א משנה הגוי השוכר את הפועל הישראל על מנת לעשות עמו (אצלו) מלאכה ביין נסך — שכרו אסור. אם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת, אף על פי שאמר לו בתוך זמן עבודתו: "העבר לי חבית של יין נסך ממקום למקום" — שכרו מותר. השוכר את החמור על מנת להביא עליה יין נסך — שכרה אסור. שכרה לישב עליה, אף על פי שהניח גוי לגינו (כדו) עליה ובו יין נסך — בכל זאת שכרה מותר.

ב גמרא ומבררים: מאי טעמא [מה טעם] שכרו של הפועל העושה ביין נסך אסור? אילימא [אם תאמר] הואיל ויין נסך אסור בהנאה, שכרו נמי [גם כן] אסור, על כך יש להקשות: הרי ערלה וכלאי הכרם שאף הם אסורין בהנאה, ותנן [ושנינו במשנה]: למרות שאסור לו למוכרם, אם מכרן וקידש אשה בדמיהן שקיבל — מקודשת, ואין אנו אומרים שהכסף שקיבל אף הוא אסור בהנאה ולא תהא מקודשת!

אלא תאמר כי טעם הדבר הוא — הואיל ותופס את דמיו כעבודה זרה, שכשם שהמוכר עבודה זרה דמיו אסורים, כך שכר שמקבל בשל עבודה ביין הנסך נחשב כיין נסך. אולם גם על כך יש להקשות: והרי שביעית שגם היא תופסת את דמיה, שכל דבר שקונה בפירות שביעית יש לו קדושת שביעית, ותנן [ושנינו במשנה]: האומר לפועל בשנת השביעית: "הילך דינר זה, לקוט לי בו בשוויו ירק היום" — שכרו אסור כלומר, יש בשכר זה קדושת שביעית, שהרי הוא כקונה פירות שביעית בדינר זה. אבל אם אמר לו סתם: "לקוט לי ירק היום" — שכרו מותר לפי שהוא שילם רק שכר עבודתו. ומדוע שונה דין עבודה זרה?

על כך מביאים מה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: קנס הוא שקנסו חכמים בשכר חמרין (מובילי חמורים) וביין נסך שבשני מקרים אלה אין הדבר אסור מעיקר הדין, אלא שקנסו בהם חכמים. ומסבירים, יין נסך — הא דאמרן [זה שאמרנו] שמי שמקבל שכר עבור עבודה ביין נסך — שכרו נאסר. חמרין מאי היא [מה הוא]? דתניא [ששנויה ברייתא]: החמרין שהיו עושין מלאכה בפירות שביעית — שכרן שביעית.

ומביאים דיון בענין זה: מאי [מהו פירוש] "שכרן שביעית"? אילימא דיהבינן להו [אם תאמר שנותנים להם] את השכר עבור מלאכתם זו מפירות שביעית, נמצא זה שלקחם לעבודה פורע חובו מפירות שביעית ונהנה מהפירות הללו באופן מסחרי, והתורה אמרה: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו) ולא לסחורה!

ואלא תאמר ששכרן שביעית משמעו שקדוש שכרן בקדושת שביעית, שיש דין קדושת שביעית על השכר שהם מקבלים. ומי [והאם] שכר זה נעשה קדוש? והתניא [והרי שנינו במשנה], האומר לפועל: "הילך דינר זה ולקוט לי ירק היום" — שכרו מותר, אבל אם אמר לו: "לקוט לי ירק בו היום" — שכרו אסור. משמע שמי שקיבל שכר עבור פירות שביעית, שכרו אינו מתקדש בקדושת שביעית!

אמר אביי: לעולם תפרש שיהבינן ליה [נותנים לו] שכר מפירות שביעית, ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך]: הלוא אנו למדים שפירות שביעית ניתנו לאכלה ולא לסחורה! יש להסביר דיהביה ניהליה [שנותן לו את הפירות] בצד היתר, כלומר בדרך מתנה, ולא כתשלום שכר. כדתנן [כמו ששנינו במשנה] לענין מעשר שני, לא יאמר אדם לחבירו: