואין יודעים מי הרגו (דברים כא, א–ט) — בשלשה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: בחמשה. החליצה שחולץ היבם לאשת אחיו שמת בלא בנים כאשר אינו רוצה לשאת אותה (דברים כה, ה–י), והמיאונין שילדה קטנה יתומה מאב שהשיאוה אמה או אחיה, כשהיא ממאנת להמשיך לחיות עם בעלה, ונישואיה מתבטלים, נעשה דבר זה בפני בית דין של שלשה.

נטע רבעי, שהם פירות עצים בשנה הרביעית לנטיעתם שמותר לאכלם לאחר שפדאום והביאו תמורתם הכספית לירושלים, ומעשר שני כשאינו יכול להביאו ולאוכלו בירושלים וצריך לפדותו אלא שאין דמיו ידועין — בשלשה. הערכתם של ההקדשות בשלשה, הערכין שאף הם ממיני ההקדשות (ויקרא כז, א–ח) המטלטלים — מוערכים בשלשה. ר' יהודה אומר: צריך שיהיה אחד מהן כהן.

והקרקעות המוקדשות נערכות בתשעה דיינים ועוד כהן אחד. ואדם שיש להעריך את דמיו לצורך הקדש כיוצא בהן בדומה לקרקעות.

ב גמרא דיני נפשות בכללם נדונים בעשרים ושלשה דיינים. הרובע והנרבע, כלומר, בהמה שרבעה אשה, או שנרבעה על ידי גבר — דינם בעשרים ושלשה, שנאמר: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה" (ויקרא כ, טז), ואומר "ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרגו" (ויקרא כ, טו), שהשווה הכתוב המתת הבהמה למיתת אדם לענין הדין והדיינים.

שור הנסקל משום שהרג נפש אדם דינו אף הוא בעשרים ושלשה, שנאמר: "ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת" (שמות כא, כט), ולמדנו מכאן: כמיתת בעלים כך מיתת השור. הכתוב מדבר אמנם בשור אבל גם הזאב והארי, הדוב והנמר והברדלס והנחש שהמיתו — מיתתן בעשרים ושלשה. ר' אליעזר אומר אלה אינם צריכים בית דין, אלא כל הקודם להורגן זכה. ר' עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלשה.

ג אין דנין לא את השבט שחטא ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול שחטא בחטא שעונשו מוות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. ואין מוציאין את העם למלחמת הרשות (שאינה מלחמת מצוה שבתורה או מלחמת הגנה), אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין מוסיפין על העיר ירושלים ועל העזרות של בית המקדש, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. וכן אין עושין סנהדריו‍ת (בתי דין) של עשרים ושלושה לשבטים, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

אין עושין עיר הנדחת כאשר כל בני העיר חטאו בעבודה זרה, ועל פי מצוות התורה הורגים את כל אנשיה ומחריבים אותה (דברים יג, יג–יט), אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. אין עושין עיר הנדחת בספר סמוך לגבולות הארץ, ולא עושים שלש ערים נדחות, אבל עושין אחת או שתים בתוך הארץ.

ד בענין מספר הדיינים בבתי הדין השונים מביאים מדרש הלכה: סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד דיינים, וקטנה של עשרים ושלשה. מנין לגדו‍לה שהיא של שבעים ואחד — שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך" (במדבר יא, טז), ומשה על גביהן — הרי יחד שבעים ואחד. ר' יהודה אמר: משה אינו מן המנין, ולפיכך סנהדרין גדולה מניינה שבעים.

ומנין לסנהדרין קטנה שהיא של עשרים ושלשה — שנאמר: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה" (במדבר לה, כד) "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם" (במדבר לה, כה), ואם כן יש עדה שהיא לפחות עשרה אנשים שהיא שו‍פטת, כלומר, כנוטה לחובה, ועדה (עשרה לפחות) שהיא מצלת את הנאשם — הרי כאן עשרים.

ומנין לעדה שהיא עשרה אנשים לכל הפחות — שנאמר על המרגלים: "עד מתי לעדה הרעה הזאת אשר המה מלינים עלי" (במדבר יד, כז) והם היו שנים עשר איש, יצאו מהם יהושע וכלב שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, הרי שלעשרת האנשים הנשארים קורא הכתוב עדה. הרי למדנו מכאן לענין דיני נפשות שהם בעשרים דיינים.

ומנין להביא עוד שלשה דיינים לבית דין זה? מן הכתוב "לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות" (שמות כג, ב), ממשמע שנאמר: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" נלמד שאין הולכים אחר הרוב כשיש בכך צד של גרימת מוות וכיוצא בו. שומע אני מכאן שאהיה עמהם עם הרבים לטובה, ואכריע כדעתם. אם כן למה נאמר באותו פסוק "אחרי רבים להטת", שממנו אפשר להבין כי יש לקבל בכל מקרה את הכרעת הרוב? כדי לישב את הסתירה יש להסביר כך: לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה; הטייתך לטובה יכולה להיעשות על פי רוב של דיין אחד, שכיון שיש רוב של איש אחד בלבד — עושים כן. ואילו הטייתך לרעה על פי שנים לפחות, כי לכך צריך רוב ניכר יותר, ואם כן יש צורך שיהיו בבית הדין עשרים ושנים איש כדי שאפשר יהיה שתהא עדה שופטת שהיא עשרה אנשים הדנים לחובה, ועדה מצלת שהיא עשרה הדנים לזכות, ועוד שנים שיוכלו להכריע את הכף גם לחובה.