"אימתי" או "במה דברים אמורים "במשנה — אינו אלא לפרש דברי חכמים, שאין דעתו שונה מדעת התנא הראשון אלא רק לפרש דבריו ויש להבין את המשנה כולה כיחידה אחת, ואילו

ר' יוחנן אמר: כשאומר "אימתי" — הרי הוא בא לפרש את דברי חכמים, ואילו כשאומר "במה דברים אמורים "הרי הוא בא לחלוק. ועל כל פנים דכולי עלמא [לדעת הכל] "אימתי" לפרש הוא, ודברי ר' יהודה במשנתנו זהים לדברי התנא הראשון, וקשה לרמי בר חמא!

ודוחים: וכי גברא אגברא קא רמית [מאדם על אדם אתה משליך, מראה סתירה], כלומר, אין להקשות משיטתו של אמורא אחד על חבירו. שכן יתכן לומר כי מר סבר פליגי [חכם זה, רמי בר חמא, סבור שחלוקים], ר' יהודה וחכמים אף כשנוקט ר' יהודה בלשון "אימתי", ומר סבר [וחכם זה, ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן, סבור] שלא פליגי [חלוקים].

ושואלים: ולא פליגי [וכי באמת אין חלוקים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בין שיש לו אומנות אחרת שלא הוא, בין שאין לו אומנות אחרת אלא הוא — הרי זה פסול, הרי שיש חכם הסבור שעצם העיסוק בדברים אלה פוסל, וכדברי רמי בר חמא!

ומשיבים: הברייתא ההיא לא כדעת חכמים שבמשנתנו היא, אלא כשיטת ר' יהודה שאמר משום (בשם) ר' טרפון. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: היו שני אנשים מתערבים על דבר מה ואומרים שאם ימצאו דבריהם בלתי נכונים הריהם מקבלים על עצמם נזירות, ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: לעולם אין אחד מהם נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. כלומר, הנזירות צריכה להיות מבוררת ("מופלאה", מופלית, ברורה) ואם היה נדרו שלא במלוא הוודאות והבהירות — שוב אין כאן נזירות. ולפי אותה שיטה אף בדיני קניינים סבור ר' טרפון שאדם יכול לקנות מחבירו רק דבר שהקנה לו בוודאות ובהחלטה גמורה. והמשחקים בקוביה, כיון שאין בידם וודאות זו, שהרי כל אחד מהם סבור שירוויח — הרי זו אסמכתא שאינה קונה, והנהנה ממנה הרי הוא כגזלן. אבל דעת יחיד היא.

א שנינו במשנה כי המלוה ברבית פסול לעדות. אמר רבא: לוה ברבית פסול לעדות שכן גם הוא שותף לעבירה, הלוואה בריבית. ושואלים: והאנן תנן [והרי אנחנו שנינו] כי מלוה ברבית פסול, משמע: רק הוא בלבד! ומשיבים: הכוונה היא מלוה הבאה ברבית וכל השותפים בהלוואה הבאה בריבית כולם פסולים.

מסופר: בר ביניתוס אסהידו ביה תרי סהדי [העידו בו שני עדים] חד [אחד מהם] אמר: קמי דידי אוזיף בריביתא [לפני היה המעשה שהלוה בריבית] וחד [ואחד מהם] אמר: לדידי אוזפי בריביתא [לי הלווה בריבית]. פסליה [פסלו] רבא לבר ביניתוס לעדות ולדין.

ושואלים: והא [והרי] רבא הוא שאמר שהלוה ברבית פסול לעדות, והוה ליה [והרי הוא] מכאן רשע, והתורה אמרה "אל תשת רשע עד" (ראה שמות כג, א), ולכן אותו עד שהעיד שבר ביניתוס הלווה לו בריבית העיד ממילא גם על עצמו שהוא רשע, וכיצד אפשר לקבל את עדותו?

ומשיבים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: אדם קרוב אצל עצמו וכדין קרוב, ואין אדם משים עצמו רשע, ולכן את אותו חלק העדות שנוגע בעצמו — אין אנו מקבלים, אבל אנו מקבלים את חלק העדות הנוגע לאחרים.

ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה [שוחט אחד שנמצא שיצאה טריפה מתחת ידו] וחס על ממונו ולא הכריז שטריפה היא, פסליה [פסלו] רב נחמן לעדות ועבריה [והעבירו] מלהיות שוחט עוד. אזל רבי מזיה וטופריה [הלך וגידל את צפרניו ושערותיו] מתוך חרטה כדרך אדם העושה תשובה גדולה. סבר [חשב] רב נחמן לאכשוריה [להכשירו], שכיון שעשה אדם תשובה חזר לכשרותו הראשונה.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: דילמא איערומי קא מערים [להערים הוא שמערים] משום שרצה שיחזירוהו לתפקידו הקודם ולא חזר באמת בתשובה.

שאלו רב נחמן: ואלא מאי תקנתיה [מה תהא תקנתו] להוכיח שחוזר בתשובה גמורה? ומשיבים: אין דרך אלא כפי שאמר רב אידי בר אבין. שאמר רב אידי בר אבין: החשוד על הטריפות שמא מכר טריפות לאחרים, אין לו תקנה להכשירו עד שילך למקום שאין מכירים אותו ויחזיר אבידה שמצא בדבר חשוב, שרואים שחזר בו ומוכן לוותר על הממון משום מצוה, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו, שמוכן להפסיד דמיה ובכך מראה שאינו מערים, אבל במקום שמכירים אותו אין לסמוך, שכן שמא הוא מערים כדי להראות שחזר בתשובה.

ב עוד שנינו במשנה שמפריחי יונים אף הם פסולים לעדות. ושואלים: מאי [מה הם] "מפריחי יונים"? הכא תרגומה [כאן תרגמו, הסבירו] זאת שהוא עושה מירוצי יונים אי תקדמיה יונך ליון [אם תקדים יונתך את יונתי]. ר' חמא בר אושעיא אמר: ארא (שמלמד את יוניו לצוד ולהביא יונים משל אחרים).

ושואלים: מאן [מי] שאמר שההסבר הוא אי תקדמיה יונך ליון [אם תקדים יונתך ליוני], מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ארא?

אמר [יכול היה לומר] לך: ארא — מפני דרכי שלום בעלמא [בלבד] הוא, ואינה גזל ממש, שאין לו לבעל היונים ביוניו בעלות גמורה, שהיונים גדלות מאליהן בביתו.

ומאן [ומי] שאמר ארא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שההסבר הוא אי תקדמיה יונך ליון [אם תקדים יונתך ליוני]? אמר [יכול היה לומר] לך: בכך אין חידוש כי היינו [זהו] אותו דבר כמשחק בקוביא, כלומר, זהו אותו פסול של כל משחקי המזל.

ואידך [והאחר] מה עונה הוא על קושי זה?

— לדעתו יש לחלק ולומר כי תנא [שנה] גם תולה בדעת עצמו כשמשחק בעצמו בקוביא וסבור שירוויח ותנא תולה בדעת יונו.

ומסבירים: וצריכא [ונצרכו שניהם] להיאמר. כיצד? — דאי תנא [שאם היה שונה] תולה בדעת עצמו, היינו אומרים: התם [שם] הוא דלא גמר ומקני [שאינו גומר ומקנה] ומשחק עמו שאמר [שאומר בלבו]