והיא, אמו של שאלתיאל, נתעברה מעומד בצינוק שבבית הסוהר. דבר אחר: "שלתיאל" נדרש כך: שנשאל על אלתו (שבועתו) אל, שהקדוש ברוך הוא שנשבע שלא יהיה זכר ליכניה נשאל על השבועה והפרה. "זרובבל" — שנזרע (נוצר) בבבל, ומה שמו? — נחמיה בן חכליה שמו.

אגב הזכרת בני ר' חייא מסופר: יהודה וחזקיה בני ר' חייא הוו יתבי בסעודתא קמי [היו יושבים בסעודה לפני] רבי, ולא הוו קא אמרי [היו אומרים] ולא מידי [דבר]. אמר להו [להם רבי לשמשים]: אגברו חמרא אדרדקי, כי היכי דלימרו מילתא [הוסיפו יין לנערים, כדי שיאמרו דבר מה]. כיון דאיבסום [שהשתכרו], פתחו ואמרו: אין בן דוד המשיח בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל שהם המעכבים את הגאולה, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, שנאמר: "והיה למקדש ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל" (ישעיה ח, יד).

אמר להם רבי: בניי, קוצים אתם מטילין לי בעיניי? כלומר, וכי אומרים דבר עלבון כזה בפני הנשיא עצמו? אמר לו ר' חייא: רבי, אל ירע בעיניך כי יין ניתן בשבעים אותיות, שזהו חשבון האותיות של המלה "יין", ואף סוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין — יצא סוד.

ועוד בענין גלות וכפרה אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא, דרש מרי בר מר: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו על כל מעשיו אשר עשה" (דניאל ט, יד), ותמוה: וכי משום ש"צדיק ה' "לכן "וישקד (כלומר, הזדרז והקדים) ה' על הרעה ויביאה עלינו"? ויש להשיב: אין [כן], באמת טובה יש בדבר כי צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו, ועוד גלות יכניה שקדמה לה קיימת.

שגלות יכניה גלות של גדולי ישראל היתה, דכתיב ביה [שנאמר בה] בגלות יכניה: "ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף" (מלכים ב' כד, טז), ודורשים: "חרש" — הם אותם חכמים, שכיון שפותחין לדבר בתורה הכל נעשו כחרשין, שאין להם מה להוסיף ולהשיב, "מסגר" — כיון שהם סוגרין (מסכמים) בהלכה, שוב אין פותחין לערער על דבריהם. וכמה היו? אלף. ואם כן טוב שהוחשה גלות המון ישראל בעוד היה מרכז של תורה בבבל.

עולא אמר: צדקה שעשה ה' היתה שהקדים שתי שנים ל"ונושנתם" בארץ, שלא תתקיים כל הקללה שבתוכחה.

שנאמר: "ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל ועשיתם הרע בעיני ה' אלהיך להכעיסו. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה לא תאריכן ימים עליה כי השמד תשמדון" (דברים ד, כה–כו). "ונושנתם" בגימטריא שמונה מאות חמישים ושתים הם, וישראל גלו בשנת השמונה מאות וחמישים לבואם לארץ. אמר רב אחא בר יעקב: שמע מינה [למד מכאן] כי "מהרה" דמרי עלמא [של אדון העולם], תמני מאה וחמשין ותרתין הוו [שמונה מאות וחמישים ושתיים הם], שהרי נאמר "כי אבוד תאבדון מהר", ומאחר וידוע כי משך הגלות היה שמונה מאות חמישים ושתים שנים, כמנין "ונושנתם", הרי ש"מהרה" הוא כמנין זה.

א שנינו במשנה שלפיכך נברא אדם יחידי מפני שלום הבריות, ושלא יהיו המינים אומרים הרבה רשויות בשמים וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אדם הראשון יחידי נברא, ומפני מה — שלא יהו מינים אומרים: הרבה רשויות בשמים וכל אחד ברא אדם אחד. דבר אחר: אדם הראשון נברא יחיד מפני הצדיקים ומפני הרשעים. שלא יהו הצדיקים אומרים: אנו בני צדיק שאבינו הראשון צדיק היה והצדקנות ירושה לנו, ואיננו צריכים להשתדל. ורשעים אומרים: אנו בני רשע ואיננו יכולים לשנות מדרכנו.

דבר אחר: מפני המשפחות. שלא יהו משפחות מתגרות (רבות) זו בזו וכל אחת מתפארת בייחוס אביה הראשון. ומה עכשיו שנברא אדם הראשון יחיד, והכל צאצאיו, מתגרות המשפחות וכל אחת מתפארת בגזעה, אילו נבראו שנים — על אחת כמה וכמה! דבר אחר: מפני הגזלנין ומפני החמסנין. ומה עכשו שנברא יחידי וכולם אחים זה לזה, בכל זאת גוזלין וחומסין, אילו נבראו שנים — על אחת כמה וכמה שהיו מורים היתר לעצמם לגזול בניו של אדם אחר!

ועוד טעם שנינו במשנה לכך שנברא אדם יחידי: שהוא כדי להגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא וכו'. וכן תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה. אבל הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, שהרי כולם מבניו. ואין אחד מהן דומה לחבירו, שנאמר: "תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש" (איוב לח, יד), שכולם נבראו כחותם אחד והוא מתהפך לצורות שונות.

ומפני מה אין פרצופיהן דומין זה לזה? — שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר "שלי היא", ואין מכחישים אותו שהרי דומה לאחרים, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו), משמע שמפני טעם זה לא נבראו שווים.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: בשלשה דברים אדם משתנה ונבדל מחבירו: בקול, במראה ובדעת. השינוי בקול ובמראה — משום ערוה, שלא יחליפו נשיהם זו בזו. ובדעת — מפני הגזלנין והחמסנין, שאם כל האנשים יחשבו בדרך דומה יוכלו הגזלנים לגנוב, שידעו מה בדעת חבריהם והיכן מטמינים חפציהם.

תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: אדם נברא בערב שבת בסוף היצירה, ומפני מה? — שלא יהו מינים אומרים: שותף היה לו אדם להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו (יתגאה) האדם, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית, שהרי אתה נבראת אחרון. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה של שמירת השבת מיד.

דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד, שכל העולם מוכן לפניו להשתמש בו. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין (ארמון) ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין, כך האדם בא אחרון לעולם מתוקן. מעין זה נאמר: "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה. טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה. שלחה נערתיה תקרא על גפי מרמי קרת" (משלי ט, א–ג), ומבארים:

"חכמות בנתה ביתה" — זו מידתו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם כולו בחכמה. "חצבה עמודיה שבעה" — אלו שבעת ימי בראשית שבהם הועמד העולם על מכונו. "טבחה טבחה מסכה יינה אף ערכה שלחנה" — אלו ימים ונהרות וכל צורכי עולם שנבראו תחילה. "שלחה נערתיה תקרא" — זה אדם וחוה שנבראו לבסוף.

נאמר שם "על גפי מרמי קרת". רבה בר בר חנה רמי [השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] "על גפי", וכתיב [ונאמר] אחר כך "וישבה לפתה ביתה על כסא מרומי קרת" (משלי ט, יד)! אלא יש לומר כי בתחלה — על גפי, שהיה תחילה יחידי בגפו, על מקום גבוה, ולבסוף — על כסא שעורכים לחתן, שנזדווגה לו חוה.

נאמר שם "מי פתי יסר הנה חסר לב אמרה לו" (משלי ט, ד). אמר הקדוש ברוך הוא: מי פתאו לזה לאדם? — אשה אמרה לו לחטוא. ורמז לדבר שהמפותה על ידי אשה קרוי "חסר לב" — דכתיב [שנאמר] "נאף אשה חסר לב" (משלי ו, לב).

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, שנאמר: "אשר עושיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. גלמי ראו עיניך" (תהלים קלט, טו–טז), וכתיב [ונאמר]: "כי ה' עיניו משטטות בכל הארץ" (דברי הימים ב' טז, ט), משמע שגולם זה, מכל הארץ, מקום ראיית עיני ה', נוצר. אמר רב אושעיא משמיה [משמו] של רב: אדם הראשון