וסתרתה למזיה [ופרעה את שערותיה] כמתרחצת. כל דאתא חזיה הדר, אדהכי והכי אבלעו [מי שבא ראה אותה וחזר לאחוריו, ובין כך וכך נבלעו להם אנשי קרח], וניצל און בן פלת.

א איתתיה [אשתו] של קרח אמרה ליה [לו]: חזי מאי קעביד [ראה מה שעושה] משה, איהו [הוא] — הוה מלכא [הריהו מלך], לאחוה [את אחיו] שוויה כהנא רבא [עשה כהן גדול], לבני אחוהי [את בני אחיו] — שוינהו סגני דכהנא [עשה סגני כהונה], אי אתיא [אם באה] תרומה, אמר: תיהוי [אומר הוא שתהיה] לכהן, אי אתו [אם בא] מעשר ראשון דשקילתו אתון [שמקבלים אתם], אמר [הריהו אומר]: הבו חד [תנו אחד] מעשרה לכהן. ועוד, דגייז ליה למזייכו, ומיטלל לכו כי כופתא, עינא יהב במזייכו [שגזז את שערותיכם ומגלגל אתכם כמו רעי, כאילו עין נתן בשערותיכם], ורוצה שתהיו מגולחים ולא יפים. אמר לה קרח: הא איהו נמי קא עביד [הרי הוא גם כן עושה כך], שגילח את כל שערו כשאר הלויים. אמרה ליה [לו]: כיון דכולהו רבותא דידיה [שכולם לגדולתו שלו], אמר איהו נמי [הוא גם כן] בבחינת "תמת נפשי עם פלשתים" (שופטים טז, ל), ואינו נפגע כל כך,

ועוד אמרה לו: דקאמר לכו עבדיתו תכלתא [שאמר לכם עשו תכלת בציצית], אי סלקא דעתך תכלתא חשיבא [אם עולה על דעתך, סבור אתה משה כי תכלת] חשובה למצוה — אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך [הוצא גלימות שכולן תכלת, וכסה את כל בני ישיבתך] בגלימות תכלת בלא ציציות ומדוע לא ייחשבו אלה למצוה? אלא בוודאי בודה הוא כל זה מלבו. היינו דכתיב [זהו שנאמר]: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי יד, א) — זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידה תהרסנה" (משלי יד, א) — זו אשתו של קרח.

נאמר שם: "ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים" (במדבר טז, ב). ומי היו אלה האנשים — מיוחדים שבעדה היו. "קראי מועד" — שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, שהם היו האנשים הקובעים את המועדים. "אנשי שם" — שהיה להם שם בכל העולם.

נאמר: "וישמע משה ויפל על פניו" (במדבר טז, ד), ושואלים: מה שמועה שמע שהתרגש כל כך? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: שחשדוהו מאשת איש, שהאשימוהו שחוטא באשת איש, ולכך נפגע ביותר, שנאמר: "ויקנאו למשה במחנה" (תהלים קו, טז). אמר ר' שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנא את אשתו ממשה, שהזהירה שלא תסתר עמו ביחידות, שנאמר: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה" (שמות לג, ז) שמפני דיבה זו פרש מן המחנה.

ב על הנאמר "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם" (במדבר טז, כה), אמר ריש לקיש: מכאן למדנו שאין מחזיקין במחלוקת, שאף הצד הצודק ראוי לו לוותר הרבה ולנסות להתפייס. שהרי דתן ואבירם הם שהאשימו את משה והם שהיו צריכים ללכת לפייסו, ובכל זאת לא עמד משה על דעתו והלך לקראתם. שאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו (מצות "לא תעשה"), שנאמר: "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו "(במדבר, יז, ה), שאיסור הוא להיות בעל מחלוקת כמותם.

רב אשי אמר: הממשיך במחלוקת ראוי ליצטרע, ומנין אתה למד זאת — כתיב הכא [נאמר כאן]: "ביד משה לו", וכתיב התם [ונאמר שם]: "ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג "(שמות ד, ו), שמגזירה שווה מהמילים "לו" למדים שעונשה של מחלוקת — צרעת.

כיון שהוזכר איסור מחלוקת בכלל מוסיפים בענין זה; אמר ר' יוסי: כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו [לנשכו] נחש. ורמז לדבר — כתיב הכא [נאמר כאן]: "ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת" (מלכים א' א, ט), וכתיב התם [ונאמר שם]: "עם חמת זחלי עפר" (דברים לב, כד), משמע ש"זוחלים" אלו נחשים הם, ואדוניהו ראוי היה להכשת נחש.

אמר רב חסדא: כל החולק על רבו — כחולק על השכינה, שנאמר: "בהצתם על ה' "(במדבר כו, ט), ואותו ריב על משה היה, ללמד שהחולק עליו כחולק על השכינה. אמר ר' חמא בר' חנינא: כל העושה מריבה עם רבו הריהו כעושה מריבה עם שכינה, שנאמר: "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' "(במדבר כ, יג), אף שמריבתם היתה עם משה.

אמר ר' חנינא בר פפא: כל המתרעם על רבו שעשה לו עוול הריהו כאילו מתרעם על השכינה, שנאמר: "לא עלינו תלנתיכם כי על ה' "(שמות טז, ח). אמר ר' אבהו: כל המהרהר אחר רבו שטעה או שחטא בדבר מה — כאילו מהרהר אחר שכינה, שנאמר: "וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה), שעשה הכתוב שניהם כביכול כאחד לענין זה.

ג על הנאמר "עשר שמור לבעליו לרעתו" (קהלת ה, יב), אמר ריש לקיש: זה עושרו של קרח שלא הביא לו תועלת. ומנין שהיה עשיר — שנאמר: "ואת כל היקום אשר ברגליהם" (דברים יא, ו), ולפרש כתוב זה אמר ר' אלעזר: "יקום" זה ממונו של אדם, שמעמידו (מקימו) על רגליו. ואמר ר' לוי: כדי משוי (משא) שלש מאות פרדות לבנות היו רק המפתחות של בית גנזיו של קרח, וכולהו אקלידי וקילפי דגילדא [וכולם מפתחות וקופסאות של עור], ומכאן נבין מה רבים היו האוצרות עצמם.

אמר ר' חמא בר' חנינא: שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים מן הכסף שצבר במכירת התבואה, אחת מהן נתגלתה לקרח, ואחת נתגלתה לאנטונינוס בן אסוירוס קיסר רומי, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא בימות המשיח (ב"ש).

ואמר ר' יוחנן: קרח עצמו לא מן הבלועים היה ולא מן השרופין היה, אלא במגפה מת. לא מן הבלועין — דכתיב [שנאמר]: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח" (במדבר טז, לב), משמע: ולא קרח עצמו בתוכם. ולא מן השרופים — דכתיב [שנאמר]: "באכל האש את חמשים ומאתים איש" (במדבר כו, י), משמע: ולא קרח בתוכם.

ואילו במתניתא תנא [בברייתא שנו]: קרח מן השרופין ומן הבלועין היה, ששני העונשים נתקיימו בו. מן הבלועים — דכתיב [שנאמר]: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח" (במדבר כו, י), מן השרופין — דכתיב [שנאמר] "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (במדבר טז, לה), וקרח בהדייהו [עמם].

אמר רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שמש ירח עמד זבלה לאור חציך יהלכו" (חבקוק ג, יא) — מלמד שעלו שמש וירח לזבול שהוא אחד משבעת הרקיעים, ובו מקדש של מעלה, אמרו לפניו: רבונו של עולם! אם אתה עושה דין לבן עמרם ומראה צדקתו -- נצא ונאיר, ואם לאו [לא] תעשה כן — לא נצא. עד שזרק (ה') בהם חצים. אמר להן: בכבודי לא מחיתם אף שאתם רואים בכל יום שעובדים אתכם בעבודה זרה, בכבוד בשר ודם מחיתם?! ומעירים: והאידנא [ועכשיו] הם לא נפקי [יוצאים] להאיר עד דמחו להו [שמכים אותם], שמפני כבוד ה' אינם רוצים לצאת.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה" (במדבר טז, ל) — אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: אם בריאה (ברואה) כבר גיהנם — מוטב, ואם לאו [לא] — יברא ה' אותה עכשיו. ושואלים: למאי [למה] לאיזה ענין ביקש זאת? אילימא למבריה [אם תאמר לברוא אותה] ממש, והא [והרי] יודעים אנו ש"אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), שלא תיתכן בריאת דבר חדש לגמרי לאחר ששת ימי בראשית, אלא לקרובי פיתחא [לקרב את פתחה] של גיהנם לאותו מקום, שייבלעו שם עדת קרח.

על הנאמר "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא), תנא [שנה החכם] משום (בשם) רבינו, אמרו: מקום נתבצר (נתחזק ונבדל) להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא [פעם אחת הייתי הולך בדרך], אמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: תא ואחוי [בוא ואראה] לך את בלועי מחלוקת קרח. אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו [הלך וראה שני בקעים שיוצא עשן מהם]. שקל גבבא דעמרא, אמשייה מיא, ואותביה בריש רומחיה, ואחלפיה התם, איחרך [לקח אותו ערבי גיזת צמר, הרטיבה במים, ושמה בראש רומחו, והעביר אותה שם, ונחרכה] להראותו כמה לוהט המקום. אמר לי: אצית מה שמעת [הקשב מה אתה שומע], ושמעית דהוו קאמרי הכי [ושמעתי אותם שהיו אומרים כך]: "משה ותורתו אמת, והן (עצמם) בדאים".