אסורה משום שמחשבים מעבודה לעבודה, וכיון שבשעת שחיטה התכוון להשתמש בבהמה אחר כך לצורך עבודה זרה, הרי זה אוסר אף את השחיטה, כפי שהדבר בעבודות המקדש בכיוצא בזה — פוסל. וריש לקיש אמר: מותרת.

ומעירים: הניחא [זה נוח] לדעת ר' יוחנן שלומד את ההלכה שמחשבים מעבודה לעבודה ממקור אחר, ולכן הפסוק ב"זובח" מיותר, ולכן יש ללמוד ממנו לכלל העבודות, האסורות להיעשות לעבודה זרה, כפי שנאמר בברייתא. אלא לריש לקיש בעי קרא [צריך את הכתוב] לענין זה שמחשבים מעבודה לעבודה, ויש איפוא דרך להבין את הפסוקים בצורה הפוכה ממדרש ההלכה שבברייתא.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: וכי לר' יוחנן לא בעי קרא [אין צריך כתוב] לזה? והלא עד כאן לא שמענו כי קא אסר [אסר] ר' יוחנן אלא רק את הבהמה, שלדעתו בהמה זו נידונה בשל המחשבה כקרבן לעבודה זרה ונאסרת בהנאה. אבל גברא [האיש] שעשה כן לא בר קטלא [בן מוות] הוא. ואם כן אף לדעת ר' יוחנן אתא קרא לחיובי גברא לקטלא [בא הכתוב ב"זובח" לחייב את האיש במיתה]. ופסוק זה אינו מיותר, שמלמד לענין "מחשבין".

מתקיף לה [מקשה עליה] על קושיית רבא בר רב חנן רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ואפילו לדעת ריש לקיש מי בעי קרא [האם צריך כתוב] לחייב אדם על שחיטה זו? שהרי עד כאן לא שמענו כי קא שרי [התיר] ריש לקיש אלא בהמה, שלדעתו הבהמה אינה נאסרת בכך. אבל גברא בר קטלא [האיש ודאי בן מוות] הוא, מידי דהוה [כשם שהוא] בדין של מי שמשתחוה להר, שההר מותר ואינו נאסר משום השתחואה זו, נענא ובכל זאת העובד את ההר חייב מיתה בסייף! אלא ודאי שמן הפסוק "זובח" אין צורך שנלמד לעניינו — שמחשבין מעבודה לעבודה.

אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: למאי דקאמר ליה [לפי מה שאמר לו] רבא בר רב חנן לאביי, שהציע אימא [אמור] שיצאה השתחואה בכתוב כדי ללמד על הכלל כולו, אם כן מה שנאמר: "השמר לך פן תנקש אחריהם... לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל), ומשמע שחייבים על פולחן עבודה זרה כדרך שרגילים הגויים לעבדה, למעוטי מאי [למעט, להוציא את מה] בא כתוב זה?

וכי תימא [ואם תאמר]: למעוטי [למעט] את הפוער עצמו לזובחים, כלומר, אם עושה צרכיו בפני עבודה זרה שעבודתה בזביחה, ואולם דבר זה אינו צריך ללמוד מכאן, שהרי מהשתחואה נפקא [יוצא, נלמד] הדבר בדרך זו: מה השתחואה דרך כיבוד היא וחייבים עליה — אף כל דרך כיבוד ולא דבר שיש בו בזיון, שהרי לפי דעת רבא בר רב חנן אפשר ללמוד גם דין זה מהשתחוואה.

אלא בא כתוב זה למעוטי [למעט] את הפוער עצמו למרקוליס, שהיא עבודה שלא כדרכה, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואף עבודתו של מרקוליס בדרך בזיון הוא (השלכת אבנים), אף כל בזיון שעושים לפניו ייחשב כעבודתו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] בכתוב זה שאין עבודה זרה אלא כדרכה.

ושואלים: אלא הא [זו] שאמר ר' אליעזר: מניין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז),

אם אינו ענין לכדרכה לזובח לעבודה זרה שעבודתה בזביחה, דכתיב [שהרי נאמר כבר] "איכה יעבדו", תניהו ענין לזובח שלא כדרכה.

ומקשים: והרי שלא כדרכה מהשתחואה נפקא [יוצא, נלמד] שכשם שחייבים על ההשתחואה כך חייבים על כל עבודה שבדרך כבוד!

ומשיבים: התם [שם] מדובר בזובח להכעיס שלא קיבלו עליו כאלוה, ועושה זאת רק כדי לעבור על דברי תורה, ולמדנו שהעושה כן, עובר על מצות "לא תעשה".

א מסופר: רב המנונא אירכסו ליה תורי [אבדו לו שוורים] והלך לחפשם. פגע ביה [פגש בו, אותו] רבה, רמא ליה מתניתין אהדדי [השליך לו, הראה לו סתירה, במשניות מזו על זו]: תנן [שנינו במשנה] העובד עבודה זרה חייב. ונדייק: עובד — אין [כן], ואולם אם רק אומר שיעבוד — לא מתחייב, עד שיעשה מעשה. והאנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנה אחרת: האומר "אעבוד", או "אלך ואעבוד", או "נלך ונעבוד" חייב כעובד עבודה זרה. והרי שדי בכוונה בלבד כדי לחייב!

אמר ליה [לו]: במשנתנו מדובר באומר "איני מקבלו עלי לאלוה אלא בעבודה כשאעבוד לו

", ולא קודם לכן, ולכן אינו חייב אלא על המעשה. אך אם התכוון לקבלו — הרי קודם עבודתו מתחייב. רב יוסף אמר: אין צורך בתירוץ זה, וכי תנאי שקלת מעלמא [את התנאים ומחלוקותיהם אתה תקח, תוציא מן העולם]? תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: האומר "אלוה אני בואו ועבדוני", ר' מאיר מחייב את האיש כמסית, ור' יהודה פוטר.

ומסייגים: היכא דפלחו כולי עלמא [כאשר עבדו אותו הכל] — לא פליגי [נחלקו] שחייבים על כך, דכתיב [שנאמר]: "לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד), ואנו מבינים זאת "לך" — לעצמך, כלומר, שאדם אסור לו לעשות את עצמו עבודה זרה. כי פליגי בדיבורא בעלמא [כאשר חלוקים הם הרי זה כשתובע מהם בדיבור בלבד]. ר' מאיר סבר: דיבורא מילתא היא [דיבור דבר הוא], ובאמירה בלבד הרי הוא כמסית. ור' יהודה סבר: דיבורא לאו מילתא היא [דיבור אין הוא דבר], ואם כן אותה סתירה במשניות ניתנת להתפרש על פי מחלוקת זו.

הדר [חזר] ואמר רב יוסף לאחר שהרהר בענין: לאו מילתא היא דאמרי [אין זה דבר של ממש מה שאמרתי], שאפילו לר' יהודה בדיבורא נמי חיובי מחייב [בדיבור גם כן מתחייב]. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יהודה אומר: לעולם אינו חייב עד שיאמר "אעבוד", או "אלך ואעבוד", או "נלך ונעבוד", הרי שר' יהודה עצמו מחייב כבר בדיבור, ולאו דווקא במעשה.

ואם כך הדבר, במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון חלוקים הם ר' מאיר ור' יהודה]? — במקרה של אדם, המסית לעצמו שיעבדוהו. ואמרי ליה [ואמרו לו] השומעים: אין [כן], קמיפלגי [חלוקים הם]. מר [חכם זה, ר' מאיר] סבר: מסית לעצמו שמעי ליה [שומעים לו], ו"אין" דקאמרי ליה קושטא [ו"כן" שאמרו לו אמת] הוא וקיבלוהו עליהם. ומר [וחכם זה, ר' יהודה] סבר: מסית לעצמו לא שמעי ליה [אין שומעין לו], שכן מימר אמרי [אומרים הם] בליבם: