ושואלים: וליפרקיה [ושיפדוהו] אף את הלקוח בכסף מעשר, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הלקוח בכסף מעשר שנטמא — יפדה! ומשיבים: דברינו היו לשיטת ר' יהודה שאמר: הלקוח בכסף מעשר שנטמא — יקבר, שאין לו פדיון עוד. ומקשים: אי הכי [אם כך] שאנו מתרצים באופן זה וכשיטה זו, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] נאמרה ההלכה בעיר הנדחת? אפילו דעלמא נמי [אפילו בעיר סתם גם כן], שהרי לשיטה זו הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא נקבר!

אלא לעולם מדובר במעשר שני טהור של עיר הנדחת ומעשר זה הובא לירושלים וכגון דנפול [שנפלו] מחיצות העיר ירושלים אחר כך, וכשיטת רבא, שאמר רבא: מחיצה לאכול, כלומר, הצורך בחומה סביב העיר ירושלים כדי להתיר בה אכילת מעשר הוא חובה דאורייתא [שמן התורה], ואולם מחיצה לענין לקלוט, שמשעת כניסה לירושלים ייחשב המעשר כרכוש גבוה הוא דרבנן [מדברי סופרים] בלבד, וכי גזור רבנן [וכאשר גזרו זאת חכמים], הרי זה רק כי אתנהו [כאשר ישנה] המחיצה, ואולם כי ליתנהו [כאשר אין] מחיצה — לא גזרו, ונשאר המעשר בגדר שלל עיר הנדחת, ולא משום שהיתה בו קדושה אינו נשרף כשאר רכושה.

א שנינו במשנה שכתבי הקדש שהיו בעיר הנדחת — יגנזו. ומעירים: שיטת מתניתין [משנתנו זו] היא שלא כשיטת ר' אליעזר. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת — אינה נעשית עיר הנדחת, שנאמר: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל" (דברים יג, יז) והיכא דאיכא [והיכן שיש] מזוזה לא אפשר לשרוף הכל, דכתיב [שנאמר] "לא תעשון כן לה' אלהיכם" (דברים יב, ד), שאסור להשמיד דבר שיש עליו שם שמים.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: אמר הקדוש ברוך הוא וכו' ונחלקו ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי אם מותר לנטוע גנות ופרדסים במקום עיר הנדחת. ומציעים: לימא [האם לומר] כי בשיטת ר' אבין אמר ר' אילעא קמיפלגי [חלוקים] תנאים אלה, שאמר ר' אבין אמר ר' אילעא: כל מקום שאתה מוצא כלל בענין מסויים המנוסח בלשון "עשה", ופרט באותו נושא שהיא בלשון "לא תעשה" — אין דנין אותו בכלל ופרט ללמוד מזה על זה, אלא רואים אותם כשתי הלכות נפרדות.

ואם כן נאמר כי דמר אית ליה [שחכם זה, ר' יוסי הגלילי, יש לו, מקבל] את שיטת ר' אבין, שהוא מפרש "והיתה תל עולם" (דברים יג, יז) כמצות עשה מיוחדת, ו"לא תבנה עוד" (דברים יג, יז) — כלאו נוסף בענין זה. ומר לית ליה [וחכם זה, ר' עקיבא, אין לו, אינו מקבל] את דברי ר' אבין וכן מפרש: "והיתה תל עולם" — כלל, "לא תבנה עוד" — פרט, ואין בכלל אלא מה שבפרט, על כן: לא תבנה עוד כמות שהיתה, אבל נעשית גנות ופרדסים.

ודוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] אית להו [יש להם, מקבלים הם] את שיטת ר' אבין, והכא [וכאן] בהא קמיפלגי [בענין זה נחלקו]: מר סבר [חכם זה, ר' יוסי הגלילי, סבור] כי "עוד" לגמרי משמע [משמעו], כלומר, אין המקום נבנה כלל. ומר סבר [חכם זה, ר' עקיבא, סבור] כי "עוד" — כוונתו שלכמה שהיתה אינה נבנית, אבל נעשית היא גנות ופרדסים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: היו בה אילנות תלושין — אסורין משום שלל עיר הנדחת, היו מחוברין לקרקע — מותרין, אבל אילנות של עיר אחרת, בין תלושין בין מחוברין — אסור. ושואלים: מאי [מה היא] "עיר אחרת" זו? אמר רב חסדא: הכוונה היא ליריחו, דכתיב [שנאמר בה]: "והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'... וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו בבכרו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה" (יהושע ו, יז. ויהושע ו כו).

תניא [שנויה ברייתא] שבכלל איסור זה: לא לבנות יריחו על שם עיר אחרת, שאסור לבנותה שוב בשינוי שם, ולא לבנות עיר אחרת על שם יריחו, דכתיב [שנאמר]: "בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכרו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה" (מלכים א' טז, לד).

תניא [שנויה ברייתא]: אכן ממיתת אבירם בכורו שהיה רשע לא היה לו ללמוד עדיין שלא לבנות את יריחו, שיכול היה לתלות מיתתו ברשעותו, ואולם בשגוב צעירו — היה לו ללמוד כבר שקללת יהושע חלה עליו.

ותוהים: אבירם ושגוב מאי עבוד [מה עשו] שהם נקראים רשעים, ומאי קאמר [ומה אמר] בענין זה עליהם? אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין: באבירם בכורו היה לו ללמוד לאותו רשע בשגוב צעירו. כי ממשמע שנאמר: "באבירם בכורו" איני יודע ששגוב צעירו הוא? אלא מה תלמוד לומר "שגוב צעירו" — מלמד שהיה מקבר והולך כל בניו מאבירם עד שגוב והיה לו לחשוש שמא קללת יהושע גרמה לו.

מסופר: אחאב שושביניה הוה [ידידו ושושבינו של חיאל היה] אתא איהו [בא הוא] ואליהו למשאל בשלמא [לשאול בשלומו] בי טמיא [בבית האבל]. יתיב וקאמר [ישב חיאל ואמר]: דילמא כי מילט [שמא כאשר קילל] יהושע, הכי לט [כך קילל]: לא יריחו על שם עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו? אמר ליה [לו] אליהו: אין [כן] כך היתה הקללה. אמר ליה [לו] אחאב לאליהו: השתא לווטתא [עכשיו קללתו] של משה לא קא מקיימא [אינה מתקיימת], דכתיב [שכן נאמר]: "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים" וגו' (דברים יא, טז–יז), וההוא גברא [ואותו אדם] אחאב אוקים ליה [הקים לו] עבודה זרה על כל תלם ותלם שבארץ, ולא שביק ליה מיטרא דמיזל מיסגד ליה [הניח לו הגשם שילך ויעבוד אותו], שהרי היו גשמים רבים כל אותם ימים. ורצונך לומר כי לווטתא [קללתו] של יהושע תלמידיה מקיימא [תלמידו מתקיימת]? על כן נסמך מעשה זה לכאן.

מיד — "ויאמר אליהו התשבי מתשבי גלעד אל אחאב חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א' יז, א). בעי רחמי [בקש אליהו רחמים] והבו ליה אקלידא דמטרא [נתנו לו מפתח המטר] שלא ירד מטר אלא על פי דברו, וקם ואזל [והלך].

נאמר שם: "ויהי דבר ה' אליו לאמר. לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית... והערבים מביאים לו לחם ובשר בבקר וגו' "(מלכים א' יז ב. מלכים א' יז ג. מלכים א' יז ו). ושואלים: מהיכא [מהיכן] הביאו לו לחם ובשר? אמר ר' יהודה אמר רב: מבי טבחי [מבית המטבחיים] של אחאב. עוד נאמר שם: "ויהי מקץ ימים וייבש הנחל כי לא היה גשם בארץ" (מלכים א' יז ז), כיון דחזא דאיכא צערא בעלמא [שראה הקדוש ברוך הוא שיש צער בעולם], ואין אליהו משגיח בדבר, כתיב [נאמר]: "ויהי דבר ה' אליו לאמר קום לך צרפתה" (מלכים א' יז ח —ט), כדי שיתגלגלו הענינים ולבסוף יוחזר לו מפתח הגשמים.

וכתיב [ונאמר]: "ויהי אחר הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית" (מלכים א' יז יז), בעא רחמי למיתן ליה אקלידא [בקש רחמים לפני ה' ליתן לו את המפתח] של תחיית המתים. אמרי ליה [אמרו לו משמים]: שלש מפתחות לא נמסרו כרגיל לשליח, והם מפתחות של חיה (יולדת), ושל גשמים, ושל תחיית המתים. ועכשיו שמפתח גשמים בידך ורוצה אתה מפתח תחיית המתים יאמרו: שתים ביד תלמיד ואחת ביד הרב! אייתי הא ושקיל האי [הבא את זו, של גשמים, וקח את זה], שעל ידי בקשתו זו היה צריך לותר על שבועתו, דכתיב [שנאמר]: "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר" (מלכים א' יח, א).

דרש ההוא גלילאה [גלילי אחד] קמיה [לפני] רב חסדא: משל של אליהו למה הדבר דומה — לגברא דטרקיה לגליה ואבדיה למפתחיה [לאדם שסגר את דלתו ואבד את מפתחו], שגם לאחר שויתר על שבועתו לא בא מיד המטר בגללו, אלא לפי דבר ה'.

דרש ר' יוסי בציפורי: אבא אליהו כלומר, אליהו הנביא החשוב והחביב