"וימליכו שנית לשלמה בן דויד וימשחו לה' לנגיד ולצדוק לכהן" (דברי הימים א' כט, כב). בפסוק זה מקיש (משווה) נגיד, כלומר, את המלך לצדוק הכהן הגדול, מה צדוק שכל מתנות הכהונה בלחם הפנים — מחצה לו לכהן גדול, ומחצה לכל אחיו, אף נגיד — מחצה לו ומחצה לאחיו.

ושואלים: וצדוק גופיה [עצמו] מנלן [מנין לנו] שכהן גדול נוטל מחצה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו במשנה], רבי אומר: נאמר בחלוקת לחם הפנים "והיתה לאהרן ולבניו ואכלהו במקום קדוש" (ויקרא כד, ט), ומכאן נלמד: מחצה לאהרן ומחצה לבניו.

א משנה לא ירבה לו המלך נשים אלא שמנה עשרה בלבד. ר' יהודה אומר: מרבה הוא לו נשים כמה שירצה, ובלבד שלא יהו כאלה שמסירות את לבו מיראת ה'. ר' שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו — הרי זה לא ישאנה. אם כן למה נאמר "ולא ירבה לו נשים" (דברים יז, יז)? שאפילו כאביגיל, שהיתה צדקת ומנעתו לדוד מעבירה (שמואל א' פרק כה) — אסור לו להרבות, שגזירת הכתוב היא.

ב גמרא שואלים: למימרא [האם לומר] שר' יהודה דריש טעמא דקרא [דורש את טעם הכתוב] ומפרש את המצוה האמורה בכתוב על פי טעם ונימוק ידוע, ועל פיו קובע הלכה, ור' שמעון לא דריש טעמא דקרא [אינו דורש את טעם הכתוב]? והא איפכא שמעינן להו [והרי ההיפך שמענו אותם] בכל מקום.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אלמנה, בין שהיא עניה בין שהיא עשירה — אין ממשכנין אותה כערבון להלוואה, שנאמר: "ולא תחבל בגד אלמנה" (דברים כד, יז), אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אלמנה עשירה — ממשכנין אותה, ענייה — אין ממשכנין אותה, והטעם הוא משום שמאחר והיא עניה אתה חייב להחזיר לה את המשכון, ונמצא שאתה משיאה שם רע בשכנותיה.

ואמרינן [ואומרים אנו] באותו ענין: מאי קאמר [מה אמר] ר' שמעון, מה משמעות הדבר? ומסבירים, הכי קאמר [כך אמר]: מתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה, כאמור "ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש" (דברים כד, יב–יג), ואתה משיאה שם רע בשכנותיה, שהשכנות רואות שבא אדם בכל בוקר ובכל ערב לביתה של אותה אלמנה, וייצא עליה שם רע. אלמא [מכאן] שר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [אינו דורש את טעם הכתוב], ור' שמעון דריש טעמא דקרא [דורש את טעם הכתוב]!

ומשיבים: אכן, בעלמא [בכלל] ר' יהודה לא דריש טעמא דקרא [אינו דורש טעם הכתוב], ושאני הכא [ושונה כאן] שמפרש טעמא דקרא [טעם הכתוב] במקרא עצמו: מה טעם "לא ירבה לו נשים"? — משום שנאמר "לא יסור לבבו" (דברים כד, יז, יז).

ור' שמעון אמר [יכול היה לומר] לך: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא [הרי בכלל דורשים אנו את טעם הכתוב], כשיטתו, ואם כן לכתוב קרא [שיאמר הכתוב] רק "לא ירבה לו נשים" ולישתוק [ושישתוק] ולא יאמר עוד, ואנא אמינא [ואני אומר] מדעתי: מה טעם לא ירבה? — משום שנאמר "לא יסור". ואם כן זה שבכל זאת נכתב הטעם של "לא יסור" במפורש למה לי? ללמדנו הלכה נוספת, ולא נימוק להלכה בלבד, שאפילו היתה אשה אחת ומסירה את לבו — הרי זו לא ישאנה מפני האמור "ולא יסור". אלא מה אני מקיים "לא ירבה" — שאפילו נשים צדיקות כאביגיל לא ירבה.

ג לגופה של ההלכה, הני [אותן] שמונה עשרה נשים ששנינו במשנה שמותר למלך לשאת, מנלן [מנין לנו] המספר? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ויולדו לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת. ומשנהו כלאב לאביגיל אשת נבל הכרמלי והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור. והרביעי אדניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל. והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון" (שמואל ב' ג, ב–ה),

וקאמר ליה [ואמר לו] הנביא נתן בתוכחתו: "ואתנה לך את בית אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך ואתנה לך את בית ישראל ויהודה ואם מעט ואספה לך כהנה וכהנה" (שמואל ב' יב, ח). "כהנה", כלומר, כאותו מספר — הרי עוד שית [שש], "וכהנה" — עוד פעם שית [שש], דהוו להו תמני סרי [שהרי הן שמונה עשרה].

מתקיף לה [מקשה עליה, על שיטת הסבר זו] רבינא: אימא [אמור] לא כך, אלא "כהנה" פירושו כמו שהן עוד פעם — הרי תרתי סרי [שתים עשרה], "וכהנה" — כמו כולן יחד, הרי יחד עשרין וארבע!

ומעירים: אכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטה זו: מה שנאמר "לא ירבה לו נשים" הרי זה בא לומר שלא ירבה לו נשים יותר מעשרים וארבע. ושואלים: למאן דדריש [ולדעת מי שדורש] וי"ו, וסבור כי זו לשון ריבוי והוספה, אם כן "כהנה וכהנה" בא להוסיף יותר, פי שתים מן האמור, ולשיטה זו ארבעים ושמנה הוו [הן]? ומעירים: אכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטה זו: "לא ירבה לו נשים" — יותר מארבעים ושמנה.

ושואלים: ותנא דידן [והתנא שלנו] במשנתנו מאי טעמיה [מה טעמו] שהוא מגביל לשמונה עשרה? אמר רב כהנא: מקיש (משווה) "כהנה" בתרא [האחרון] ל"כהנה" קמא [הראשון], מה "כהנה" קמא [האמור ראשון] כוונתו שית [שש] נוספות, אף "כהנה" בתרא [האחרון] — כוונתו שית [שש] ולא עוד.

ומקשים: והאם היו לדוד קודם רק שש נשים? והא הואי [והרי היתה] עוד אשה והיא מיכל, ואם כן, לא שש כי אם שבע לפחות היו! אמר רב: עגלה שנאמרה במנין הנשים זו היא מיכל, ולמה נקרא במקרא שמה עגלה? משום שהיתה חביבה עליו כעגלה, וכן הוא אומר ומכנה אשה אהובה בכינוי זה בשמשון, שאמר: "לולי חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי

"(שופטים יד, יח). ושואלים על זיהוי זה: ומי הוו [והאם היו] למיכל בני [בנים]? והכתיב [והרי נאמר]: "ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה" (שמואל ב' ו, כג)! אמר רב חסדא, כוונת הכתוב: עד יום מותה — לא היה לה בנים, ואולם ביום מותה — היה לה.

ומקשים: מכדי [הרי] בנים היכא קא חשיב להו [היכן מונה הוא אותם]? — בחברון, שהרי היא נמנית עם נשי דוד שבחברון, ואילו מעשה שהיה במיכל, שעליו נאמר שלא היו לה בנים, בירושלים הוה [היה]! דכתיב [שנאמר]: "ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה" (שמואל ב' ו, טז). ואמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] רב יוסף: שקלתה [קיבלה] מיכל למיטרפסה [את עונשה] מיד, ולכן לא היו לה בנים. אלא אימא [אמור] ופרש כך: עד אותו מעשה — היה לה, מכאן ואילך — לא היה לה בנים.

ומקשים: וכי לא היו לדוד נשים נוספות? והכתיב [והרי נאמר] "ויקח דוד עוד פלגשים ונשים בירושל ם אחרי בואו מחברון" (שמואל ב' ה, יג)! ומשיבים: כל אלה היו למלויי [למלא] למנין שמונה עשר ולא יותר. ושואלים ביחס לפירוש זה: מאי [מה פירוש] "נשים" ומאי [ומה פירוש] "פלגשים"? אמר רב יהודה אמר רב: נשים — אלה שכותבים להן כתובה ועושים להן קידושין, פלגשים — בלא כתובה ובלא קידושין.

אמר רב יהודה אמר רב: ארבע מאות ילדים (אנשים צעירים) היו לו לדוד בצבאו, וכולן בני יפת תואר היו, ומגדלי בלוריות היו כדרך הגויים, וכולן יושבין בקרונות של זהב, ומהלכין בראשי גייסות היו, והם היו בעלי אגרופין של בית דוד, שבית דוד נסמך על נאמנותם של ארבע מאות בחורים אלה.

ד ואמר רב יהודה אמר רב: תמר בת יפת תואר היתה, כלומר, היא היתה בת של אשה שנלקחה במלחמה כ"אשת יפת תואר", ונולדה לפני שנתגיירה אותה אשה גירות גמורה (ואז ילדה את אבשלום), ולא נחשבה כבתו של דוד. וראיה לדבר — ממה שנאמר בה שאמרה לאמנון בן דוד: "ועתה דבר נא על המלך כי לא ימנעני ממך" (שמואל ב' יג, יג). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר כי בת נישואין הואי [היתה], אם כן, אחתיה מי הוה שריא ליה [אחותו האם היתה מותרת לו] שיתן דוד אותה לו לאשה? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי בת יפת תואר היתה, והיתה איפוא נחשבת כבת אמה הגויה שנתגיירה לאחר מכן ואינה כבתו של דוד, ולכן יכול היה אמנון לשאת אותה לאשה. כיון שהוזכר פסוק זה דנים עוד במעשה אמנון ותמר.

נאמר שם "ולאמנון רע ושמו יונדב בן שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד" (שמואל ב' ו, ג). אמר רב יהודה אמר רב: איש חכם לרשעה.

"ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן המלך... ויאמר לו יהונדב שכב על משכבך והתחל" עד "ועשתה לעיני את הבריה" (שמואל ב' ו ד–ה), "ותקח את המשרת ותצק לפניו" (שמואל ב' ו ט). אמר רב יהודה אמר רב: פירושו, שעשתה לו מיני טיגון.

נאמר לבסוף "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמואל ב' ו טו), ושאלו: מאי טעמא [מה טעם] לשנאה עזה זו? אמר ר' יצחק: נימא [שערה] נקשרה לו בשעת ביאה וחתכה מבשר אברו ועשאתו כרות שפכה. ושואלים: וכי אם אכן נקשרה לו, איהי מאי עבדה [היא מה עשתה] ומשום מה שנא אותה? אלא אימא [אמור] שקשרה לו בכוונה נימא, ועשאתו כרות שפכה כדי לנקום בו, ועל כך שנאה.

ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויצא לך שם בגוים ביפיך" (יחזקאל טז, יד), ללמד שאין להן לבנות ישראל לא שער בית השחי ולא שער בית הערוה, ומנין היו שערות לתמר? ומשיבים: שאני [שונה] תמר, שבת יפת תואר הואי [היתה], ואם כן לא היתה אמה מישראל.

נאמר "ותקח תמר אפר על ראשה ואת כתנת הפסים אשר עליה קרעה" (שמואל ב' יג, יט). תנא [שנה] החכם משמיה [משמו] של ר' יהושע בן קרחה: גדר גדול גדרה תמר באותה שעה על ידי זעקתה בפומבי, שכן אמרו הכל: אם לבנות מלכים קרה כך, לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה שיכול לקרות מעין זה, אם לצנועות כתמר שלא רצתה קרה כך, לפרוצות יותר — על אחת כמה וכמה. אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו