אבל לשם תפלה צריך הוא שיכסה את לבו, שבתפילה פונה הוא בלשון נוכח אל ה' וצריך להתלבש בדרך המתאימה לכך.

א ועוד אמר רב הונא: מי ששכח ונכנס בתפילין לבית הכסא — מניח ידו עליהן עד שיגמור. על כך תמהים: עד שיגמור סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! אלא כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בר יצחק: עד שיגמור עמוד ראשון של צואה ואז יצא ויחלוץ את התפילין. ושואלים: ולפסוק לאלתר וליקום [ושיפסיק מיד ויעמוד ויצא משם]? ומשיבים: טעמו דבר הוא כפי שאמר רבן שמעון בן גמליאל שלימד, שעמוד צואה החוזר בלא שעשה אדם את צרכיו — מביא את האדם לידי מחלת הדרוקן, וסילון מי רגלים החוזר — מביא את האדם לידי מחלת ירקון. ומכיוון שיש בדבר זה סכנה — לא הצריכוהו לצאת מיד.

ב אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בענין מי שהיתה צואה על בשרו, או שהיתה ידו בלבד מונחת בבית הכסא, רב הונא אמר: מותר לו לקרות קריאת שמע באופן כזה. ואילו רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. אמר רבא: מאי טעמא [מהו הטעם] של רב הונא — דכתיב [שנאמר]: "כל הנשמה תהלל יה הללויה" (תהלים קנ, ו) שהוא מפרשו "כל הנשימה", וכשהפה שבו אדם מהלל נמצא במקום טהור — אין זה חשוב היכן שאר אבריו.

ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. מאי טעמא [מהו הטעם] של רב חסדא — דכתיב [שנאמר]: "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (שם לה, י), שתהילת ה' הריהי בכל הגוף כולו, ואפילו כאשר אבר אחד איננו נקי כראוי — אסור לקרוא.

ג עוד אתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: מה דין ריח רע שיש לו עיקר, כלומר, שריח רע זה בא מדבר הנראה לעין — רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות מעיקרו של הריח הרע, וקורא קריאת שמע. ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, בלי לשים לב איפה היה מקור הריח הרע, וקורא קריאת שמע.

ומעירים כי תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע כנגד דבר שיש בו משום מיאוס, לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע. ואולם אם היה הדבר המטונף במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים ממקומו — יושב בצדו וקורא קריאת שמע, שכן הבדל גובה של עשרה טפחים מייחד לו רשות נפרדת לעצמו. ואם לאו [לא], שהיה אותו דבר באותו גובה — מרחיק ממנו מלוא עיניו, כלומר, עד שלא יראנו. וכן לתפלה. ואילו ריח רע שיש לו עיקר — מרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע.

אמר רבא: לית הלכתא כי הא מתניתא בכל הני שמעתתא [אין הלכה כברייתא זו בכל השמועות, ההלכות הללו], אלא כי הא דתניא [כאותה הלכה ששנינו בברייתא]: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן לעבד, אבל שאר דברים אינם נחשבים למלכלכים את מקום התפילה.

ד בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר שאין מקור הריח בדבר נראה לעין אלא בדבר אחר, כגון נפיחה, מהו דינו? אמר להו [להם]: אתו חזו הני ציפי דבי [בואו וראו אותן מחצלות של בית] הרב, בית המדרש, דהני גנו והני גרסי [שאלה ישנים ואלה לומדים] ואין חוששים לריח רע. ואולם הני מילי [דברים אלה] נאמרו בדברי תורה, אבל בקריאת שמע — לא. וכן דברי תורה נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] להתיר, אלא כשהריח הוא דחבריה [של חבירו], אבל כשהריח הרע הוא דידיה [של עצמו] — לא הותר הדבר.

ה אתמר [נאמר] [נאמר] שנחלקו חכמים בנושא דומה: אם היתה צואה עוברת לפניו ונעה ממקום למקום, מה דינה? אביי אמר: מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, ורבא אמר: אסור לקרות קריאת שמע כנגדה.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מניין אני אומר אותה, את ההלכה הזו] — על בסיס דברי המשנה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: המצורע מטמא כל מקום שהוא נמצא בתוכו, ופסקו הלכה שאם היה הטמא (המצורע) עומד תחת האילן והטהור עובר תחת אותו אילן — טמא, שהמקום שמתחת לאילן נחשב כבית הנטמא כולו. ואולם אם היה הטהור עומד תחת האילן וטמא עובר — טהור. ואם עמד הטמא — הטהור נהיה מיד טמא. וכן הדין באבן המנוגעת בנגע צרעת (עיין ויקרא י״ד:נ״ז) שאם היתה רק עוברת במקום — אינה מטמאה, ואם כן, נראה מכאן כי הטומאה נחשבת כמתפשטת בכל צד דווקא כאשר היתה קבועה במקום אחד.

ואילו רבא אמר לך כתשובה לכך: התם בקביעותא תליא מילתא [שם בקביעות המקום תלוי הדבר], דכתיב [שנאמר] על המצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), וטומאתו — במקום בו הוא יושב וקבוע. ואולם הכא [כאן] לגבי הצורך להרחיק מדבר המטונף, הלא "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו) אמר רחמנא [אמרה התורה] ככלל לדבר, והא ליכא [והרי אין] קדושה וטהרה במקום זה.

בענין זה אמר רב פפא: פי חזיר כצואה עוברת דמי [הוא נחשב]. על כך שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה הלכה זו] אף על גב דסליק מנהרא [כשעלה החזיר מן הנהר], ואף שסביר להניח שבכגון זה נתנקה פיו במי הנהר, מכל מקום אין הוא מגיע לנקיון גמור.

ו אמר רב יהודה: ספק צואה, כלומר, שספק בידו אם היתה זו צואה או לא, והשאלה היא אם כן אם אסורה היא לענין אמירת דברים שבקדושה סמוך לה, או שאינה אסורה — אסורה. ואילו ספק מי רגלים — מותרים. איכא דאמרי [יש שאומרים, גרסה אחרת], שאמר רב יהודה: ספק צואה, בבית — מותרת, שיש להניח שמן הסתם לא היתה צואה בתוך הבית, ואילו באשפה — הרי היא אסורה. ואילו ספק מי רגלים — אפילו באשפה נמי [גם כן]

מותרים. סבר לה [סבור הוא] כי הא [כעין זה] שאמר רב המנונא, שאמר רב המנונא: במי רגלים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הקילוח בלבד.

וכדברי ר' יונתן. שר' יונתן רמי [השליך, הראה סתירה בין שני כתובים]: מצד אחד כתיב [נאמר] "ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ" (שם, יג), הרי שלצרכיו די רק שיצא מחוץ למחנה, וכתיב [ונאמר] בפסוק אחר: "ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך". (שם, יד), הרי שיש גם חובת כיסוי!

ומתרץ: הא [הרי] כיצד? — כאן שחייבו אף לכסות — הרי זה בצרכים גדולים, כאן שלא חייבו לכסות — בצרכים קטנים. אלמא [מכאן] שבצרכים קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. הא נפול לארעא [הרי אם נפלו לארץ] — שרי [מותרים], ורבנן [וחכמים] הוא שגזרו בהו [בהם], וכי [וכאשר] גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] — בודאן, אבל בספיקן — לא גזור [גזרו].

ז ושואלים: ובודאן עד כמה זמן ובאיזה מצב אסורים מי רגלים באמירת דברי קדושה סמוך להם? אמר רב יהודה אמר שמואל: כל זמן שמטפיחין, שהם לחים עד כדי שיש בהם כדי להרטיב את הידים. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל זמן שמטפיחין. וכן אמר עולא: כל זמן שמטפיחין. ואילו גניבא משמיה [משמו] של רב אמר: אסורים הם כל זמן שרשומן (סימן שלהן) ניכר על הארץ.

על כך אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו אדונו ה'] לגניבא, שוודאי לא יתכן שאמר רב דבר מעין זה, שהרי אפילו השתא [עכשיו] בצואה אמר רב יהודה אמר רב שמ כיון שקרמו פניה והתיבשה במידה ידועה — מותר לקרוא כנגדה, ואם כן, מי רגלים מיבעיא [צריך להשמיענו]?!

על כך אמר ליה [לו] אביי: מאי חזית [מה ראית] דסמכת אהא [שאתה סומך על הלכה זו] סמוך אהא [על הלכה זו] שאמר רבה בר רב הונא אמר רב: צואה, אפילו היא יבשה כחרס — אסורה.

ושאלו: היכי דמי [כיצד מה בדיוק נחשב] צואה כחרס? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל זמן שזורקה ואינה נפרכת, נחשבת היא כלחה עדיין. ואיכא דאמרי [ויש אומרים]: כל זמן שגוללה ממקום למקום, ואינה נפרכת.

אמר רבינא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] רב יהודה מדיפתי חזא [ראה] צואה, אמר לי: עיין (ראה) אי [אם] קרמו פניה אי [או אם] לא. איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי אמר ליה [לו]: עיין אי מפלאי אפלויי [אם סדוקה היא סדקים], שאז נחשבת היא ליבשה.

מאחר שהביעו כבר דעות שונות בדברים, שואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה, בסיכומה של הלכה זו]? אתמר [נאמר] שנחלקו בכך הדעות. ששנינו: צואה היבשה כחרס, אמימר אמר: אסורה, ומר זוטרא אמר מותרת. אמר רבא, הלכתא [הלכה]: צואה כחרס אסורה, ומי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורים.

על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: מי רגלים כל זמן שמטפיחין — אסורין, נבלעו בקרקע או יבשו במקומם — מותרים. מאי לאו [האם לא] דין מי רגלים שנבלעו דומיא [דומה] לאלה שיבשו? מה יבשו שאז אין כבר רשומן ניכר, אף נבלעו — שאין רשומן ניכר. ואם כן, בכל מקרה הא [הרי] אם רשומן ניכר — אסור, אף על גב שאין מטפיחין עוד!

על כך מקשים קושיה שכנגד: ולטעמיך אימא רישא [ולטעמך, לשיטתך, אמור את ההתחלה], שנאמר שם: כל זמן שמטפיחין — הוא שאסור, ואפשר להסיק מכאן: הא [הרי] אם אינם מטפיחים ורק רשומן ניכר — שרי [מותר]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין לשמוע ממנה], כלומר, אין להסיק מסקנות בדרך דיוק ממה שנאמר על מה שלא נאמר, אלא ללמוד כפשוטו בלבד.

ומעירים: לימא כתנאי [נאמר שיש פה מחלוקת תנאים]. ששנינו בברייתא: כלי שנשפכו ממנו מי רגלים, אסור לקרות קריאת שמע כנגדו. ואולם מי רגלים עצמן שנשפכו, אם כבר נבלעו — מותר, ואם עדיין לא נבלעו — אסור. ר' יוסי חולק ואומר: אסורים כל זמן שמטפיחין.

ומעתה מבררים את גוף הדברים: מאי [מה] פירושו של "נבלעו" ומאי [ומה] פירוש "לא נבלעו" דקאמר [שאמר] התנא קמא [הראשון]? אילימא [אם תאמר] שנבלעו פירושו שאין מטפיחין, ולא נבלעו פירושו שעדיין הם מטפיחין — ואם כן אתא [בא] ר' יוסי למימר [לומר]: כל זמן שמטפיחין הוא שאסור, אבל הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר], ואם כן, היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], ואין איפוא מחלוקת כלל! אלא יש לפרש "נבלעו" פירושו שאין רשומן ניכר, "לא נבלעו" — שעדיין רשומן ניכר. ואתא [ובא] ר' יוסי והקל למימר [לומר] שכל זמן שמטפיחין הוא שאסור, הא [הרי] אם היה רשומן ניכר — שרי [מותר] ואם כן, דברים אלה שנאמרו קודם קשורים במחלוקת בין התנאים.

את ההכרח בפירוש זה דוחים: לא, אין הדבר מחוייב. אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] כל זמן שמטפיחין הוא שאסור הא [הרי] אם היה רשומן ניכר בלבד — שרי [מותר],