לא משום זרות שזר (שאינו כהן) שעשה אחת העבודות האלה במקדש — אינו חייב מיתה, ולא משום טומאה, אם עשה אותן כהן טמא, ולא משום מחוסר בגדים, אם הכהן לא לבש בגדי כהונה, ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים, אם עבד הכהן בלא רחיצת ידים ורגלים. והטעם משום שעבודות אלה כולן אינן "עבודה תמה"־שלימה, שהיא עבודה גמורה הנעשית במקדש שכל אחת מן העבודות שנמנו עדיין זקוקה לעבודה אחרת להשלמתה, וכיון שכך אין עליהן שם עבודה גמורה להתחייב בהן.

ומלשון הברייתא נדייק: שנינו באלה שפטור עליהן, הא [הרי] אם היה מקטר על המזבח, היה חייב! ונברר מאי [מה דינו] של חייב זה? לאו [האם לאו] הכוונה שהוא חייב מיתה, ואם כן הרי זו הוכחה שטמא ששימש — במיתה! ודוחים: לא, הכוונה היא שחייב באזהרה, שעבר על "לא תעשה".

ומקשים: אלא לפי הסבר זה זר אם היה מקטיר או עובד עבודה גמורה, שלא כאחת מאלה, האם גם כן תאמר כי הוא לאזהרה בלבד ולא עוד? והא כתיב [והרי נאמר]: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז)! ומשיבים: זו אינה קושיה, הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמות שהיא וזו כמות שהיא], שלגבי איסור זרות יש להבין את הפטור כפטור ממיתה, ולענין טומאה כפטור מאזהרה, וכל דבר לעצמו הוא נדון.

ועדיין מקשים: מכלל הדברים ולפי הסבר זה שפטור, ומשמעו — פטור מכל, הרי שיוצק ובולל איסור "לאו" ["לא תעשה"] נמי לא [גם כן אין בו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אזהרה ליוצק ובולל בטומאה מניין — תלמוד לומר: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים" (ויקרא כא, ו)! ודוחים: משם אין ראיה, כי באמת אין "לא תעשה" על עבירה זו והאיסור הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והכתוב] — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] וזכרון הוא, אבל אינו מקור להלכה מן התורה.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו בתוספתא: ואלו הן שעונשם במיתה בידי שמים, וביניהם טמא ששימש, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדברי רב ששת, והוכחה שטמא ששימש חייב מיתה בידי שמים, ואין קנאים פוגעים אלא במי שנתחייב כבר בידי שמים.

א כיון שהוזכרה ברייתא זו, מביאים אותה בשלימות, לדון בגופא [לגופו] של אותו ענין: ואלו שדנים אותם במיתה בידי שמים: האוכל את הטבל (תבואה שעדיין לא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות); וכהן טמא שאכל תרומה טהורה; וזר שאכל את התרומה; וזר ששימש במקדש; וכהן טמא ששימש במקדש; וטבול יום שהוא כהן שנטמא; וטבל ועדיין לא שקעה השמש, שלא נגמרה טהרתו, ששימש במקדש; וכהן ששימש כשהוא מחוסר בגדים (בגדי כהונה); ומחוסר כפרה, כלומר, אחד מן הטמאים, כגון מצורע או זב הצריכים להביא את קרבנם לכפרתם לפני שהם נטהרים לגמרי, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים לפני שהחל לשרת במקדש; ושתויי יין; ופרועי ראש (ששערותיהם מגודלות יתר על השיעור הראוי).

אבל כהן ערל, או אונן (אבל ביום הראשון של אבלו), ויושב, כלומר, כהן שעשה עבודתו בישיבה ולא בעמידה, כראוי — אינן חייבים במיתה, ואינם אלא באזהרה ("לא תעשה") בלבד. כהן בעל מום שעבד עבודה, רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: אינו אלא באזהרה בלבד.

הזיד במעילה, כלומר, שמעל ונהנה מן הקודש בזדון, שלא פורש דינו בתורה, שבה יש רק דין מועל בשגגה, רבי אומר: עונשו במיתה, וחכמים אומרים: אינו אלא באזהרה בלבד. לאחר מנין כולל זה באים לפרט ולהוכיח את הפרטים.

שנינו שם שהאוכל את הטבל חייב מיתה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו? ומשיבים: שאמר שמואל משום (בשם) ר' אליעזר: מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה — דכתיב [שכן נאמר]: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "(שם כב, טו), ולשון הכתוב בזמן עתיד "אשר ירימו" באה ללמד: בעתידים לתרום הכתוב מדבר, אותם קדשים כתרומות ומעשרות שעדיין לא הופרשו ורק עתידים להתרם ולכן לפי שעה טבל הם,

ויליף [ולמד] את דינם בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" ממה שנאמר בתרומה, מה להלן בתרומה, נאמרה לשון "חילול" והאוכל תרומה חייב מיתה — אף כאן בטבל נאמרה לשון "חילול" והאוכל ממנו נידון במיתה.

ומקשים: ונילוף [ושילמד] בגזירה שווה אחרת לשון "חילול" "חילול" ממה שנאמר בנותר (המותיר מן הקדשים) שגם שם יש לשון זו, ונאמר: מה להלן בנותר עונשו בכרת, אף כאן בטבל עונשו בכרת?!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי מדין תרומה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], כי יש צדדים רבים של דמיון ביניהם, שכן טבל ומעשר קשורים בתרומה, מה שאין כן נותר, שכן שני הדברים אינם חלים בחוצה לארץ, שהרי הפרשת תרומת ומעשרות חובתה רק בארץ ישראל. וכן שניהם הותרה, שיש דרך להתיר אכילת תרומה לטמא, באופן שיטבול הכהן, וכן להתיר טבל על ידי הפרשת מעשר, מה שאין כן בנותר. ונאמר ענין החילול בלשון רבים ("יחללוהו") ולא ביחיד כבנותר. ושניהם חלים על פירות (ולא על בשר כזבחים). ולעומת זאת אין בהם לא דין פיגול ולא דין נותר. הרי צדדים שווים מרובים.

ודוחים: אדרבה, מדין נותר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בו צדדים משותפים אחרים: שניהם פסול אוכלים, ששניהם דברי מאכל הפסולים מצד עצמם, מה שאין כן בתרומה שפסולה אינו בה אלא באדם האוכלה. ושניהם דבר שאין לו היתר במקוה, שלטומאת הכהן יש טהרה במקוה, אבל לפסול נותר וטבל, אין היתר במקוה! ומשיבים: הנך נפישן [ההם צדדי הדמיון לתרומה מרובים], ועליהם יש לסמוך. רבינא אמר: אין צורך בנימוק זה, אבל לשון "חילול" האמורה בלשון רבים מלשון "חילול" האמורה בלשון רבים עדיף ללמוד.

ועוד מבררים: וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן [מנין לנו] שדינו במיתה? — שאמר שמואל: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שעונשו במיתה בידי שמים — דכתיב [שנאמר] בענין כהן האוכל בקדשים: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם

"(שם כג), ומכאן גם נדקדק: תרומה טהורה — אין [כן] חייבים עליה, אבל תרומה טמאה — לא. וכעין זה אמר שמואל אמר ר' אליעזר: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו נידון בשל כך במיתה? — שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו",