ושלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן, כל אחד ואחד מן היושבים מכיר את מקומו, שיש לו מקום קבוע בשורה לפי מעלתו בתורה. הוצרכו לסמוך דיין נוסף וכגון שמת אחד מהם, או שנחלקו הסנהדרין באופן שהוצרכו הסנהדרין לסמוך עוד דיין למניינם — סומכין את הגדול שמן השורה הראשונה, ומכיון שנתפנה מקום בשורה הראשונה יש להושיב שם אחר, ואז אחד מן השורה השניה בא לו לשורה הראשונה, ואחד מן השורה השלישית בא לו לשורה השניה, ובוררים להן עוד אחד הראוי לכך מן הקהל ומושיבין אותו בשורה השלישית. ולא היה יושב זה שעבר מהשורה השניה במקומו של הראשון שנתפנה עקב עלייתו לסנהדרין, אלא יושב במקום הראוי לו לפי מעלתו בסוף השורה.

א גמרא שנינו במשנה שהיו הסנהדרין יושבים בחצי גורן עגולה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' אחא בר חנינא: שאמר קרא [הכתוב] "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חיטים סוגה בשושנים

"(שיר השירים ז, ג), "שררך" — זו סנהדרין, ולמה נקרא שמה ברמז "שררך"? — שהיא יושבת בטיבורו (שרר) של עולם, בבית המקדש. "אגן" — שהיא מגינה בזכותה על כל העולם כולו. "הסהר" — שהיא דומה לסהר (ירח) וכך יושבים בחצי עיגול, כסהר.

"אל יחסר המזג" — שיהיו כמזג של יין במים, שיש בו שליש אחד יין, כך שאם הוצרך אחד מהם מחברי סנהדרין גדולה לצאת, רואין אם יש עשרים ושלשה מן הדיינים, כנגד סנהדרי קטנה שהם שליש ממנין החברים חוץ ממנו — הריהו יוצא, ואם לאו [לא] — אינו יוצא, אלא ממתין עד שיחזור אחד מחבריו.

"בטנך ערמת חטים" — לימד: מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה, אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן שהם נותנים לדברי תורה. "סוגה בשושנים" — הוא בשבח ישראל: שאפילו כסוגה (גדר) של שושנים בכל זאת לא יפרצו בהן פרצות, משום שישראל שומרים את התורה ומכבדים את תקנות חכמיהם.

והיינו [וזהו] כעין המעשה שאמר ליה ההוא מינא [לו מין אחד] לרב כהנא: אמריתו נדה שרי לייחודי בהדי גברא [אומרים אתם כי נדה מותרת בייחוד עם בעלה], אפשר אש נמצאת בתוך נעורת (פשתן מנופץ) ואינה מהבהבת וחורכת משהו? היתכן שלא יחטאו בנדה? אמר ליה [לו]: התורה העידה עלינו "סוגה בשושנים", שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות.

ריש לקיש אמר: מהכא [מכאן] יש ללמוד רעיון דומה, שנאמר: "כפלח הרמון רקתך" (שיר השירים ד, ג), והוא דורשו: אפילו ריקנין שבך מלאין מצות כרמון ונזהרים מן העבירה. ר' זירא אמר: מהכא [מכאן], יש ללמוד דבר זה, שנאמר: "וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'" (בראשית כז, כז), אל תיקרי "בגדיו" אלא "בוגדיו", שאפילו בוגדים ופושעים שבישראל יש בהם מידות נעלות "כריח השדה אשר ברכו ה' ".

וכן מסופר כי הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה [אותם בריונים שהיו בשכנותו] של ר' זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא [שהיה מקרבם כדי שיחזרו בתשובה], והוו קפדי רבנן [והיו מקפידים חכמים] עליו, על שהוא מקרב אותם. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' זירא, אמרי [אמרו] אותם בריונים: עד האידנא [עכשיו] הוה חריכא קטין שקיה דהוה בעי עלן רחמי [היה החרוך קטן השוקיים, שהוא כינוי לר' זירא, שהיה מבקש עלינו רחמים] שלא נענש על חטאינו המרובים, השתא מאן בעי עלן רחמי [עכשיו מי יבקש עלינו רחמים]? הרהרו בלבייהו [בליבם], ועבדו [ועשו] תשובה, הרי יפה עשה שקרבם שלבסוף אף הם חזרו בתשובה.

ב שנינו במשנה כי שלש שורות היו שם והעולה מראש שורה אחורית יושב בסוף שורה שלפניה. אמר אביי: שמע מינה כי ניידי [כאשר זזים] הם ממקום אחד — כולהו ניידי [כולם כאחד זזים]. ואומרים: ולימא להו [ושיאמר להם] זה שעלה משורה שניה לשורה ראשונה: עד האידנא הוה יתיבנא ברישא [עד עכשיו הייתי יושב בראש השורה], השתא מותביתו לי בדנבי [עכשיו מושיבים אתם אותי בזנבות, בסוף]! אמר אביי: דאמרי ליה הכי [שאומרים לו כך] כמאמר החכם: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים, שראוי לאדם להיות אחרון בין הגדולים מאשר ראשון לקטנים.

ג משנה כיצד מאיימין את העדים שלא ישקרו? — על עידי נפשות היו מאיימים כך: היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, ואומרים להם: שמא תאמרו מאומד (מן ההשערה) שלכם כיצד היה המאורע, או שאתם יודעים זאת לא ממה שראיתם אתם אלא משמועה, או עד מפי עד, או מפי אדם נאמן ולא ראיתם ממש? שמא אי (אין) אתם יודעין שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה, ואם לא ראיתם ממש יתגלה השקר.

ועוד: הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות — אדם נותן ממון שלקח שלא כדין ומתכפר לו, דיני נפשות — דמו של הנרצח ודם זרעותיו שלא זכה להוליד תלויין בו בגורם למותו עד סוף העולם,

שכן מצינו בקין שהרג את אחיו, שנאמר בו: "קול דמי אחיך צעקים" (בראשית ד, י), שאינו אומר "דם אחיך" אלא "דמי אחיך" ללמד שגם דמו וגם דם זרעותיו. אגב הזכרת פסוק זה מביאים במשנה דבר אחר שיש לפרש באותו פסוק: "דמי אחיך" — שהיה דמו לא במקום אחד אלא מושלך על העצים ועל האבנים.

ועוד אומרים להם לעדים: לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו (מחשיב לו) הכתוב כאילו איבד עולם מלא, שהרי אדם הראשון רק נפש אחת היה והוא כל קיום העולם, האנושות. וכן, כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ועוד מביאים במשנה טעם למה נברא האדם יחידי:

מפני שלום הבריות. שאילו לא נבראו כולם מאב אחד יאמר אדם לחבירו "אבא שלי הראשון במשפחתנו גדול מאביך", אלא כל בני האדם בני אב אחד הם. ועוד טעם: שלא יהו המינים המאמינים בשתי רשויות אומרים: הרבה רשויות בשמים, את אלה ברא ה' ואלה ברא אל זר, ולכן נברא אדם יחידי, שידעו שה' בראו.

ועוד טעם: להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם אם טובע כמה מטבעות בחותם אחד — כולן דומין זה לזה, ואילו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, שכולם צאצאיו, ואין אחד מהן דומה לחבירו, לפיכך כיון שכל העולם נברא מאדם אחד כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם וחשוב אני, ומעשה טוב שלי — הוא תכלית גדולה בעולם, מעשה רע שלי — שובר את כל העולם.

ועוד אומרים לעדים: ושמא תאמרו