דקאתי [שבא] משבט יהודה. "מואב סיר רחצי" — זה גחזי, שלקה על עסקי רחיצה של נעמן ולקח ממונו ונענש בצרעת. "על אדום אשליך נעלי" — זה דואג האדומי. "עלי פלשת התרועעי" — אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אם יבא דוד שהרג את הפלשתי, והוריש את בניך גת, ויטען על שאתה נותן חלק לדואג ואחיתופל שהיו שונאיו, מה אתה עושה לו, האם אתה מקבל לעולם הבא את אלה שהיו אויביו ושונאיו? אמר להן הקב"ה: עלי לעשותן ריעים זה לזה, שאף דוד יסכים לכך.

א על הנאמר "מדוע שובבה העם הזה ירושל ם משבה נצחת" (ירמיה ח, ה), אמר רב: תשובה נצחת השיבה כנסת ישראל לנביא. אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה, שהרי אבותיכם שחטאו היכן הם? אמרו להן לנביאים: ונביאיכם שלא חטאו היכן הם? שהרי אף הם מתו! שנאמר ויכוח זה בקיצור: "אבותיכם איה הם והנבאים הלעולם יחיו" (זכריה א, ה). אמר להן הנביא לישראל: אבותיכם חזרו והודו שדברי הנביאים התקיימו, שנאמר: "אך דברי וחקי אשר צויתי את עבדי הנביאים הלוא השיגו אבותיכם וישובו ויאמרו כאשר זמם ה' צבאות לעשות לנו כדרכינו וכמעללינו כן עשה איתנו

"(זכריה א, ו). שמואל אמר, תשובה נצחת כך היתה: באו עשרה בני אדם וישבו לפניו לפני הנביא יחזקאל, אמר להן: חזרו בתשובה! אמרו לו: עבד שמכרו רבו (בעליו) לאדון אחר, ואשה שגרשה בעלה, כלום יש לזה על זה כלום? וכיון שמסרנו ה' בידי אדונים אחרים, שוב אין בינינו לבינו כלום. אמר לו הקדוש ברוך הוא לנביא, לך אמור להן: "אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו הן בעונתיכם נמכרתם ובפשעיכם שלחה אמכם" (ישעיה נ, א), שלא נותקו היחסים בין ה' ובין ישראל.

והיינו [וזהו] שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "דוד עבדי" (שמואל ב' ג, יח) ונאמר: "נבוכדנצר עבדי" (ירמיה מג, י), ולכאורה מה מקום לקרוא לנבוכדנצר הרשע עבד ה' כמו שקרא לדוד? אלא שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין ישראל לומר כך שמכרם ה' לגויים, ושוב אין להם קשר לקדוש ברוך הוא, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא וקראו לנבוכדנצר עבדו. ולפי ההלכה עבד שקנה נכסים, עבד למי, נכסים למי? — הכל שייך לאדון, ואם כן ברשות שמים הם עומדים.

על הנאמר "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב–לג), אמר רב נחמן: כל כי האי ריתחא לירתח רחמנא עלן ולפרוקינן [ולואי ככל הכעס הזה שיכעס ה' עלינו ויצילנו].

ועל הנאמר "ויסרו למשפט אלהיו יורנו" (ישעיה כח, כו), אמר רבה בר בר חנה: אמר להן נביא לישראל: חזרו בתשובה! אמרו לו: אין אנו יכולין, כי יצר הרע שולט בנו. אמר להם: יסרו יצריכם! אמרו לו: "אלהיו יורנו" כיצד לעשות זאת, ואנו לבדנו איננו מסוגלים אף לכך.

ב שנינו במשנה כי ארבעה הדיוטות שהיו גם גדולים בחכמה — בלעם, ודואג, ואחיתופל וגחזי — אין להם חלק בעולם הבא. ומעתה דורשים בהם. "בלעם" נדרש כנוטריקון — בלא עם, שאין לו חלק עם ישראל לעתיד. דבר אחר: "בלעם" — שבלה (השמיד, כילה) את עם ישראל. "בן בעור" — ללמד שבא על בעיר (בהמה).

תנא [שנה] החכם: הוא בעור אבי בלעם, הוא כושן רשעתים, הוא לבן הארמי. "בעור" קראו לו — משום שבא על בעיר, כושן רשעתים — משום דעבד [שעשה] שתי רשעיות בישראל, אחת בימי יעקב שרדף אחריו לאבדו, ואחת בימי שפוט השופטים. ומה שמו האמיתי? — לבן הארמי שמו.

והיכן אתה למד זאת — כתיב [נאמר] פעם אחת: "בן בעור" (במדבר כב, ה), וכתיב [ונאמר] פעם אחרת: "בנו בער" (במדבר כד, ג), וליישב זאת אמר ר' יוחנן: ללמד שאביו בנו הוא לו בנביאות, שלגבי נבואה בעור הוא כבנו של בלעם, שבלעם היה גדול מאביו.

מדברי המשנה מדייקים: בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי [שאינו בא לעולם הבא], הא אחריני אתו [הרי גויים אחרים באים] לעולם הבא. מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא]?

— כשיטת ר' יהושע היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: נאמר "ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהים" (תהלים ט, יח), וכוונת הכתוב: "ישובו רשעים לשאולה" — אלו פושעי ישראל הנידונים לשאול. "כל גוים שכחי אלהים" — אלו פושעי גוים, אלו דברי ר' אליעזר. אמר לו ר' יהושע: וכי נאמר "בכל גוים" שפושעי ישראל הם כשאר כל הגויים, והלא לא נאמר אלא "כל גוים שכחי אלהים", אלא כך יש לפרש "ישובו רשעים לשאולה" מאן נינהו [מי הם]? — "כל גוים שכחי אלהים", וגויים שהם יראי ה' יש להם חלק לעולם הבא.

ואף אותו רשע, בלעם, נתן סימן בעצמו, אמר: "תמת נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו" (במדבר כג, י), אם תמות נפשי מות ישרים, שאמות כדרך הטבע — תהא אחריתי כמוהו, שיהיה לי חלק לעולם הבא כמו ישראל, ואם לאו [לא] אמות בדרך הטבע — "הנני הולך לעמי", כלומר, כשאר רשעים שבדורו שאין להם חלק בו.

על הנאמר "וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם ויבואו אל בלעם" (במדבר כב, ז), תנא [שנה] החכם: מדין ומואב לא היה להם שלום מעולם, שהיו נלחמים זה בזה, ומפני מה השלימו בשעה זו? משל לשני כלבים שהיו בעדר, והיו צהובין (שונאים) זה לזה. בא זאב והתנפל על האחד. אמר האחד: אם איני עוזרו, היום הורג אותו ולמחר בא עלי. הלכו שניהם והרגו את הזאב. כך מואב ומדין השלימו לשעה כדי להלחם בישראל. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם העממי: "כרכושתא ושונרא עבדו הלולא מתרבא דביש גדא" [החולדה והחתול עשו חתונה מן החלב של רע המזל], שאף ששניהם שונאים זה לזה עושים הם שלום ושמחה על חשבונו של אחר.

נאמר: "וישבו שרי מואב עם בלעם" (במדבר כב, ח), ושואלים: ושרי מדין להיכן אזול [הלכו]? מדוע לא נאמר דבר עליהם? ומשיבים: כיון שאמר להו [להם] "לינו פה הלילה והשיבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (במדבר כב, ח), אמרו זקני מדין: אם רצונו לקבל רשות מה' כלום יש אב ששונא את בנו? ובוודאי יסייע ה' לבני ישראל.

אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא [שמים] מהני [היא מועילה]. כיצד? מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר] שאמר לו ה' "לא תלך עמהם" (במדבר כב, יב), ולבסוף שהפציר וניסה שנית כתיב [נאמר] "קום לך אתם" (במדבר כב, כ). אמר רב ששת: חוצפא, מלכותא [מלכות] בלא תאגא [כתר] היא, שתוקפה ואימתה מרובים ואין חסר לה אלא כתר מלוכה, דכתיב [שנאמר] "ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני" (שמואל ב' ג, לט), הרי שבני צרויה בתוקף חוצפתם חזקים היו כדוד עצמו.

אמר ר' יוחנן: בלעם חיגר ברגלו האחת היה, שנאמר בו: "וילך שפי" (במדבר כג, ג), ששפו (זזו) עצמות רגלו ממקומן. שמשון היה חיגר בשתי רגליו, שנאמר עליו בנבואת יעקב: "יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנושך עקבי סוס" (בראשית מט, יז), ו"שפיפון" הוא כפלים "שפי". בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר: "שתם העין" (במדבר כד, ג), שמשמעו שעין אחת פתוחה וגלויה, הרי שעינו האחרת עיורת היתה.

ועוד אומרים: בלעם קוסם באמתו (אבר הזכרות שלו) היה. ומהיכן אתה למד זאת — כתיב הכא [נאמר כאן] "נפל וגלוי עינים" (במדבר כד, ד), וכתיב התם [ונאמר שם] "והמן נפל על המטה" (אסתר ז, ח), משמע שנפילה זו קשורה בענייני משכב ואישות. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, מר זוטרא אמר: בלעם קוסם באמתו היה, מר בריה [בנו] של רבינא אמר: שבא על אתונו. מאן דאמר [מי שאומר] שקוסם באמתו היה — כדאמרן [כפי שאמרנו], ומאן דאמר [ומי שאומר] שבא על אתונו היה — כתיב הכא [נאמר כאן] "כרע שכב" (במדבר כד, ט), וכתיב התם [ונאמר שם] "בין רגליה