השתא דמרחקי מהדדי [עכשיו שהם מרוחקים זה מזה], אהני לרבויי [הועיל הדבר כדי לרבות] בעבודה זרה דדמי ליה [שדומה לו, למקלל] בכל מילי [הדברים],

ר' אליעזר דריש ריבויי ומיעוטי [דורש בדרך של ריבויים ומיעוטים], "והומת ותלית" — רבוי הוא, "כי קללת" — מיעוט. אי הוו מקרבי להדדי [אם היו קרובים זה לזה] לא הוו מרבינן [היינו מרבים] על ידי כך אלא עבודה זרה דדמי [שדומה] לה, לקללה בכל מילי [הדברים], השתא דמרחקי מהדדי אהני לרבויי [עכשיו שרחוקות זו מזו הועיל הריבוי לרבות] שאר הנסקלין.

א שנינו במשנה שאת האיש תולין באופן אחד ואת האשה בדרך אחרת, כדברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים שאין תולים אשה כלל. ושואלים מאי טעמא דרבנן [מה הטעם של חכמים]? ומשיבים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ" (דברים כא, כב), להדגיש: אותו, את האיש, תולים, ולא אותה. ור' אליעזר אומר: כך יש לדייק אותו תולין בעצמו בלא כסותו, ולא אותה ללא כסותה.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה עונים הם לטענה זו? ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן], אלא מקור דרשתם הוא ממה שאמר קרא [הכתוב]: "וכי יהיה באיש חטא" (דברים כא, כב) — איש ולא אשה.

ושואלים: ור' אליעזר האי [זה הכתוב] "וכי יהיה באיש" מאי דריש ביה [מה דורש הוא בו]? אמר ריש לקיש: הכתוב ההוא בא למעוטי [למעט] בן סורר ומורה, שלדעת ר' אליעזר אינו נתלה. ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: בן סורר ומורה נסקל ונתלה, אלו דברי ר' אליעזר. אלא אמר רב נחמן בר יצחק: לרבות בן סורר ומורה שאף הוא נתלה. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — ש

אמר קרא [הכתוב] בענין חובת התלייה: "וכי יהיה באיש חטא", ומשמע באיש דווקא ולא בן — למעט מכאן בן סורר ומורה, ועוד נאמר בו "חטא" לומר: מי שעל חטאו נהרג, יצא בן סורר ומורה שעל שום (דברים כא, כב) סופו נהרג, שהרי אינו נענש משום חטאים שעשה, שהרי אין בהם בעצמם כדי לחייב מיתה. ואם כן הוי [הריהו] מיעוט אחר מיעוט שממעט הכתוב פעמיים אותו דין, וכלל הוא: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועל כן מרבים אנו גם בן סורר ומורה לתליה.

ב עוד שנינו במשנה שאמר להן ר' אליעזר לחכמים: והלא שמעון בן שטח תלה נשים באשקלון. ואמרו חכמים שמשם אין להוכיח, שהרי תלה שמונים ביום אחד, ומכאן שהיתה זו הוראת שעה וממנה אין ללמוד איפוא לעיקר הדין. אמר רב חסדא: לא שנו שאין דנים שנים ביום אחד אלא בשתי מיתות שונות, אבל במיתה אחת — דנין. ומקשים: והא [והרי] מעשה זה של שמעון בן שטח שמיתה אחת הואי [היתה] וקא אמרו ליה [ואמרו לו] חכמים שאין דנין!

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר בשם רב חסדא, כך נאמר]: לא שנו אלא במיתה אחת שהיא כעין שתי מיתות, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] — כגון שדן במיתה אחת על שתי עבירות שונות שיש להן אותו עונש, אבל במיתה אחת ועבירה אחת — דנין.

מתיב [מקשה] רב אדא בר אהבה ממה ששנינו: אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת, משמע שאף את הנידונים על עבירה אחת אין דנים יחד! תרגמא [הסביר אותה] רב חסדא לשיטתו, שמדובר כאן בבת כהן שזנתה ובועלה, שכיון שבת כהן דינה בשריפה, והבועל אותה דינו בסקילה או בחנק,

או בבת כהן וזוממי זוממיה, שהעידו עדים שזנתה וחייבוה איפוא שריפה ואת בועלה חנק, ולאחר מכן באו אחרים והזימום, וממילא נתחייבו הראשונים חנק כאשר זממו לעשות לאיש (ולא לאשה, שגזירת הכתוב היא "כאשר זמם לעשות לאחיו" — ולא לאחותו). ושוב באו עדים אחרים והזימו את המזימים ובכך החזירו למעשה את הדין שנגזר עליה בתחילה על פי עדות הראשונים, ונידונת בשריפה, ודין הזוממים הראשונים בחנק כפי שרצו לחייב את הראשונים.

תניא [שנוייה ברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, כלומר, על עבירות ובעונשים שאינם כתובים בתורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא ניתנה להם רשות כדי לעשות סייג לתורה.

ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, שהרי הרוכב על סוס אינו עובר אלא משום שבות, אלא שהשעה צריכה לכך שהיו מזלזלים בשבת והרגוהו כדי לגדור את העם מלחלל שבת. שוב מעשה באדם אחד שהטיח (בעל) את אשתו תחת התאנה (בחוץ, ולא בביתו) והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך, שאין הדבר אסור מן התורה, אלא שהשעה צריכה לכך, שהיו ישראל מזלזלים אז בגדרי צניעות.

ג משנה כיצד תולין אותו לאחר שנסקל? — משקעין את הקורה מקצתה בארץ, והעץ יוצא מעט מן הקורה, ומקיף (מצרף) את שתי ידיו של הנהרג זו על גב זו ותולה אותו, ר' יוסי אומר: הקורה מוטה באלכסון על הכותל, ותולה אותו עליה כדרך שהטבחין עושין בבשר.

ומתירין אותו מיד, כלומר, התליה היא רק לרגע אחד. ואם לן בתלייתו — עובר עליו ב"לא תעשה", שנאמר: "לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלהים תלוי" (דברים כא, כג), וכך מבארים: כלומר, מפני מה זה תלוי — מפני שבירך (קלל) את השם, ונמצא שם שמים מתחלל אם נשאר אותו אדם תלוי, והכל מזכירים שאדם זה קילל את השם.

אמר ר' מאיר: "כי קללת אלהים תלוי" יש לפרשו: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? — קלני (מצטער אני) על ראשי, קלני על זרועי. ומכאן נלמד: אם כן (כך) המקום (הקדוש ברוך הוא) מצטער על דמן של רשעים שנשפך אף שבחטאם נשפך, קל וחומר על דמן של צדיקים.

ולא זו בלבד אמרו שצריך לקברו בו ביום אלא כל המלין את מתו ולא קברו ביומו עובר ב"לא תעשה" זה. אבל אם הלינהו לכבודו של המת, או להביא לו ארון ותכריכים — אינו עובר עליו בלאו של "לא תלין".

ד אחר שהורד מעץ התלייה מביאים אותו לקבורה. ולא היו קוברין אותו את הנידון למוות בקברות אבותיו, אלא שתי בתי קברות היו מתוקנים לקבורת הרוגי בית דין, אחת לנהרגין ולנחנקין, ואחת לנסקלין ולנשרפין. לאחר שנתעכל (נרקב) הבשר של מת זה היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן, בתוך קברי המשפחה. ולאחר המיתה הקרובים באים ושואלים בשלום הדיינין ובשלום העדים, כלומר, כאילו באים הם לומר שאין בלבנו עליכם שדין אמת דנתם.