לא תימא ליה לאבוך הכי [אל תאמר לו לאביך כך] במפורש שהוא טועה, אלא רמוז לו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: "אבא, עברת על דברי תורה". אלא אומר לו: "אבא, כך כתיב [נאמר] בתורה"? ומקשים: סוף סוף היינו הך [זהו זה] שמביישו בשאלה זו! אלא אומר לו סתם: "אבא, מקרא כתוב בתורה כך הוא", ואומר לו את הדין או המקרא כאילו אינו מתייחס למה שעשה אביו.

א משנה מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, שעבר שתי עבירות שונות זו אחר זו, ועל כל אחת מהן הריהו צריך להידון במיתה אחרת — נידון בחמורה שבהן. עבר עבירה אחת שנתחייב בה שתי מיתות, שיש בעבירה שני פרטי איסור, וכגון שבא על חמותו כשהיא אשת איש — הריהו נידון בחמורה, ר' יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו, שהאיסור הראשון שחלה עליו החובה לפרוש ממנו הוא הקובע, ולפיו נענש.

ב גמרא על האמור במשנה שמי שנתחייב בשתי מיתות נידון בחמורה, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ואלא תאמר כי איתגורי איתגור [הרויח בכך] שעבר תחילה עבירה שיוכל לעבור עוד עבירה בעונש קל?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעבר על עבירה קלה שאין מיתתה חמורה כל כך, ונגמר דינו במיתה על עבירה קלה, ובינתיים חזר ועבר על עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון שנגמר דינו למיתה על עבירה קלה, האי גברא קטילא [זה נחשב כאילו אדם הרוג] הוא בפועל, ומה שעושה אחר כך אינו נחשב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שנענש גם על העבירה האחרת, ואם נתחייב בעטיה מיתה חמורה יותר, הריהו נידון בה.

בעא מניה אבוה [שאל אותו אביו] של רב יוסף בר חמא מרבה בר נתן: מנא הא מילתא [מנין דבר זה] דאמור רבנן [שאמרו חכמים] כי מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הריהו נידון בחמורה שביניהן? השיב לו: דכתיב [שנאמר]: "והוליד בן פריץ שפך דם ועשה אח מאחד מאלה. והוא את כל אלה לא עשה כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא. עני ואביון הונה גזלות גזל חבול לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו תועבה עשה

"(יחזקאל יח, י--יב). וכך יש לפרש: "והוליד בן פריץ שפך דם", כלומר, רוצח, ודינו בסייף; "ואת אשת רעהו טמא" — זו אשת איש, שעל עבירה זו נידון בחנק; "ואל הגלולים נשא עיניו" — זו עבודה זרה, שענשה בסקילה. וכתיב [ונאמר] לאחר מכן: "מות יומת דמיו בו יהיה" (שם יג), וכבר למדנו כי הביטוי "דמיו בו", משמעו בסקילה, ואם כן למדנו מכאן שמי שעבר כמה עבירות נידון בחמורה שבהן.

מתקיף לה [מקשה עליה], על הוכחה זו, רב נחמן בר יצחק: אימא כולהו [אמור שכולן], כל העבירות המנויות כאן, הן כאלה שעונשן בסקילה. כיצד? "והוליד בן פריץ שפך דם" — זה בן סורר ומורה שעונשו בסקילה; "אשת רעהו טמא" — זו נערה המאורסה שהבא עליה נדון בסקילה; "ואל הגלולים נשא עיניו" — זו עבודה זרה שהעובד אותה נידון בסקילה?!

על כך משיבים: אם כן, לפי ביאור זה מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] יחזקאל בכך? שלפי ההסבר הראשון למדנו מכאן חידוש הלכה, ואולם כדברי רב נחמן בר יצחק אין בכך כל חידוש! ודוחים: דלמא [שמא] על דברי תורה קא מהדר [הוא חוזר], שלא רצה ללמדנו חידושי הלכה, אלא לחזור ולהזהיר על קיום דברי התורה! ומשיבים: אם כן, איבעי ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה [צריך היה לחזור עליה כפי שחזר עליה] משה רבינו כלשונו, ומאחר ושינה לשון וסדר, הרי זו הוכחה שרצה ללמד הלכה חדשה.

כיון שנזכר כתוב זה מביאים את מה שדרש רב אחא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] קודם לכן "אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" (שם ו) — אין להבינו כפשוטו ממש, שעל איש הנזהר רק מעבירות אלה לא ייאמר שצדיק הוא, אלא יש לדורשו כך: "אל ההרים לא אכל" — לרמז שלא אכל בזכות אבותיו, שאינו נזקק לזכות האבות (הקרויים במדרש "הרים"), אלא זכות וצדקת עצמו יש לו. "ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל" — שמתרחק מכל הדומה לה, עד כדי שלא הלך בקומה זקופה, כי ההולך כך נראה כמתגאה, והוא כעובד עבודה זרה.

"ואת אשת רעהו לא טמא" — שלא ירד לאומנות חבירו, שאינו מתחיל לעסוק במלאכה שחבירו עוסק בה ומזיק לו. "ואל אשה נדה לא יקרב" — שלא נהנה מקופה של צדקה גם בשעת צורכו. וכתיב [ונאמר]: "צדיק הוא חיה יחיה" (שם ט), על איש כזה אפשר לומר דברים אלה. ומסופר שכשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה "את כל חקותי שמר ויעשה אותם חיה יחיה" (שם יט) (רש"ש) היה בוכה, ואמר: מאן דעביד לכולהו [מי שעושה את כולן] הוא דחיי [שיחיה], ואילו המסתפק בחדא מינייהו [באחת מהן] — לא?! ומה יהיה על אלה שאין יכולים להזהר בכולן.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא לנחמו: אלא מעתה שאתה מבין "כל" בצורה זו, וכי תבין גם את האמור לאחר רשימת איסורי העריות: "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד) הכי נמי [כך גם כן] תאמר כי דווקא העובר בכולהו [בכולן] יחד — אין [כן] ייענש, ואילו העובר רק בחדא מינייהו [באחת מהן] — לא ייענש? אלא ודאי הכוונה היא: באחת מכל אלה, הכי נמי [כך גם כן] במקרא שלנו הכוונה שאם נזהר באחת מכל אלה — זוכה לחיי עולם.

ג שנינו במשנה שאם עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות הריהו נידון בחמורה שביניהן, ולדעת ר' יוסי הריהו נידון בזיקה ראשונה שבאה עליו. תניא [שנויה ברייתא], כיצד, כלומר, באיזה מקרה אמר ר' יוסי שהריהו נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו? — אם היתה אשה זו מקודם חמותו, והיתה אלמנה או גרושה כשנשא את בתה, ונעשית אחר כך אשת איש ובא עליה — נידון משום חמותו, שזו היתה לגביו זיקה ראשונה של איסור. ואם היתה אשה זו אשת איש ונעשית אחר כך חמותו כשנשא את בתה — אם בא עליה נידון באשת איש.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: אם היתה מתחילה חמותו ונעשית אשת איש מדוע אומר אתה שנידון רק בחמותו?

לידון נמי [שידון גם כן] על איסור אשת איש! דהא [שהרי] אמר ר' אבהו: מודה ר' יוסי ב"איסור מוסיף"! שאף שר' יוסי סבור שאין איסור חל על איסור, מכל מקום כאשר העבירה השניה היא בבחינת "איסור מוסיף", שאיסורה כללי יותר — מודה ר' יוסי שכיון שחל האיסור על אחרים, חל גם עליו איסור נוסף. ואף כאן, הלא איסור אשת איש כללי הוא, שחל על הכל ומקיף יותר מאיסור חמותו (החל רק על חתניה), ולפיכך צריך היה לשיטת ר' יוסי להעניש אותו אף משום איסור אשת איש!