א אמר ר' אמי: מי שזיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד (בשגגה אחת) לעבודה זרה — אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחת. אמר אביי: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' אמי? — אמר קרא [הכתוב]: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה), הכתוב עשאן את כל העבודות השונות כולן כעבודה אחת.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך], כשיטת ר' אמי? והאמר [והרי אמר] אביי: שלש השתחואות, כלומר, שלוש פעמים שנכתב בתורה איסור השתחוואה בעבודה זרה ("לא תשתחוה להם ולא תעבדם". שמות כ, ד. "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם" שמות כג, כד. "כי לא תשתחוה לאל אחר". שמות לד, יד), למה לי?

אלא, אחת לכדרכה, שחייב על השתחוואה אם זו דרך הפולחן הרגילה של אותה עבודה זרה, ואחת איסור השתחוואה לעבודה זרה, אפילו אם זו שלא כדרכה, ואחת לחלק בין העבודות השונות בעבודה זרה, ללמדנו שחייב קרבן על כל אחת ואחת מהן שעשה. הרי שאין דעת אביי כר' אמי!

ומשיבים: אכן, רק לדבריו, לפי דבריו ושיטתו, של ר' אמי קאמר [אמר], וליה לא סבירא ליה [ולו, הוא עצמו אינו סבור כן].

גופא [לגוף] מדרש ההלכה שהזכרנו, אמר אביי: שלש השתחואות שנאמרו בעבודה זרה למה? — אחת לכדרכה, ואחת שלא כדרכה ואחת לחלק.

ומקשים: והלא לאיסור השתחוואה לכדרכה אין צורך בפסוק מיוחד, כי מ"איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל) נפקא [יוצא, נלמד] האיסור, ואין צורך בלימוד מיוחד!

אלא כך יש לומר: אחת לחייב את המשתחווה לעבודה זרה כזו שההשתחוואה היא כדרכה ושלא כדרכה, שעבודתה בדרך כבוד, אבל לא בהשתחוואה, ואחת בהשתחוואה לשלא כדרכה לגמרי, ואחת לחלק.

ב במשנה נמנים בין חייבי סקילה המקבלו עליו באלוה, האומר לו "אלי אתה". אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: כיון שאמר לו "אלי אתה" אפילו לא עבדה — חייב.

ושואלים: למאי [למה], לאיזה ענין אמר רב הלכה זו? אי לקטלא [אם לחייב מיתה] למי שעשה כן בזדון — הלא מתניתין [משנתנו] היא, וודאי שלא בא לחזור על דברי המשנה, אלא לחייב את האומר כן בשגגה קרבן חטאת.

ותמהים: והאם דעה זו היא אפילו לרבנן [לשיטת חכמים]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אינו חייב להביא קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה, כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה. ואמר ריש לקיש: מאן תנא [מי שנה] השתחואה בכלל אלה? ר' עקיבא היא, שאמר: לא בעינן [אין אנו צריכים] מעשה גמור כדי לחייבו, ועל כל עשיה שהיא מתחייב. ומכלל דבריו אתה למד דרבנן סברי [שחכמים החולקים על ר' עקיבא סבורים] כי בעינן [צריכים אנו] מעשה של ממש. ואם השתחוואה אינה נחשבת מעשה — כל שכן אמירה בלבד!

ומשיבים: כי קאמר [כאשר אמר] רב נמי [גם כן], על פי שיטתו של ר' עקיבא קאמר [אמר].

ותוהים: אם לשיטת ר' עקיבא פשיטא [פשוט, מובן מאליו], היינו [הרי זהו] בדיוק כמו מגדף, שאף בו מחייב ר' עקיבא בלא מעשה!

ודוחים: בכל זאת יש בכך חידוש, כי מהו דתימא [שתאמר]: עד כאן לא שמענו שהיה מחייב ר' עקיבא קרבן אלא במגדף, דכתיב ביה [שנאמר בו] במפורש שהעובר דינו כרת ("את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". במדבר טו, ל), אבל הכא [כאן], במקבל על עצמו עבודה זרה שלא כתיב ביה [נאמר בו] כרת במפורש אימא [אמור] שלא, על כן

קא משמע לן [השמיע לנו] דאתקושי אתקוש [שהושוו הדברים] זה לזה בכתוב, דכתיב [שנאמר]: "...עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים

"(שמות לב, ח), ומכאן למדים שאמירה וזביחה דין אחד להם. אגב הזכרת פסוק זה אמר ר' יוחנן: אלמלא וי"ו שב"העלוך" שאמרו בלשון רבים נתחייבו שונאיהם של ישראל (כינוי לעם ישראל, בלשון סגי—נהור) כלייה, שהרי בכל זאת לא כפרו בכל, שהודו שה' העלם ממצרים, אלא שעשו את העגל לשותף לו.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנחלקו באותו ענין, ששנינו, אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שב"העלוך" נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, שלא כפרו בקדוש ברוך הוא לגמרי, אלא ששיתפוהו בדבר אחר.

אמר לו ר' שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר כשותף לה' נעקר מן העולם, שנאמר: "זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו" (שמות כב, יט), ומכאן נלמד עד כמה חמורה העבירה של שיתוף, ואין לומר שאין חייבים עליה כליה. אלא מה תלמוד לומר: "אשר העלוך" בלשון רבים? ללמדנו שאיוו אלוהות הרבה, שלשון רבים זאת משמעה שרצו לעבוד לא רק את העגל, אלא גם אלים אחרים.

ג שנינו במשנה: אבל המגפף והמנשק את העבודה זרה, והמכבד והמרבץ לפניה, אינו חייב מיתה אלא הם באזהרה בלבד, שעבר על מצוות "לא תעשה". כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' אלעזר: על כולם לוקה, חוץ ממי שהיה נודר בשמו והמקיים בשמו.

ומקשים: מאי שנא [במה שונה] הנודר בשמו והמקיים בשמו דלא לקי [שאינו לוקה]? אם תאמר משום דהוה ליה [שהרי הוא] איסור לאו שאין בו מעשה, שהרי לא עשה מעשה גמור, ולפיכך אין לוקים עליו, הני נמי [אלה גם כן] המגפף והמנשק אין ללקות עליהם כי לאו שבכללות הוא, כלומר, האיסור שבהם נובע מתוך מצות לא תעשה אחת בתורה שנלמדים ממנה דברים מרובים ושאינם מענין אחד, וכלל הוא שאין לוקין על לאו שבכללות!

דתניא [שכן שנינו בברייתא] בנושא זה: מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה שהוא עובר ב"לא תעשה"? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם" (ויקרא יט, כו), כלומר, בעוד הדם (נפש הבהמה הקרויה דם) בקרבה.

דבר אחר נלמד מאותו פסוק "לא תאכלו על הדם" לומר: לא תאכלו בשר מן הקרבנות ועדין דם במזרק, שעדיין לא נזרק הדם על המזבח, שרק לאחר זריקה הותר הבשר לאכילת הכהנים.

ר' דוסא אומר: מניין שאין מברין על הרוגי בית דין, שאין נותנים לאבלים, קרובי הנידון למוות, סעודה ראשונה משל אחרים, כשם שעושים "סעודת הבראה" לשאר אבלים? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם", אל תאכלו סעודת הבראה על דם הנידונים.

ר' עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש, שדנו אדם למות, שאין טועמין כלום כל אותו היום שדנו בו? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם".

אמר ר' יוחנן: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? שאמנם ענשו של בן סורר ומורה נאמר, אך היכן נאמר שאסור לעשות מעשים אלה? — תלמוד לומר: "לא תאכלו על הדם", שאסור לאכול אכילה זו שסופה שיידון עליה למוות, ודמו בראשו.

ואמר ר' אבין בר חייא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זה ר' אבין בר כהנא: על כולם, על כל איסורים אלה שלמדו חכמים מכתוב זה אינו לוקה אף על אחד מהם, משום דהוה ליה [שהרי הוא] לאו שבכללות שכולל נושאים רבים ושונים בכתוב אחד, ואם כן כיון שאף המגדף והמנשק כולם נלמדים מלאו שבכללות, לא היה ראוי להלקות עליהם. וקשה לרב דימי!

אלא, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' אלעזר נוסח אחר: על כולן, על כל העבירות המנויות במשנה, אף שעובר בהן על מצוות "לא תעשה" מן התורה אינו לוקה, חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו.

ושואלים: מאי שנא אהנך דלא לקי [במה שונה על אלה האחרים שאינו לוקה]? משום דהוה ליה [שהרי הם] לאו שבכללות כפי שבארנו, אך הרי הני נמי [אלה גם כן] הנודר והמקיים בשם עבודה זרה לאו שאין בו מעשה נינהו [הם], ואין לוקים עליהם!

ומשיבים: הדין ההוא של ר' אלעזר הוא כשיטת ר' יהודה, שאמר: לאו שאין בו מעשה לוקין עליו.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בקרבן הפסח: "ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו" (שמות יב, י), בא הכתוב ליתן מצות "עשה" ("באש תשרפו") אחר "לא תעשה" (של "לא תותירו"),