"וכתב הנשתון כתוב ארמית ומתרגם ארמית" (עזרא ד, ז), "נשתוון" — רמז שנשתנה הכתב. וראיה אחרת לכך, וכתיב [ונאמר] כאשר כתבה היד על קיר היכלו של בלשאצר "ולא כהלין כתבא למקרא ופשרה להודעה למלכא" (דניאל ה, ח) [ולא יכלו החרטומים לקרוא את הכתב ולהודיע את פשרו למלך], ולא יכלו לקרוא בו משום שנכתב בכתב החדש שמסרו עזרא. וכתיב [ונאמר]: "וכתב לו את משנה התורה הזאת" (דברים יז, יח), "משנה" בא ללמדנו שהוא כתב הראוי להשתנות.

ושואלים: למה נקרא כתב זה "כתב אשורית"? ומשיבים: שעלה עמהם מאשור, כלומר, מגלותם בבבל.

תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: בתחלה בכתב זה (שלנו, האשורי) ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו — נהפך להן לרועץ והתחילו לכתוב בכתב אחר, כתב ליבונאה, כיון שחזרו בהן בתשובה — החזירו להם, וחזרו לכתוב בכתב זה, שנאמר: "שובו לבצרון אסירי התקוה גם היום מגיד משנה אשיב לך" (זכריה ט, יב), כלומר, שהשיב ה' לישראל את הכתב הזה שנשתנה (משנה).

אם כן שכתב זה עתיק הוא בישראל, למה נקרא שמה של כתיבה זו "אשורית"? — לפי שהיא מאושרת (יפה ומיושרת) בכתב.

ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' אליעזר בן פרטא שאמר משום ר' אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר: "ווי העמדים" (שמות כז, י). מה עמודים לא נשתנו, אף ווים לא נשתנו, ונשארה צורתם דומה לצורת ווים. וכן הוא אומר "ואל היהודים ככתבם וכלשונם" (אסתר ח, ט), מה לשונם לא נשתנה במשך הדורות והוא במשך כל הזמן עברית, אף כתבם לא נשתנה.

אלא מה אני מקיים "את משנה התורה הזאת" האמור בספר דברים — לשתי תורות שכותב המלך, אחת שיוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו. אותה שיוצאה ונכנסת עמו — עושה אותה כמין קמיע, ותולה בזרועו, שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד".

ושואלים: ואידך [והאחר] שאיננו סבור שיש לכתוב ולתלות בזרועו, האי [אותו] "שויתי" האמור מאי דריש ביה [מה הוא דורש בו]? ומשיבים: הכתוב ההוא, "שיויתי ה' לנגדי תמיד", מיבעי ליה [נצרך לו] כמו שאמר רב חנה בר ביזנא. שאמר רב חנה בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא [החסיד]: המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה עומדת כנגדו, שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד".

ושואלים: לר' שמעון, שאמר שכתב זה לא נשתנה כלל, מאי [מה טעם] "לא כהלין כתבא למקרא" [יכלו לקרוא את הכתב]? אמר רב: לא משום שהיה זה כתב חדש, אלא בגימטריא איכתיב להון [נכתב להן], כלומר, בכתב סתר, וכך נכתב: "יטת יטת אידך פוגחמט" לפי סדר של החילופים א־ת, ב־ש וכו'.

מאי פריש להו [מה פירש להם]? מנא מנא תקל ופרסין (דניאל ה, כה), ואמר: "מנא" — מנא אלהא מלכותך והשלמת [מנה אלוהים את מלכותך והשלים אותה] לך. "תקל" — תקלתא במאזניא והשתכחת חסיר [שקול נשקלת במאזנים ונמצאת חסר]. "פרסין" — פריסת [נפרסה, נשברה] מלכותך ויהיבת [וניתנה] למדי ופרס (דניאל ה, כו–כח).

ושמואל אמר: הכל נכתב באותן אותיות אלא לא כסדרן, שנכתבו שם שלוש תיבות אחת מעל השניה "ממתוס ננקפי אאלרן" והיה צורך לקרוא את הדברים מלמעלה למטה. ור' יוחנן אמר, נכתבו בהיפוך: "אנם אנם לקת ניסרפו". רב אשי אמר, נכתבו שלא כסדר כלל לפי הנוסח: "נמא נמא קתל פורסין".

א משנה אין רוכבין על סוסו של המלך מפני כבודו, ואין יושבין על כסאו של המלך, ואין משתמשין בשרביטו, ואין רואין אותו כשהוא מסתפר, ולא כשהוא ערום, ולא כשהוא בבית המרחץ. וכל אלה מפני שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), וכוונתו — שתהא אימתו עליך, וכל קירבה יתירה מעין זו מבטלת אימת המלך.

ב גמרא אמר רב יעקב אמר ר' יוחנן: אבישג השונמית מותרת מצד הדין לשלמה, אבל אסורה לאדניה שרצה לשאתה. מותרת לשלמה — שמלך היה, ומלך משתמש בשרביטו של מלך, ואף אבישג כשאר כלי תשמישו של מלך היתה, ואולם אסורה לאדניה — שהדיוט הוא ואינו מלך.

ומבארים: סיפור אבישג מאי [מה] היא, דכתיב [שנאמר]: "והמלך דוד זקן בא בימים... ויאמרו לו עבדיו יבקשו" (מלכים א' א, א–ב), וכתיב [ונאמר]: "ויבקשו נערה יפה" (מלכים א' א, ג), וכתיב [ונאמר] "והנערה יפה עד מאד ותהי למלך סכנת ותשרתהו" (מלכים א' א, ד), אמרה לו אבישג לדוד: נינסבן [שא אותי לאשה]! אמר לה: אסירת [אסורה את] לי כיון שיש לי כבר שמונה עשרה נשים.

אמרה ליה [לו]: חסריה לגנבא, נפשיה לשלמא נקיט [כאשר חסר לו לגנב מה לגנוב, הוא עושה עצמו כאיש שלום], ואף אתה כיון שאינך מסוגל לבעול אותי אינך רוצה לשאת אותי לאשה. אמר להו [להם]: קראו לי לבת שבע. וכתיב [ונאמר] "ותבא בת שבע אל המלך החדרה והמלך זקן מאד ואבישג השונמית משרת את המלך" (מלכים א' א, טו). אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה קינחה בת שבע בשלש עשרה מפות (כמנין המילים בפסוק זה) אחרי שלוש עשרה בעילות, להראות שעדיין היה כוחו עימו.

אמר רב שמן בר אבא: בא וראה כמה קשין גירושין, שלא התירום אלא מדוחק, שהרי דוד המלך התירו לו לייחד עימו אשה בלא נישואין, ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו כדי שיוכל לשאת את אבישג.

ג אמר ר' אליעזר: כל המגרש את אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: "וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם" (מלאכי ב, יג), וכתיב [ונאמר]: "ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב, יד).

אמר ר' יוחנן ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' אלעזר: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שהתחייב לתת ואין לו, שנאמר: "ואם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כז), המתפרש כרמז שיקחו ממנו את אשתו.

ואמר ר' יוחנן: כל אדם שמתה אשתו ראשונה, כאילו חרב בית המקדש בימיו, שנאמר: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה ולא תספד ולא תבכה ולוא תבוא דמעתך" (יחזקאל כד, טז), וכתיב [ונאמר]: "ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב" (יחזקאל כד, יח), וכתיב [ונאמר] באותו ענין: "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם" (יחזקאל כד, כא), נמצא שאשתו של אדם היא עבורו מחמד עיניים כמו המקדש לכללות ישראל.

אמר ר' אלכסנדרי: כל אדם שמתה אשתו בימיו, עולם חשך בעדו, שנאמר: "אור חשך באהלו ונרו עליו ידעך" (איוב יח, ו), כלומר, כאשר האור חשך באהלו (ביתו זו אשתו) הרי נרו (אורו) עליו דועך. ר' יוסי בר חנינא אמר: פסיעותיו מתקצרות, שנאמר: "יצרו צעדי אונו" (איוב יח, ז). ר' אבהו אמר: עצתו נופלת, שנאמר: "ותשליכהו עצתו" (איוב יח, ז).

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: קשה לזווגם את האיש והאשה כקריעת ים סוף, שנאמר: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז), אל תיקרי "מוציא אסירים" אלא "כמוציא אסירים", כלומר, להושיב אנשים בודדים (יחידים) ולעשות מהם משפחה ("ביתה"), קשה כמו להוציא את ישראל ("כמוציא אסירים"). ואל תיקרי "בכושרות" אלא "בכי ושירות" שהנישואין פעמים הם עצב ופעמים שמחה לבני הזוג.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שקשה למצוא זיווג? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר רב: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני היא תהיה אשתו של פלוני, ואם כן הרי שאין קושי לזווגם, שהרי הם מוכנים לכך משעת בריאתם. ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרנו שבת קול יוצאת, ומשמע שזיווגו של אדם מוכן לו עוד בטרם לידתו — הרי זה בזווג ראשון, הא [זה] שקשה לזווגם — בזווג שני.

אמר ר' שמואל בר נחמן: לכל דבר שאבד יש תמורה, חוץ מאשת נעורים שמתה, שנאמר: "ואשת נעורים כי תמאס" (ישעיה נד, ו). מתני לה [משנה, מלמד, לו] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו]: אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: "יהי מקורך ברוך ושמח מאשת