ותרוייהו [ושניהם] כר' יוחנן סבירא להו [סבורים הם], ולא נחלקו אלא בפירוש דבריו, מהו מילוי פגימתה. כי הא [זו עד שבעה] — למיהוי כי יתרא [כדי שתהיה כמו יתר של קשת ] שקודם לכן הירח נראה רק כקשת, ולאחר שבעה ימים כבר נראה כחצי עיגול, כקשת שיש לה יתר, וזוהי לדעתם מילוי הפגימה. הא [זו] — למיהוי כי נפיא [כדי שתהיה כמו כברה], כלומר, עיגול שלם, והוא נקרא לדעתם מילוי הפגימה.

א אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: וליבריך [ושיברכו] ברכת "הטוב והמטיב" בשעת קידוש הלבנה, על ההנאה שיש לבני אדם ממאור הירח! אמר ליה [לו]: אטו כי [וכי כאשר] חסר אור הירח מי מברכינן [האם מברכים אנו] כמו על שאר אסונות "ברוך... דיין האמת" דלבריך [כדי שיברכו] במילואה "הטוב והמטיב"? אמר לו: אמנם אין נוהגים כן, אבל היא היא השאלה: וליברכינהו לתרוייהו [ויברכו את שתיהן] "דיין האמת" בחסרונה ו"הטוב והמטיב" במילואה! וענה לו: כיון דהיינו אורחיה, לא מברכינן [כיון שזו דרכו, אין אנו מברכים], שדרך העולם היא שתהא הלבנה פוחתת, ומוספת.

ואמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו — כאילו מקבל פני שכינה. ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן] בענין קידוש חדשים "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב), וכתיב התם [ונאמר שם]: "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), שהוא כתוב המדבר בגילוי השכינה בשעת קריעת ים סוף. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש פעם אחת דיים, כיון שיש בברכת הלבנה כעין הקבלת פני שכינה. אמר אביי: הלכך נימרינהו [על כן נאמר אותה, את הברכה] מעומד מפני השכינה.

מסופר: מרימר ומר זוטרא מכתפי אהדדי ומברכי [היו נשענים זה על כתפי זה ומברכים]. אמר ליה [לו] רב אחא לרב אשי: במערבא מברכי [במערב, בארץ ישראל, מברכים] על הירח: "ברוך מחדש חדשים". אמר ליה [לו]: ברכה זו האי, נשי דידן נמי מברכי [את הברכה הזו, הנשים שלנו גם כן מברכות], כלומר, נוסח זה ידוע לכל, שאף אלה שלא למדו יודעים אותו.

אלא הנוסח השלם הוא כדברי רב יהודה. שאמר רב יהודה, מברך: "ברוך... אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם (צבא השמים), חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ששים ושמחים גרמי השמים לעשות רצון קונם, והם פועלי אמת שפעולתן אמת, שהרי ממלאים תפקידם ואינם משנים ממנהגם, וללבנה אמר שתתחדש, והיא עטרת תפארת (סימן ורמז תפארה) לעמוסי בטן הם ישראל הקרויים העמוסים על ידי ה', שהן עתידין להתחדש כמותה, שלמרות שהם לעתים יורדים, יגיעו לדרגה גבוהה ויגיעו לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו, ברוך אתה ה' מחדש חדשים".

ועוד בשם אותה מסורת על הכתוב "כי בתחבלות תעשה לך מלחמה" (משלי כד, ו) אמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: במי אתה מוצא מלחמתה של תורה ועיקר כוחה במי שיש בידו חבילות של משנה, כלומר, שאי אפשר להגיע לדרגה גבוהה בלימוד התורה בלי ידיעת חומר בסיסי רב. קרי [היה קורא] רב יוסף אנפשיה [על עצמו] "ורב תבואות בכח שור" (משלי יד, ד), כלומר, מי שכוחו רב יכול להביא יבול הרבה, שהוא היה מפורסם כאחד מגדולי הבקיאים.

ב שנינו במשנה שאם עד אחד אומר בשתי שעות היה המעשה ואחד אומר בשלוש — עדותם קיימת. אמר רב שימי בר אשי: לא שנו אלא שהיה הבדל בשעות, אבל אם היה עד אחד אומר שאירע הדבר קודם הנץ החמה (שנראתה השמש) ואחד אומר לאחר הנץ החמה, שבכך אי אפשר לטעות, למרות שאין הבדל זמן גדול — עדותן בטילה.

ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר]! הרי ודאי יש הבדל בין חושך לאור! אלא יש לפרש כך: אחד אומר קודם הנץ החמה היה, ואחד אומר בתוך הנץ — אף כאן עדותם בטילה. ומקשים: הא נמי פשיטא [דבר זה גם כן פשוט]! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: הא בגילויא קאי וזהרורי בעלמא [זה שאמר בתוך הנץ במקום גלוי עמד וזוהר בלבד] הוא דחזא [שראה], ונדמה לו שרואה את הנץ החמה. על כך קא משמע לן [השמיע לנו] שאין להניח שאנשים טועים בכך.

ג שנינו במשנה שאחר כך, כלומר, לאחר ששאלו את העד הראשון לעצמו, מכניסין את העד השני ובודקים אותו, ואם נמצאו דברי העדים מכוונים מתחילים לשאת ולתת בדבר, ואם אמר אחד מן התלמידים דבר לזכות, לא היו מורידים אותו מן הסנהדרין כל אותו היום. ומקשים: אותו היום ותו לא [ולא עוד], והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם, שהרי הוכיח שגדול כוחו כאחד החכמים, ואם אין ממש בדבריו אין יורד כל היום כולו, כדי שלא תהא עלייתו ירידה לו, שאם יורידוהו מיד — יתבייש, כאילו הורידוהו בנזיפה, על כן תיקנו שלא ירד מיד, שלא יתביישו התלמידים מלומר דבר לזכות. אמר אביי: תרגומה [תרגם, פרש] את האמור במשנתנו לענין המקרה של אם אין ממש בדבריו.

עוד שנינו במשנה שאם מצאו לו זכות תוך כדי הדיון, שהסכימו כולם או רובם לזכות זו — פטרוהו, ואם רובם אינם מסכימים לזכותו — מעבירים את הדיון ליום המחרת ודנים בדבר שנים שנים והיו ממעטים באכילה ובשתיית יין כל אותו היום. ושואלים: יין מאי טעמא [מה הטעם] לא ישתו? אמר ר' אחא בר חנינא, אמר קרא [הכתוב]: "אל למלכים שתו יין ולרוזנים אי שכר" (משלי לא, ד), ומפרש: העוסקין ברזו (ה"רוזנים") של עולם, בדברים חמורים אלה אל ישתכרו.

ד מצאו לו זכות כו', במשנה שנינו שכאשר אין בית הדין מגיע להסכמה ונמצא שקול מוסיפים דיינים עד לשבעים ואחד והם דנים בדבר עד שיראה אחד המחייבים דבר המזכים. ושואלים: אם לא ראו ועדיין נשאר בית הדין שקול בדעות המחייבים והמזכים, מאי [מה] יהא דינו?

אמר ר' אחא: פוטרין אותו, שהרי לא נתחייב לגמרי. וכן אמר ר' יוחנן: פוטרין אותו. אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אם לא הגיע בית הדין המורחב לכלל הסכמה, מדוע ממתינים עוד, וליפטריה מעיקרא [ושיפטרו אותו מתחילה], כשרואים שההרכב הגדול ביותר אינו יכול להכריע! אמר ליה [לו] : הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הטעם הוא כדי שלא יצאו מבית דין מעורבבין ומבולבלים, שגנאי לבית דין שלא הגיע להחלטה. ולכן משתדלים שיגיעו למסקנה מסויימת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] כי כך אמר ליה רב פפא לאביי: ולמה לי יוסיפו דיינים כלל, ליפטריה מבי דינא קמא [יפטרו אותו מבית הדין הראשון], שאם לא יכלו להחליט להרשיעו — יצא זכאי, ומדוע מרחיבים את בית הדין? אמר ליה [לו] : ר' יוסי קאי כוותך [עומד כמוך בשיטתך], שכיוונת לדעתו, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: כשם שאין מוסיפין על בית דין של שבעים ואחד, כך אין מוסיפין על בית דין של עשרים ושלשה. ואם לא נגמר הדין הרי זה כמחלוקת בבית דין הגדול ואין מוסיפים.

תנו רבנן [שנו חכמים], אומר הדיין בשעה שעוסק בדיני ממונות: "נזדקן הדין", כלומר, דין זה הוא קשה וצריך עיון, ואין אומר בשעת עיסוק בדיני נפשות "נזדקן הדין".

ושואלים: מאי [מה פירוש] "נזדקן הדין"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא "קש דינא" [נזדקן והאריך זמנו של דין זה] ועדיין לא עמדנו עליו ויש עוד לעיין בו, ואולם אם כן איפכא מיבעיא ליה [ההיפך צריך היה לו] לומר, שבדיני נפשות יאמרו כן, ויוסיפו לברר, ולא בדיני ממונות! אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: איפוך [הפוך] את הגרסה, ואמור שבדיני ממונות — אין אומרים, בדיני נפשות — אומרים. רב אשי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך], ומאי [ומה פירוש] "נזדקן הדין" — חכם דינא [החכים, כזקן שקנה חכמה, הדין] והגיע הדין לסוף בירורו ומיצויו ושוב אין לדון בכך אלא רק להצביע.

מיתיבי [מקשים] על ההסבר הראשון ממה ששנינו: גדול שבדיינין אמר במקרה שלא הגיע להכרעה "נזדקן הדין". ומעתה אי אמרת בשלמא חכם דינא [נניח אם אומר אתה שכוונתו הוא שהחכים הדין] והגענו למיצויו, היינו [זהו] אם כן מה דאמר [שאומר] הגדול שיש בכך משום כבוד לבית הדין, אלא אי אמרת קש דינא [אם אומר אתה שכוונתו הוא שהזדקן הדין] ואיננו יודעים עדיין, וכי לא סגיא [אינו די] שלא אמר [יאמר] זאת דווקא הגדול? וכי כסופי [לבייש] הוא דקא מיכסיף נפשיה [מבייש את עצמו]?

ומשיבים: אין [כן הוא], וכך יפה לו שאמנם יש בדבר בושה, אך אינו דומה מתבייש מעצמו (שמבייש עצמו) למתבייש מאחרים, ומוטב שהוא יגיד ולא אחר.

איכא דאמרי [יש אומרים] שהקשו בדרך שונה: אי אמרת בשלמא קש דינא [נניח אם אמרת שכוונתו היא נזדקן הדין], היינו [זהו] הטעם שהדיין הגדול מכריז, לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים, אלא אי אמרת חכם דינא [אם אומר אתה שהכוונה היא החכים הדין] וכי גדול אשבוחי משבח נפשיה [משבח את עצמו]? והכתיב [והרי נאמר]: "יהללך זר ולא פיך, נכרי ואל שפתיך

"(משלי כז, ב)! ומשיבים: שאני מילתא דבי דינא [שונה דבר בית הדין] שעל הגדול רמיא [הוא מוטל], שהגדול בדיינים הוא המשמש להם דובר לכל ענין וענין. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: גמרו את הדבר, היו מכניסין אותן, גדול שבדיינין אומר: "איש פלוני אתה זכאי, איש פלוני אתה חייב".